דאבוס, שווייץ. אביב 1929. במלון הרים יקר, באוויר הדק של עיירת הנופש, התכנסה הצמרת האינטלקטואלית של אירופה לוויכוח שלימים נחשב לאחד החשובים במאה. הנושא הרשמי הוא פרשנות להגותו של קאנט. מהר מאוד זה מתגלגל לוויכוח על מהות האדם.
בפינה אחת עמד ארנסט קסירר. ליברל מזדקן עם שיער שיבה מטופח, פרופסור שמאמין בכל מאודו שהאדם הוא יצור שמייצר תרבות, ושדרך התבונה, המדע והמוסר הוא מטפס מעל הטבע הבהמי שלו אל חירות וקדמה. כמובן שהוא היה יהודי, כמובן קוסמופוליטי. נציג המאה ה-19.
בפינה השנייה עמד מרטין היידגר. נמוך וחסון, עם עור שחום ועיניים בוערות. צעיר מקסירר בחמש עשרה שנה. הוא הגיע לדאבוס במגלשי סקי ובבגדי הרים, כאילו בא לחטוב עצים או לצוד חזיר בר. כפרי ממוצא קתולי. היידגר לא רצה לשכלל את התבונה. במקום, הוא העדיף לגרור את הפילוסופיה אל התהום. אין משמעות לקדמה, אין מוסר אוניברסלי. האדם נזרק לעולם אפל, חרד, סופי, צועד אל מותו, וכל מה שנותר לו הוא ההחלטה לפעול מתוך אותה תהום, בלי לשאול לאן.
והקהל המבריק, רובו צעירים יהודים-גרמנים, הלך שבי אחריו. שמות כמו נורברט אליאס, קרל מנהיים וליאו שטראוס. בערב שאחרי הוויכוח הם העלו קברט. סטודנט יהודי בשם עמנואל לוינס טבל אצבעות באפר סיגריות ומרח על שיערו השחור כדי לחקות את שיער השיבה של קסירר. הוא צעק בלעג: "הוּמבּוֹלדט, תרבות, תרבות, הוּמבּוֹלדט!". האולם נקרע מצחוק, התבונה של קסירר נראתה להם פתאום כמו עניבה של פקיד מס הכנסה. הם הריעו לנביא עם העיניים הבוערות.
הם לא היו בורים ולא המון מוסת. המוחות הכי חדים של הדור. העילית האינטלקטואלית של יהדות גרמניה המפוארת הלכה אחרי היידגר, מימין ומשמאל. הוסרל קידם אותו. ארנדט היתה ברומן איתו. שטראוס העריץ אותו. כי לפעמים ככל שאתה מבריק יותר, כך הבורגנות הרציונלית והמנומסת משעממת אותך יותר. עקרונות מוסריים מגבילים מוח עם מעוף. אבל התהום של היידגר לא הבטיחה שום תוכן, רק החלטה ׳אמיצה׳. כל דבר יכול היה להישפך לתוכה.
החשבון, תמיד, מגיע ליהודים קודם. ארבע שנים אחר כך התהום לבשה מדים חומים. היידגר התמנה לרקטור בפרייבורג, נשא נאומים בשבח המהפכה הלאומית, וחתם על הצווים שגירשו מהאוניברסיטה את אותם יהודים מבריקים שצחקו איתו בדאבוס. לוינס ברח על נפשו. משפחתו בליטא נרצחה.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, אני לא מתקרב לסוליות של לוינס, אבל גם אני טעיתי. ולפני שאני אומר מה הטעות, אני אומר מה שחובה להגיד גם אם נורא כועסים. הכרת הטוב קודמת לביקורת. דונלד טראמפ נתן לישראל דברים שאיש לפניו לא העז לתת. הנשיא האוהד אי פעם.
ולמה טעיתי? כי הנחתי שמאחורי הציוצים הליליים והרעש הבלתי פוסק שטראמפ מייצר יש שיטה. יש דוקטרינה. בתוך הטרלול והמסרים ההפכפכים, יושב מקיאוולי ששולח טראש טוק אבל יודע לאן הוא חותר. משחק עם העולם שחמט בארבעה ממדים. ובסתר לבי אני עדיין מקווה כך. הלבשתי עליו כובע של פילוסוף מדיני, כי הרצון האנושי למצוא סדר בכאוס חזק מהכאוס עצמו. כובע לא היה שם. הפופוליזם הוא לא רציונליזם בתחפושת. הוא פופוליזם. אגו, אינסטינקט, ובמה.
מה שהיידגר קרא לו "החלטיות", Entschlossenheit, היה בדיוק זה. ההחלטה חשובה, לא תוכנה. תכריע, תקפוץ אל התהום, ולא משנה לאן. טראמפ אומר, "אעשה דיל". איזה דיל? לא משנה, העיקר שיש דיל.
ה-16 ביוני 2026, אוויאן. עיירת ספא על שפת אגם ז'נבה, ועידת ה-G7. טראמפ נוחת שם כמביא השלום הגדול. הוא הרגע סגר את המלחמה באיראן, פקד לפתוח את מצר הורמוז, וצייץ לעולם שאוניות הנפט יכולות להתניע מנועים. שלום עולמי, חסות ההיסטוריה. ואז, בין לגימה ללגימה מול אמיר קטאר, הוא פתר גם את בעיית לבנון. הוא הציע שסוריה תיכנס ותטפל בחיזבאללה. הם יעשו את זה טוב יותר.
מי יעשה את זה טוב יותר? אחמד א-שרע. טיפוס שעד נובמבר האחרון הסתובב עם תג מחיר אמריקאי של עשרה מיליון דולר על ראשו. מפקד לשעבר באל-קאעידה, שטראמפ עצמו מחק לו את ההגדרה כמחבל וקיבל אותו בחדר הסגלגל. באוקטובר מבוקש, ביוני קבלן משנה. א-שרע עצמו דחה את הרעיון וקרא לו "שמועה".
דמיינו מה המשמעות. צבא של סלפים סורים, ג'יהאדיסטים סונים, נכנס לבקעת הלבנון כדי להילחם בשיעים של חיזבאללה. זו לא תוכנית שלום, זה שני עכברושים לכודים בשק אחד. אוקיי, אני יכול להבין מי שיגיד, 'נו, מה רע? שיהיה בהצלחה לשני הצדדים'. אז זהו, שלא. כניסה כזו יכולה לחבר בין השיעים לדרוזים של לבנון שזוכרים היטב את הטבח בסווידא. האירוע יכול להתגלגל לפתחנו.
הוא טוב מאוד בשבילי, אמר טראמפ על א-שרע. זו כל הדוקטרינה.
ובקצה השני של אותו אולם נופש יושב הליברליזם האירופי. הצד השני של הוויכוח. איזו ירידה מקסירר עד לכאן. הליברליזם מנוון ועלוב, מתבוסס בצדקנות וסובל מאימפוטנציה. רכיכה מביכה שמימנה את התליין הרוסי דרך צינור גז, ועכשיו מבועתת מהאיום.
צ'רצ'יל הציל את העולם כי הוא היה ליברל ריאליסט. הוא הבין שפציפיזם הוא הזמנה לטבח, ושכדי להגן על התרבות מפני השטן צריך להחזיק את הרובה הכי גדול בחדר ולדעת לירות בלי להתנצל. צ'רצ'יל גם הבין שצריך סבלנות אסטרטגית כדי לנצח מלחמות עולם. אין זבנג וגמרנו, וגחמות הן לא תוכנית עבודה אפקטיבית.
וברגע הזה, במזרח התיכון של 2026, בעולם המערבי, יש רק מנהיג אחד שעומד בפינה הזאת. בנימין נתניהו. תראו, אני לא מצפה ליושר אינטלקטואלי משונאיו - אבל גם הם לא יכולים להכחיש את מה שכולנו ראינו בעיניים. ישראל פירקה את ציר הרשע. את ציר האיום הקיומי. בנוק-אאוטים. במהלך שלוש שנים בתוך מסגרת אילוצים פסיכית, נתניהו תמרן באופן מיטבי. בהתחלה מול נשיא דמנטי שנשלט בידי כנופיית אובמה ואז מול ידיד קרוב, אוהב ישראל אבל קפריזי כמו בקבוק סודה מנוער.
במזרח התיכון, בעולם המערבי, יש רק מנהיג אחד שמבין שצריך סבלנות אסטרטגית כדי לנצח ג'יהאד. גם שונאיו לא יכולים להכחיש את מה שכולנו ראינו בעיניים. ישראל פירקה את ציר הרשע. נתניהו ריבע את המעגל
נתניהו ריבע את המעגל כדי לייצר לישראל מקסימום הישג צבאי. כל זאת כאמור, בזמן שיריביו הפוליטיים, גמדי גינה עלובים, מוכנים להקריב את האינטרס הלאומי רק כדי שנתניהו ייפגע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו