התחזית הריאלית (והלא נעימה): כל כמה זמן נגיע לסבב מול איראן?

תרגיל ראשון באנטישמיות

"אנחנו עדיין לא יודעים מה ההסכם", אמר ראש הממשלה נתניהו ביום שני בערב, במסיבת עיתונאים. האמירה הזאת התפרשה, בגלל רצון רע פוליטי, כאילו ישראל נשארה מאחור. ראש הממשלה אפילו לא יודע מה פרטי ההסכם שהנשיא טראמפ וסגנו ואנס בישלו עם השותפים החדשים שלהם, האייתוללות באיראן.

אבל המסר הוא, שאין לישראל שום חלק בהסכם שכפי שנחשף בערוץ הסעודי "אל ערביה" באמצע השבוע, הוא באמת הסכם שסגן הנשיא לשעבר פנס הגדיר כמשהו שמריח מפייסנות. בפועל, לפי האמריקנים תוכנית הגרעין האיראנית נהרסה כליל (לדברי ג'יי די ואנס) ושמירה על הסטטוס-קוו עד הגעה להסכם סופי היא בסך הכל טובה לישראל.

עמדתו של ראש הממשלה היתה של התנגדות מוחלטת להסכם עם האיראנים ולכן טוב שלא השתתף בקרחנה הזאת, שנועדה בין השאר לשחרר את בת הערובה, קטאר.

את הפרט הבסיסי שהציבור צריך לדעת לא הצליחו להבהיר. המשא ומתן על הסכם הגרעין ומה שנלווה אליו רק מתחיל היום אחרי חתימת מזכר ההבנות בז'נבה. הדרישות האמריקניות, לפי מה שאומר סגן הנשיא ואנס, נשארו כאלה שאמורות לחסום את הנתיבים השונים של האיראנים לנשק גרעיני; וכל ההטבות שמדברים עליהן לא יהיו רלוונטיות אם איראן לא תעמוד בדרישות ולא תמלא את חלקה בהסכם.

כרגע ההסכם נראה כהפניית עורף לבעלות ברית, בתוכן כמובן ישראל. הדבר היחיד שברור: הפרשנים ובעלי הדעות בישראל מאוהבים ב"כישלון". בשום מקום בעולם לא האשימו את ראש הממשלה בהסכם הזה, שיש לו כתובת ברורה בשדרות פנסילבניה. אבל בארץ יש קרטל של פרשנים שמשימתו היתה להאשים את נתניהו. הפרשנים המקומיים מאוהבים ב"טראש טוק" של טראמפ נגד נתניהו, בלי להבין שטראמפ מבצע מעשה מכוער ומחפיר שאף נשיא לפניו לא העז לעשות: מביים משבר עם ישראל ומכפיש את ראש ממשלתה כאמצעי למכור אצלו בבית הסכם שפוגע באינטרסים האמריקניים הכי בסיסיים. קוראים לזה תרגיל ראשון באנטישמיות. בפסגת ה-G7 באוויאן הוא כבר דיבר על יחסיו עם נתניהו בלשון עבר.

זרעי חיץ

יש כמה דרכים לראות את ההסכם שמתבשל. גם אלה שאמורים להבין משהו מדברים ביניהם כדי לבדוק את עצמם. האם יש תוכן כלשהו לנייר מלבד פתיחת מצר הורמוז וירידת מחירי הנפט? ד"ר דן דייקר, נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, נמצא בימים אלה בניו יורק, סופג את האווירה האסלאמיסטית החמימה של העיר, משהו באוויר שנתקלים בו פה ושם, בייחוד במסגרת חגיגות הניצחון של הניו יורק ניקס. הרפטואר הרגיל: מכוניות מרוסקות, מכוניות נשרפות, אוטובוסים מתים, כבר בלי הנשימה האחרונה של האגזוז. הוא רואה הישגים לאיראנים בכל הזירות.

דן דייקר, יעקב עמידרור, יוסי קופרווסר ואחרים עמלים כבר שנים להחדיר את תפיסת היסוד של "גבולות בני הגנה" לתודעה של כל המפלגות הציוניות. "התפיסה הזאת ועוד איך רלוונטית היום על רקע ההתפתחויות", אמר דייקר השבוע. וישראל תחת נתניהו אכן יישמה את הדוקטרינה חרף קובלנות ויללות מכל עבר. ישראל סגרה את נושא החטופים ושולטת בקרוב לשני שלישים מרצועת עזה. היא שולטת באזור ביטחון בדרום לבנון עם כל השטחים השולטים. היא השתלטה על אזורים חיוניים בסוריה. וכמובן בקעת הירדן. זה לא עומק אסטרטגי. אלו פשוט אזורי חיץ הכרחיים להגנת העורף האזרחי וכל מה שהאמריקנים ינסו לסגור עם האיראנים - אין לו נגיעה לגישה העצמאית שישראל נוקטת מעבר לגבול שלה.

בשום מקום בעולם לא האשימו את נתניהו בהסכם הזה, שיש לו כתובת ברורה בשדרות פנסילבניה. אבל בארץ יש קרטל של פרשנים שמשימתו היתה להאשים את נתניהו. הפרשנים המקומיים מאוהבים ב"טראש טוק" של טראמפ נגד נתניהו, בלי להבין שטראמפ מבצע מעשה מכוער ומחפיר שאף נשיא לפניו לא העז לעשות

"מה שמדאיג אותי יותר הוא, שאחת מתוצאות המלחמה היא כניסה מוקדמת מהצפוי לתהליך של דמדומי היחסים המיוחדים עם ארה"ב", אומר ערן שישון, ראש מכון "אתחלתא". היה צפוי שהתהליכים השליליים בדעת הקהל של שתי המפלגות יגרמו להתרחקות בין ארה"ב לישראל, אבל כל עוד הנשיא טראמפ בבית הלבן, התהליך לא יתבטא בפועל במישור המדיני והביטחוני. "אבל התהליכים מתרחשים (גם בתחום המדיני) כבר בתקופת טראמפ".

אוויאן פינת מינכן

הזעזוע בדעת הקהל בישראל לא קורה מפני שמישהו יודע מה בדיוק יקרה במשא ומתן; הוא מבטא תחושת בטן ברמת הרחוב שישראל איבדה ידיד.

הפובליציסט מרק תיסן שכותב ב"וושינגטון פוסט" ונחשב למקורב לטראמפ, טען שאת המהלך של הנשיא ניתן להמשיל לכך שאחרי שבנות הברית הביסו את היטלר והמשטר הנאצי, הם בעצם יציעו למשטר הנאצי תוכנית מרשל לשיקום הכלכלה והתשתיות הגרמניות ההרוסות ויבטיחו את המשך שלטון המשטר.

ג'יי די ואנס לא הכחיש שלאיראנים תתאפשר נגישות ל-300 מיליארד דולר לשיקום, אבל רק בתנאי שימלאו את ההתחייבויות לנטרול הגרעין כפי שיפורט בהסכם. ואנס הוא זה שנשא בזמנו נאום הטפות לאירופים. בכך סימן את מגמת ההתרחקות המשברית של ארה"ב הטראמפיסטית מאירופה ומנאט"ו. ואנס הוא גם זה ששידר את הטריילר להשתלחויות של טראמפ, באמצעות כתבים ישראלים וה"ניו יורק טיימס", נגד נתניהו; "ראש הממשלה עשה כמה טעויות", אמר סגן הנשיא.

אבל יש משהו שהוא אולי יותר גרוע מתוכנית מרשל להצלת משטר הרשע הטרוריסטי. הסכנה היא הסכם מינכן של אחרי המלחמה. במקום הכנה למלחמה, הסכם פייסנות פוסט-מלחמתי. מאחר שפסגת ה-G7 מתקיימת במקום אפוף זכרונות מרים של מכירת הפליטים היהודים ערב השואה, העיר הצרפתית אוויאן, אולי גם זכרונות אחרים צפים מאותה תקופה.

כלומר, האיראנים ינסו לתמרן את טראמפ לכך שימכור את ישראל בתמורה ל"שלום בדורנו" נוסח צ'מברליין. השבוע כבר היו איתותים בכיוון הזה כאשר איראן, על פי כמה דיווחים, הבטיחה לחיזבאללה שלא תחתום על ההסכם בלי נסיגה ישראלית מלבנון; טראמפ מצידו התבטא ב- G7, נגד המלחמה שישראל מנהלת נגד חיזבאללה. אם יכנע לדרישת איראן בנושא לבנון, אז ניתן יהיה להגדיר את מעשיו של טראמפ כבגידה, וישראל תיאלץ לסרב ולהיכנס לעימות חמור עם הממשל האמריקני. על שולחן נקניקי החזיר יעמדו כל אותם גבולות בני הגנה, מעזה דרך דרום לבנון ועד סוריה והבקעה.

תודעת כישלון

מבחינה נפשית-מדינית, האירועים צריכים להכין את ישראל לכך שבעתיד היא תלך בנושא הגרעין האיראני לבדה. ראש הממשלה עשה זאת בצורה חדה וברורה במסיבת העיתונאים השבוע. את מה שתצטרך לעשות, היא תבצע לבד. לכל היותר בתמיכה אמריקנית שקטה.

וזה מחזיר את הדיון להסכם "הכישלון" שהצית את דמיונם את מנהיגי האופוזיציה והתועמלנים. מנסים להזכיר לנתניהו, שהוא אמר דברים כאלה או אחרים בפתיחת 'עם כלביא' ואחר כך 'שאגת הארי'; וטוענים שמדובר בהבטחות מרחיקות לכת. אפשר יהיה בעתיד לנתח את האמירות ולראות מי הרים את הציפיות ולאיזה גובה. האם אלה דברי הקברניטים או הפרשנים. מה שאי אפשר להכחיש זה שישראל יצאה להסיר את איום הגרעין האיראני במבצעים חסרי תקדים מבחינת רמת הביצוע הצבאי וההישגים, ולא זכור שמישהו אמר: כל זה מצוין, אבל בסוף המבצע האמריקנים יצטרכו להשלים את הפעולה הצבאית באמצעות הסכם גרעין חדש.

מלבד פרשנים ידועים שמתפרנסים מתעמולת כישלונות ותבוסתנות, יש הסכמה שתוכנית הגרעין, מערך הטילים ומערך הייצור שלהם נפגעו קשות.

אבל השינוי הבסיסי הוא שישראל הוכיחה יכולות, ומסוגלות ורמת ביצוע ונחישות, שהאיראנים וגם הציבור בישראל כולל רוב המערכת הפוליטית והתקשורתית, לא העלו בדמיונם. נתניהו ציין את זה השבוע: האופציה הצבאית קיבלה משמעות אחרת. ישראל עשתה הצגת תכלית; הכלי הצבאי יצא מתחום הרטוריקה וקיבל ממשות. זה אומר שהביטוי "ישראל נזרקה מתחת לגלגלי האוטובוס" כבר לא רלוונטי. כבר אי אפשר לדחוף את ישראל מתחת לגלגלים. אבל מבחינה נפשית-ציבורית, אנחנו עדיין עדר מוכה ושטוף מוח כתוצאה מהאיומים הפוליטיים הפנימיים.

"תפיסת היסוד של 'גבולות בני הגנה' רלוונטית ועוד איך היום, על רקע ההתפתחויות", אמר ד"ר דן דייקר השבוע. וישראל תחת נתניהו אכן יישמה את הדוקטרינה חרף קובלנות ויללות מכל עבר

תחת ההסכם של אובמה שנחתם ב-2015 הלך והתקצר טווח הזמן של האיראנים לנשק גרעיני עד שלקראת סופו, היתה איראן הופכת למדינת סף שיכולה בהחלטה אחת להפוך לגרעינית. עניין של שבועות. כך שאם לפי הערכות מוסמכות הם התרחקו לטווח של שנתיים עד ארבע שנים מהמצב שהיו בו לפני עם כלביא ושאגת הארי, זה כל הזמן שבעולם. לפי תחזית אחת לא נעימה אבל כנראה ריאליסטית, ישראל תיאלץ לפגוע בתוכנית הגרעין האיראנית בסבבים של פעם בחמש עד עשר שנים.

מזכר ההבנות נגזר מצרכים פוליטיים ואישיים של הנשיא טראמפ. לפני כחודש ויותר צפה ההיסטוריון הצבאי ויקטור דייויס הנסון שלפי לוח הזמנים הפוליטי, טראמפ צריך להוריד את איראן מסדר היום או לפחות מהכותרות עד חודש יוני... עברנו את אמצע יוני. מה שלא היה מובן ונתפס בטעות כפטפוטי הבלים של טראמפ, שכל יומיים חוזה שמחר או בסוף השבוע ייחתם הסכם נפלא, היה בעצם טכניקה של לחץ על הגורמים שניהלו מטעמו את המשא ומתן. לדלג על הפרטים, לעשות ויתורים, ורק לסיים את הצרה הזאת. ומדיבורי הבל לפטפוטי זבל.

כל הקללות והגסות כלפי ראש הממשלה נתניהו נועדו להרחיק אותו מוושינגטון, להרחיק אותו מלהתערב במשא ומתן. בנקודה הזאת, חובה להעיר שמדובר בשיחות טלפון די ארוכות ובהחלט סביר שראש הממשלה ניצל כל הזדמנות כזאת – בלי קשר לצורת ההתבטאות של טראמפ – כדי להעביר מסרים.

לאחר בחירות האמצע בנובמבר, יתחיל השלב הרציני יותר במשא ומתן. זאת הזדמנות לחזור ליסודות. במארס 1953, בהרצאה על "בעיות חוץ וביטחון", הזכיר בן גוריון את הבדידות של מדינת ישראל כעובדה בלתי משתנית: "היא ממלאה תפקיד מכריע בחיינו ובגורלנו... וזוהי עובדת היותנו עם בודד, ללא אח ללא משפחה בכל העולם... וכך נוסיף לשכון עד סוף כל הדורות... זוהי גם העובדה הקובעת במידה רבה את ביטחונה ומדיניותה של ישראל בימינו אלה. אין העזרה והתמיכה והאהדה של שום עם ומדינה נתונה לנו למפרע".

אדמת טראשים

פרופ' דן שיפטן אמר בשיחה עם גדי טאוב, שארה"ב נתנה תקווה שיש עדיין במערב כוח שמוכן להילחם נגד הברבריות שמופנית כלפי תרבות המערב על כל סממניה; עכשיו היא מסתלקת ומלבד ישראל לא נשאר בזירה אף גורם מערבי דמוקרטי שמוכן להילחם. הדמוקרטיות הליברליות מקבלות למעשה את ההנחה שדמוקרטיה לא מסוגלת להילחם נגד גילויי הג'יהאדיזם הטרוריסטי, בוודאי לא עם יד אחת קשורה מאחורי הגב.

במקרה שיתברר, וזה עוד לא סגור, שארה"ב באמת עורקת מכל זירות הלחימה, האובדן הוא עמוק. אין לעמים שמוכנים להילחם נגד האימפריאליזם הג'יהאדיסטי עורף אסטרטגי.

בימים רחוקים, אמריקה היתה התקווה הגדולה של אלה שנלכדו תחת כיבוש של משטר רשע טוטליטרי. תיאר את זה פעם הסופר הצ'כי הגדול איוואן קלימה: "רצה הגורל ובדיוק ביום שבו הובלנו למחנה ריכוז (הייתי אז בן עשר), גרמניה הנאצית הכריזה מלחמה על ארה"ב. באופן פרדוקסלי, באמצע הייאוש על מה שקרה להם, האנשים מסביבי התחילו להתחבק אחד עם השני. הם האמינו שעם כניסתה של אמריקה למערכה, הגיע רגע ההכרעה והמלחמה תסתיים בקרוב – להיטלר לא נותרה תקווה לניצחון".

מעניין שטראמפ מתרברב שהוא הציל את ישראל, שזה גם סוג של "טראש טוק" כלפי אומה שהובילה את המלחמה המשותפת. באמצע המערכה הופל מטוס אמריקני וטייס ונווט צנחו. לאחר חילוצם טראמפ האשים שהיתה הדלפה שסיכנה את חיי הטייס שנותר בשטח. הרושם היה שהוא מאשים במרומז גורם ישראלי. מה קרה עם החקירה בנושא? העניין נשכח משום שאם היו מתפרסמות העובדות, התמונה לגבי מי איתר ראשון את הטייסים ומי העמיד את חייהם בסכנה היתה כנראה מתהפכת. אבל זה היה הרגע שבו גם הנשיא טראמפ התחיל להתהפך.