לא הטילים ולא הגרעין: הסכנה האמיתית שמסתתרת בהסכם עם איראן

כאשר בוחנים את הצהרותיהם של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו בתחילת המערכה, לצד פרטי ההסכם המתגבש בין טהרן לוושינגטון, עולה מסקנה אחת ברורה: מבצע "שאגת הארי" נכשל. בפועל, במקום לקרב את הפלת המשטר האיראני או להחלישו באופן משמעותי, הוא הסתיים כשהמשטר בטהרן מחוזק יותר מבחינה כלכלית, מדינית ואף ביטחונית.

המלחמה חשפה את הפער העמוק בין ישראל לארה"ב ביחסן לאיראן, ובעיקר בכל הנוגע לנכונות להגיע עימה להסכמים. חמור מכך: אם הנשיא טראמפ חותר להסכם עם איראן, הרי קשה לראות נשיא אמריקני עתידי שבוחר לשוב להרפתקה צבאית נגדה בעתיד הנראה לעין.
לנוכח זאת, כישלון המערכה ועלייתה של איראן בתצורה מחוזקת יותר – וללא ספק גם קיצונית יותר, לנוכח השפעתם הגוברת של משמרות המהפכה על תהליך קבלת ההחלטות – ממחישים יותר מכל את כישלונה של האסטרטגיה הישראלית מול איראן. אסטרטגיה זו התבססה על הרצון לפעול לצד הממשל האמריקני כדי להחליש את המשטר עד כדי ערעור יציבותו ואף הפלתו. כאשר לישראל נוצרה הזדמנות היסטורית לפעול בכיוון זה, היא נחלה כישלון חרוץ. לכך צפויות להיות השלכות עמוקות על יכולתה של ישראל בעתיד לגייס את הממשל האמריקני לטובתה בסוגיה האיראנית, או להשפיע על ההסכם המתגבש בסוגיית הגרעין.

ומה מקבלת איראן בתמורה? עבור פתיחת מצרי השיט – שהיו פתוחים למעשה גם לפני המלחמה – טהרן צפויה לזכות בהקלות כלכליות משמעותיות, בלי לוותר על אף נכס אסטרטגי מרכזי. כבר עתה ברור כי לא מערך הטילים שלה, לא הסיוע לשלוחותיה ברחבי המזרח התיכון, ואף לא זכותה להעשיר אורניום, צפויים להיות חלק מהוויתורים שתידרש להם במסגרת המו"מ העתידי מול ארה"ב.

סדרי עדיפויות מציאותיים

גם בהקשר למדינות המפרץ, ברור כי למרבה אכזבתה של ישראל, לא רק שאינן מתרחקות מטהרן, אלא אף משמרות ואולי אף מעמיקות את קשריהן עימה.

הדבר נכון גם ביחס לאיחוד האמירויות. מכאן שתקוותה של ישראל להרחיב את הסכמי אברהם בזכות הישגי המערכה מתפוגגת במהירות. ישראל מוצאת את עצמה מבודדת גם בהקשר האיראני, כאשר היא נותרת המדינה היחידה המאמינה כי אפשר וצריך להשתמש בכוח צבאי כדי להוביל לשינוי מהותי ברפובליקה האסלאמית. במובן זה, הכישלון הישראלי מחייב חשיבה מחודשת על האסטרטגיה כלפי טהרן, מתוך הבנה ברורה כי ההסכם המתגבש עשוי להוות קו פרשת מים בכל הנוגע לאפשרות להפיל את המשטר. לנוכח מציאות זו, על ישראל לגבש סדרי עדיפויות מציאותיים ומרוסנים יותר ביחס לאסטרטגיה שלה כלפי איראן בעתיד.

טהרן, בסיכומו של דבר, נתנה מעט וקיבלה הרבה. ארה"ב העניקה ויתורים משמעותיים, וקיבלה בתמורה בעיקר את פתיחת מצרי השיט. ישראל, לעומת זאת, מצאה את עצמה מחוץ למעגל קבלת ההחלטות, ללא יכולת השפעה ממשית על התהליך.

כל מהלך צבאי ישראלי שייתפס בוושינגטון כניסיון לחבל בהסכם או לערער את יישומו צפוי להיתקל בתגובה חריפה מצד הממשל האמריקני בכלל, ומצד הנשיא בפרט

כך מסתיים מבצע "שאגת הארי" בקול ענות חלושה. לכך יש השלכות לא רק על הסיכוי למערכה עתידית מול איראן – מהלך שישראל תתקשה מאוד לקדם ללא גיבוי אמריקני – אלא גם על ההרתעה הישראלית כלפי טהרן. מעבר לכך, נפגע גם מעמדה של ישראל בוושינגטון, כאשר היא מוצאת את עצמה יותר ויותר נדחקת לשוליים בידי ממשל אמריקני שאינו סלחני כלפי התנהלותה ונסיונותיה לערער את עתידו של ההסכם המתגבש.

טראמפ ונתניהו: מה באמת קורה שם? | צפו בפודקאסט "על זה"

במובנים רבים, ההסכם אינו רק סיומה של המערכה הנוכחית, אלא גם נקודת מפנה אסטרטגית הממחישה את גבולות הכוח הישראלי, ואת הצורך בבחינה מחודשת של הנחות היסוד שעליהן נשענה מדיניותה כלפי איראן בעשורים האחרונים.

הבעיה הקשה ביותר מבחינת ישראל, שמסתמנת בעקבות ההסכם החדש, היא שאין לה למעשה יכולת ממשית לשנות את רוע הגזירה. הנשיא טראמפ אינו מעוניין לחזור לעימות צבאי מול איראן, ונראה כי לעמדה זו קיים כיום קונצנזוס רחב במערכת הפוליטית האמריקנית. גם תומכיה הבולטים של ישראל בוושינגטון, ובראשם הסנאטור לינדזי גרהאם, נזהרים מאוד מלמתוח ביקורת פומבית על הנשיא או לאתגר את מדיניותו.

במציאות זו, כל מהלך צבאי ישראלי שייתפס בוושינגטון כניסיון לחבל בהסכם או לערער את יישומו צפוי להיתקל בתגובה חריפה מצד הממשל האמריקני בכלל, ומצד הנשיא בפרט.

בניגוד לתקופת ממשל אובמה, שבה היה יכול בנימין נתניהו לנסות ולעקוף את הבית הלבן באמצעות גיוס תמיכה בקונגרס ובדעת הקהל האמריקנית, הפעם האפשרויות הללו כמעט שאינן קיימות. למעשה, במובן מסוים, ייתכן שנתניהו אף מתגעגע לימי העימות עם אובמה, שבהם לפחות היתה לו יכולת פוליטית מסוימת לאתגר את מדיניות הממשל. מול טראמפ, לעומת זאת, מרחב התמרון הישראלי מצומצם בהרבה, הן בשל מעמדו הפוליטי של הנשיא והן בשל הנכונות המוגבלת של בעלי בריתה של ישראל להתייצב מולו.

בשורה התחתונה, יכולתה של ישראל לשנות את מסלול האירועים מוגבלת מאוד. אם ההסכם אכן ייחתם וייושם, ירושלים תמצא את עצמה ניצבת בפני מציאות אסטרטגית חדשה שנכפתה עליה במידה רבה, כאשר מרבית הכלים שהיו בידיה בעבר להשפיע על המדיניות האמריקנית או לבלום מהלכים מול איראן אינם זמינים עוד. מצב זה מחייב לא רק הערכה מחדש של האסטרטגיה הישראלית כלפי טהרן, אלא גם בחינה מחודשת של הנחות היסוד לגבי יכולתה של ישראל להשפיע על קבלת ההחלטות בוושינגטון.

הכותב הוא חוקר בכיר בתוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי הבטחון הלאומי (INSS)