הסבב השלישי מול איראן, אם יגיע - חייב להיות המכריע

פחות משנה לאחר מבצע עם כלביא, וכחודש וחצי לאחר סיומו של מבצע שאגת הארי, ישראל עשויה למצוא את עצמה לצד ארה"ב בפתחו של סבב לחימה מחודש, שלישי במספר, נגד איראן. טראמפ עודנו מהסס לקבל החלטה, אבל נוכח הדילמה שבפניה הוא ניצב - תקיפה או כניעה - סבב הלחימה הבא הוא שאלה של זמן.

ברגעים הרי־גורל כאלו, חשוב לעמוד איתנים ומלוכדים ולהחזיק אצבעות לצה"ל במשימות ההגנה וההתקפה שהוטלו עליו, מול האויב שהוא אולי המסוכן ביותר שקם לנו מאז הקמת המדינה. אבל בה־בעת, צריך גם לוודא שסבב הלחימה השלישי נגד איראן יהיה שונה מקודמיו, בראש ובראשונה בכך שלא ניאלץ לשוב בעוד כמה חודשים לסבב לחימה נוסף, רביעי, ולאחריו בתוך כמה חודשים לסבב חמישי, וחוזר חלילה.

המלחמה באיראן אינה מלחמת הברירה הראשונה שאליה יצאה ישראל לאורך שנות קיומה. קדמה לה לפני 70 שנה מלחמת סיני, שאליה יצאנו באוקטובר 1956 במטרה להסיר את האיום שהציב לנו באותן שנים השליט המצרי גמאל עבד אל־נאצר, שסחף אחריו את העולם הערבי כולו בשמה של לאומיות ערבית והמאבק בישראל. דוד בן־גוריון חבר אז לבריטניה ולצרפת במטרה להנחית על נאצר מכה שתביא למיטוט משטרו. מטרה זו לא הושגה, אבל מלחמת סיני העניקה לנו תקופה ממושכת של שקט שנמשכה 11 שנים, וגם את הכור בדימונה, שאותו קיבלנו מהצרפתים. ואחרי כל זה, לא רק ישראל ניצלה את תקופת השקט והרגיעה לבניין כוחה ועוצמתה - אלא גם נאצר, ששב והציב איום חדש על ישראל במאי 1967.

חשוב להבין מה ההישגים

על רקע זה, חשוב להבין מה השגנו ומה לא השגנו בסבבי העימות הקודמים שלנו נגד איראן, וכיצד נוכל למנף לטובתנו את סבב העימות הנוכחי, שאת העיתוי שלו מכתיב הנשיא טראמפ משיקוליו שלו. אחרי הכל, דונלד טראמפ יושב בוושינגטון הרחוקה, בראש מעצמה גדולה וחזקה המסוגלת להכיל חוסר הצלחה ואפילו כישלון - כפי שקרה לאמריקנים במלחמת וייטנאם, או בעקבות הפלישות לעיראק ולאפגניסטן. אבל אנחנו כאן, במזרח התיכון, ועבורנו מדובר בשאלות של חיים ומוות.

הסבב הראשון של הלחימה באיראן, מבצע עם כלביא, התמקד בניסיון לעצור את המרוץ האיראני אל הגרעין. ובהנחה שאיראן היתה רחוקה מרחק של שבועות בודדים מפיתוח הפצצה - הרי עלה בידי ישראל לעצור את המרוץ רגע לפני סיומו ולעכב את האיראנים חודשים רבים, ואולי אפילו יותר מכך, במאמץ לחדש את מסעם אל הגרעין. ואחרי זה, חלק מן המתקנים התת־קרקעיים של איראן נותרו שלמים, ובידי טהרן עלה גם לשמר את האורניום שהפיקה.

הסבב השני של הלחימה התמקד בפגיעה בשרשרת ההנהגה ובפיקוד הצבאי של איראן ובהשמדת רבות מיכולותיה הצבאיות. גם כאן המכה היא משמעותית, אבל זמנית, כי הרי למחוסלים נמצאו או יימצאו יורשים, ואת ייצור הטילים יוכלו האיראנים לחדש בתוך חודשים או שנים אחדות. ובאשר להצהרות על השמדת חיל האוויר או הצי של איראן - אלו לא מתקשרות עם המציאות, כי הרי לאיראן לא היו צי או חיל אוויר של ממש, אלא אם סופרים את מטוסי הפאנטום שסופקו לשאה בידי ארה"ב לפני 50 שנה. ובכלל, המהלך האמריקני־ישראלי נועד להביא להתקוממות של העם האיראני, אבל כידוע, על התמוטטות המשטר האיראני בקבועי זמן סבירים ונוחים מבחינתנו אי אפשר לבנות.

לפגוע במשטר

מכל זה עולה שהסיבוב השלישי צריך להיות שונה ולא עוד מאותו הדבר, והוא צריך להביא לפגיעה משמעותית במשטר האיראני ובתשתיותיו שתקשה עליו לשרוד לאורך זמן. לנו אין ממה לחשוש, מכיוון שלאיראנים אין הפתעות בשרוול מעבר לאותן יכולות שבהן השתמשו נגדנו בשני הסבבים הקודמים. לכן עלינו להוריד את הכפפות ולנהל מלחמה קצרה אבל קטלנית, שבעקבותיה איש באיראן לא יעז לחשוב על סיבוב נוסף.