מצד אחד, ההיסטריה של אלו הטוענים כי אנו עומדים בפתחו של "אסון אסטרטגי". מן העבר השני, האופוריה של אלו המוכנים להישבע כי "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר". כצפוי, המנעד של תפיסת המציאות בישראל נע בהתאם לעמדות כלפי מי שיושב בכס ראש הממשלה. אולם אם מתרחקים לרגע מההיבט האישי ומנסים ולשרטט תמונת מצב מדויקת ככל האפשר, כיצד היא אמורה להיראות?
אי אפשר בלי תזכורת חיונית לכך שהיחסים עם ארה"ב הם נכס אסטרטגי ראשון במעלה של ישראל (לצד הרוח הישראלית, לא בציניות). באותה נשימה, ראוי להזכיר כמה וכמה ראשי ממשלות בעבר אשר הוכתבו להם אילוצים נוחים יותר ופחות על ידי היושבים בבית הלבן. את מלחמת קדש עצרו האמריקנים (עם הסובייטים) והחזירו את בן גוריון לקווי 48. ב-73 קיסינג'ר מנע את השמדת הארמיות המצריות הנצורות בסיני וכפה הסכם הפסקת אש. גם רבין אוים על ידי הנשיא פורד בהפסקת הסיוע הצבאי, רייגן איים על בגין במלחמת לבנון הראשונה ובמקרה שמזכיר יותר מכל את הסיטואציה הנוכחית, שמיר נאלץ להבליג ב-91 על מתקפת טילים מעיראק של סדאם, רק כי בוש האב אסר על תגובה ישראלית. וזה עוד בטרם הזכרנו את האמברגו השקט של ביידן במהלך מלחמת חרבות ברזל, שיש האומרים שעלה לנו בחיי חיילים.
יחסי נתניהו-טראמפ הם מורכבים, בלשון המעטה. מחד, בנושאים רבים שניהם רואים עין בעין. הם יצרו שותפות אסטרטגית שהביאה להצטרפות ארה"ב למבצע עם כלביא לפני כשנה, בהפצצה החד-פעמית על האתר הגרעיני בפורדו עם מפציצי B2 ופצצות חודרות בונקרים.
במבצע שאגת הארי כבר חזינו בשותפות מלאה נגד איראן. אלא שלפעמים עולה הג'ינג'י לטראמפ - גם נגד נתניהו וישראל. ובשבועיים האחרונים התבטאויותיו של הנשיא האמריקני המוחצן, גרמו נזק אסטרטגי עצום לישראל, נזק שתוקן במידה מסוימת בהתקפת התגובה הישראלית באיראן בשני לפנות בוקר.
ערב קודם, כולם היו משוכנעים שנתניהו כמו שמיר מול בוש בזמנו ייאלץ להבליג, אבל בשיחת שכנוע דרמטית בראשון בלילה, טראמפ הסכים למתקפה ישראלית ובלבד שהיא תהיה יחידה ולא תוביל לחידוש המלחמה. הכותרות בתקשורת הערבית וברשתות החברתיות הטעימו כי "נתניהו כופף את טראמפ". החשיבות של המסגור הזה לאסטרטגיית העוצמה וההרתעה הישראלית, עצומה. יום אחד עבר, וקיבלנו עוד אמירה קשה של טראמפ, שהזהיר את נתניהו כי אם יחדש המלחמה עם איראן הוא עשוי למצוא את ישראל נלחמת לבדה. מורכב, כבר אמרנו.
כמו פלסטר לנֶמֶק
בישראל ובארה"ב יש לא מעט גורמי מודיעין והערכה, הסוברים כי מטרת העל של שתי המדינות (או מטרת על עולמית, אם תרצו) - הפלת המשטר באיראן - אינה חלום רחוק. לפי נתונים ומידע שקצב זרימתם התגבר בשבועות האחרונים, מצבה הכלכלי של איראן הוא מעבר למשבר - הוא אסוני. לא מדובר רק במחסור במצרכים או באנרגיה. המשק האיראני נמצא במצב שגם החייאה מלאכותית בדמות הסרת העיצומים וייצוא נפט חופשי, לא תביא לו מזור אלא תהיה עזרה ראשונה בלבד. "כמו פלסטר לנֶמֶק מפושט", כפי שמגדיר זאת גורם מודיעיני בכיר.
לפי נתונים של הבנק המרכזי מהחודש האחרון, האינפלציה השנתית באיראן הגיעה ל-161 אחוזים עבור מוצרי חלב, גבינה וביצים, ול-176 אחוזים עבור מוצרי בשר. משק הבית הממוצע קרוב לסף העוני ויותר ממחצית האוכלוסייה כבר ירדה אל מתחת לסף. מחקר כלכלי שפורסם לאחרונה בתוך איראן, קבע כי את המשבר החמור אפשר יהיה לשקם רק אם ישובו השקעות חיצוניות. וזה לא יקרה עם המשטר האסלאמיסטי.
בשל כך, במקביל למגעים על הסכם עם איראן, נמשכים המאמצים המשותפים לטוות תוכנית שתביא בסופו של דבר להפלת המשטר, מתוך הכרה כי זה טיפול השורש הנחוץ לאזור כולו, ומתוך אמונה שזה נמצא בהישג יד. את הסימנים לכך ניתן למצוא בהחרפת העיצומים האמריקנים נגד איראן, ובהם הרחבת רשימת החברות והאישים שסייעו לאיראן לעקוף את הסגר הימי.
צעד מעניין נוסף הוא שורת העיצומים של משרד האוצר האמריקני על החשבונות האיראניים בבורסות מטבעות הקריפטו. כך הוטלו עיצומים על חברות איראניות ובעיקר חברה בשם "נוביטקס", המחזיקה בכמחצית מהנכסים הדיגיטליים של איראן ונמצאת בבעלות של משמרות המהפכה.
ביטוי נוסף לכך הוא העיצומים שהוטלו על חברות המסייעות לתשלומים לאיראן במטבעות דיגיטליים, הליך שהתרחב לאחרונה מצד חברות ומדינות כמו קטאר, שהתבקשו לשלם לאיראן את ה"אגרה" למעבר בהורמוז.
"המצור הכלכלי הוא המפתח לחנוק ולמוטט את המשטר", מסביר עודד עילם, לשעבר ראש חטיבת פח"ע במוסד וחוקר לענייני חוץ וביטחון. "המשטר לא יחזיק מעמד חודשיים עם סגר ומצור אמיתיים, וההתפוררות תחל. זו לא רק עצירה של יצוא הנפט, שהוא מקור ההכנסה הכמעט יחידי של המשטר ומזין את המכונה הצבאית של איראן, אלא גם מניעת ייבוא סחורות חיוניות. זה, בהתחשב במצב תשתיות המים הכושלות ובמשבר האנרגיה, הצעד הכי אפקטיבי להפלת המשטר - לא בסגנון אחמד א-שרע בסוריה, אלא בתהליך התפוררות, שילוב של אלמנטים שיביא להפיכה פנימית".
עודד עילם: "המצור הכלכלי הוא המפתח לחנוק ולמוטט את המשטר. איראן לא תחזיק מעמד חודשיים תחת סגר אמיתי, ואז תחל ההתפוררות — לא כמו בסוריה, אלא בתהליך שיוביל להפיכה פנימית"
עילם מעריך כי יש פוטנציאל להתקוממות כזו משורות הצבא הסדיר, ומזכיר כי כל כוחות המשמרות מונים כ-160 אלף לוחמים בלבד.
ריקוד המחאה
על הפוטנציאל לחידוש המחאה בואכה הפיכה ממש, מעידה גם התסיסה הגוברת והולכת גם כעת, לאחר הדיכוי האכזרי של ההפגנות בתחילת השנה. סוגנד פאחרי, אנליסטית איראן במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, אומרת כי החזרת הגישה לאינטרנט בשבוע האחרון חשפה מחדש את עומק התסכול הציבורי ואת הקריאות לחידוש המחאות נגד המשטר.
פאחרי מצביעה על הפגנות שנרשמו באוניברסיטאות ברחבי איראן ועל שיח גובר בקרב מתנגדי המשטר. אף שהציבור עדיין חושש מהמחיר הכבד שעלול להיות לניסיון להפיל את השלטון, היא מעריכה כי הזעם הציבורי ממשיך לבעבע מתחת לפני השטח, במיוחד על רקע המשבר הכלכלי המתמשך. מן הרשתות החברתיות ששבו לפעול באיראן, ניתן ללמוד גם על מחאה עקיפה, כמו למשל מסיבות סיום שנה בבתי ספר ובהן נערות ללא חיג'אב רוקדות מול קהל מעורב, או אירועי רחוב של תרבות וספורט בהשתתפות מאות אזרחים, כשהנשים כמעט כולן ללא כיסוי ראש.
לדברי גורם מודיעיני ישראלי, איראן לא תשוב לימים שלפני 28 בפברואר, מועד תחילת המלחמה הנוכחית. גם המשטר יודע זאת, ולדברי אותו גורם, הוא כרגע לא יוצא נגד המחאות השקטות ומסתפק בעיקר בהפגנת נוכחות ליד אירועי מחאה ישירים.
הבסטה של טראמפ
אבל עילם, כמו גם גורמי ביטחון ומודיעין אחרים בישראל, בארה"ב ובמפרץ, מודאג מהאפשרות שאיראן תצליח להגיע להסכם עם ארה"ב שירחיק מאוד את המטרה האסטרטגית העליונה. הביקורת בקרב חוגים מתרחבים על אופן ניהול המו"מ עם איראן הולכת ומחריפה, הן כלפי הצוות המנהל, סגן הנשיא ואנס, השליחים ויטקוף וקושנר, והן כלפי טראמפ עצמו.
עילם מתאר זאת במילים חריפות במיוחד: "הכיוון כעת נראה כמו התקפלות. הקווים האדומים של טראמפ כאילו משורטטים בגיר מחיק. טראמפ לא רוצה יותר להילחם, והבעיה היא שהוא מפגין את זה בצורה מטומטמת כל כך. זה ממש מצעד האיוולת בסגנון טראמפ. איך יתכן שמנהיג המעצמה הגדולה בעולם הוא זה שבא ומבקש את הפסקת האש? זאת הפגנה של חולשה ממש במו"מ. הוא כמו סוחר בבזאר בטהרן, שפותח את הבסטה ואומר מראש: 'אני חייב למכור את הסחורה, וכמה שיותר מהר'".
גורם דיפלומטי ערבי: "התחושה במדינות המפרץ היא שטראמפ חוזר להתנהלות של 2019. במקום לקבל את פרס נובל לשלום שהוא כה רצה, יצטרכו להעניק לו את גביע האכזבה העולמי"
גורם דיפלומטי ערבי הוסיף שהתחושה אצל רוב מדינות המפרץ הפרסי, היא שטראמפ חוזר להתנהלות של 2019 (אז הבליג על הפצצת מתקני הנפט של חברת עראמקו הסעודית בידי איראן ושלוחיה, ד.ז) ושמישהו צריך למנוע זאת ממנו. הוא התייחס ישירות לנתניהו בהקשר הזה, אבל גם לגורמים בממשל האמריקני שצריכים להראות לטראמפ שהסכם בסגנון ההסכם הכושל של 2015, יהרוס את התדמית שהוא מנסה לבנות לעצמו. "אם טראמפ יחתום על הסכם דומה, במקום לקבל את פרס נובל לשלום שהוא כה רצה, יצטרכו להעניק לו את גביע האכזבה העולמי. הוא יפספס הזדמנות לשינוי ממשי במזרח התיכון".
מי יגיע ראשון
על רקע התקיפה האיראנית על ישראל ביום ראשון בלילה, היתה כמובן הדאגה לחיזבאללה שאיבד כמעט את כל דרום לבנון וסופג אבידות כבדות מדי יום. חיזבאללה הוא הפרוקסי החשוב ביותר לאיראן מבחינת האיום על ישראל, ושמירת מעמדו בלבנון היא מטרת על של המשטר.
ויש עוד סיבה למתקפה האיראנית: בשבוע שעבר הוכרז על מסמך עקרונות שגובש לקראת הסכם בין ישראל ללבנון. בעוד שבוע וחצי יתחדש בוושינגטון המו"מ, ויש סיכוי סביר שההסכם הזה יגיע בקרוב, קרוב מאוד. למעשה, אין כמעט חילוקי דעות בין המדינות. המכשול היה ונותר חיזבאללה, ולסוגיית פירוקו מנשק עדיין לא נמצא פתרון סביר. אבל חתימה על הסכם מדיני, תניע את הרכבת ותחל את התהליך.
ריאלית, זה לא יקרה בטווח של חודשים. יש הצעות ופתרונות כמו חנק כלכלי על הארגון, פיתוי פעיליו לשרת בכוחות הביטחון הממשלתיים ועוד. אבל קל זה לא יהיה. עבור טראמפ הסכם כזה חשוב מאוד. ראשית, זהו עוד סכסוך שהוא אישית מסיים (על הנייר) ועוד במזרח התיכון. שנית, זה מקדם ולו במעט את חזון המגה-דיל המזרח תיכוני שלו, ואולי מחולל הצטרפויות להסכמי אברהם. שלישית, זה פוגע באיראן, בעיצומם של מגעים עמה לסיום המלחמה. זאת הסיבה שאיראן תנסה לטרפד הסכם כזה בכל מצב, וזה גם שעשוי להאיץ בה להגיע למזכר הבנות עם האמריקנים, כדי להשיג הפסקת אש שתעצור את המלחמה של ישראל בחיזבאללה.
עודד עילם, מוסיף שמצבו של חיזבאללה קשה והדבר ניכר בלחימה הדלה מול חיילי צה"ל, בנפילת הדרום בקלות יחסית לידינו, ובכך שהאוכלוסייה בלבנון כבר לא רואה בו גוף התנגדות לבנוני לגיטימי - אלא זרוע של איראן הפוגעת בתושבי לבנון.
המעניין הוא שגם בקרב האוכלוסייה השיעית, ההתנגדות לחיזבאללה גוברת, זאת לא מעט בשל היות השיעים הסובלים העיקריים מכיבוש הדרום בידי צה"ל.
הכלי הטקטי הכמעט יחיד שנותר לחיזבאללה, הוא הרחפנים. בהקשר הזה עילם מציין כי היה כאן כשל מודיעיני חמור, שכן בשנים האחרונות הוכפל פי כמה ייבוא הסיבים האופטיים ללבנון, והרחפנים עצמם הובאו בחלקים ולא כיחידות שלמות. הייבוא הזה עבר מתחת לרדאר המודיעיני הישראלי, ולפי עילם חייבים כעת לדרוש מממשלת לבנון לעצור את שרשרת האספקה, העוברת בנמל התעופה ובנמל הימי של ביירות.
עילם, כמו עמיתו למכון הירושלמי ז'ק נריה, לא תולה תקוות גדולות מדי בהסכם עם ממשלת לבנון. "צבא לבנון לא יכול לפרק את חיזבאללה. העומד בראשו (הגנרל רודולף היכל) הוא חדל אישים ורוב המפקדים לרבות כל ראשי זרועות המודיעין, הם שיעים שכנראה משתפים פעולה עם חיזבאללה".
רגל מסיימת
אז מה עושים? "ממשיכים לכתוש, ממשיכים לתפוס שטחים, יש בנק מטרות רחב גם בלי להגיע לדאחיה. בבקעא, בצור ובצידון ובעוד מקומות. צריך להמשיך בהחלשת חיזבאללה ובמניעת שיקומו", אומר עילם.
שיקום כזה עשוי להתרחש אם ייחתם קודם מזכר הבנות בין איראן לארה"ב, ויוכנס בו סעיף הפסקת אש גם בלבנון (כרגע האמריקנים מתנגדים לקשר בין החזיתות, אבל ההתנגדות לא נחרצת). זה יחזק את חיזבאללה וייתן לו גיבוי במאבקו נגד הסכם לבנוני-ישראלי. במרוץ בין שני ההסכמים, האינטרס הישראלי הוא לסגור עם לבנון קודם ולהציב עובדה בפני חיזבאללה ואיראן.
הסכם כזה בתמיכה בינלאומית לרבות אירופית ומפרצית, ידחק את האינטרסים של איראן - גם אם משמעותו המעשית בשלב הזה סמלית - ויחזק את ההתנגדות לחיזבאללה כשיתברר מה כן יכולה לבנון להרוויח ממימושו. האמריקנים מבטיחים לממשלת לבנון חבילות סיוע נדיבות אם וכאשר יחל מימוש שמשמעו דחיקת חיזבאללה ממעמדו במדינה.
על פניו, נראה כי הסכם עם לבנון קרוב יותר והוא ינצח במרוץ. אבל החשש הוא כי ככל שנתקרב לחתימתו, חיזבאללה ואיראן ינסו להצית את האש כדי למנוע זאת.
