עוד רמטכ"ל מסומן כתקווה של השמאל. אפשר לנחש איך זה יסתיים

 כלל ידוע בתולדות רמטכ"לי ישראל הוא שרבים הסיכויים שלאחר השחרור מצה"ל, אם יבחרו בקריירה פוליטית - הם יגיעו לשמאל. להוציא את רפול, כמובן. אפילו מופז ויעלון, שהשעמום האזרחי הוביל אותם לליכוד, נטשו אותו לטובת ההמצאה המכונה "מרכז" (נו, שמאל) ומצאו את עצמם בסופו של דבר בקפלן. אחרי שהתנגדו לרפורמה, התרעמו על ניהול המלחמה על ידי נתניהו בטיעון הקלאסי של "שיקולים פוליטיים של הישרדות פוליטית" - כדברי שאול מופז לחדשות 12 בנובמבר 2024. רבי־אלופים באים והולכים, אך המנגינה לעולם נשארת.

עוד כלל בתולדות רמטכ"לי ישראל הוא שהם לא בהכרח פוליטיקאים או מדינאים מצליחים. מתברר כי הכשרה צבאית אינה ערובה להצלחה אזרחית או פוליטית. ככה זה כשהתרגלת שמצדיעים לך: עמידה בראש המערכת הצבאית לא תניב חיבה אוטומטית מצד אזרחים שלא כפופים לפקודותיך. אז נכון, אהוד ברק היה גם רמטכ"ל וגם ראש ממשלה - היחיד ב־30 השנים האחרונות, אך ממשלתו קרסה לאחר פחות משנתיים, ועד היום לא הצליח לממש את הפוטנציאל האלקטורלי שלו.

למרות התוצאות הלא מרשימות, רמטכ"לים לשעבר עדיין משמשים מאגר מנהיגותי למחנה השמאל. מאגר נוסף הוא הימין, משרון ועד בנט. מדי פעם הוא מחפש - או ממציא - כישרונות חדשים, ואז התקשורת מארגנת להם השקה חגיגית, מעודדת אותם מהטריבונה ומתעלמת מכישלונותיהם. ואחרי שהם צוברים ניסיון פוליטי - מצביעיהם בועטים בהם מכל המדרגות ופונים לחפש את נער הפוסטר הבא. יאיר גולן אמנם מבטא את הרובד היצרי והפרוע של השמאל, אבל כדי להקים ממשלה יש צורך במישהו שאפשר לשווק בתור מרכז.

לעיתים יימצא מישהו שלא אכל מהמסטינג הצבאי. בשנת 2013 נחת יאיר לפיד בכנסת היישר מטור אישי ב"ידיעות אחרונות" (שאותו המשיך לכתוב גם אחרי שהכריז על שינוי הקריירה), עם 19 מנדטים. זהו הישג שמתבסס על משאלת לב ועל פנטזיה של בוחרים, יותר מאשר על הערכה לכישוריו. לפיד כיהן כשר אוצר וכחבר קבינט כבר בקדנציה הראשונה שלו, כשר חוץ וכראש ממשלה חלופי בממשלת בנט־לפיד, הקים מנגנון מפלגתי גדול, חבר לשלושה רמטכ"לים - גנץ, אשכנזי ויעלון - וכל זה הוביל אותו לאיחוד עם בנט, לאחר שהסקרים אותתו על מספר חד־ספרתי של מנדטים בכנסת הבאה.

וכך חוזרים לרמטכ"לים. בני גנץ חיכה שלוש שנים של צינון לאחר פרישתו מצה"ל, ובשנת 2018 זכה להשקה חגיגית ב"ידיעות אחרונות" בדמות ראיון מפנק של חנוך דאום יחד עם חברו שלמה ארצי. לא הרמטכ"לות ולא ניסיונו הפוליטי מועילים לו בסקרים העכשוויים, שבהם הוא נאבק עם אחוז החסימה. אין מה לעשות, צריך פוסטר חדש, מנהיג עם ארומה ממלכתית, ומזל שרמטכ"ל חדש השתחרר לשוק.

גדי איזנקוט פרץ לפוליטיקה בשנת 2022, ובאופן טבעי חבר לגנץ. באופן טבעי נקראה הקונסטרוקציה החדשה "המחנה הממלכתי". איך היה איזנקוט בתור רמטכ"ל? כמו כולם. ואיך בתור פוליטיקאי? גם כמו כולם, כמקובל במחנה הצפוף של מנהיגי גוש השמאל בפוטנציה. הוא חבר לנתניהו לממשלת החירום בתחילת מלחמת חרבות ברזל, כשהוא מצויד באותה חמיצות של מי שלא סובל את נתניהו, אך למען טובת ישראל נכנס מתחת לאלונקה. ממש כמו גנץ בתקופת הקורונה. לאחר שמונה חודשים בקבינט המצומצם, פרש. עמדותיו לא התקבלו, וייתכן שחש כי המחנה שאותו הוא שואף להנהיג כבר התאושש מהאחדות הלאומית ושואף לחדש את ההתנגדות הנחרצת לנתניהו.

במאי 2024 אמר איזנקוט לקבינט: "לא נכון לדבר במונחי שחרור חטופים וסיום המלחמה. מה שנכון בעזה זה להגיע לסיום לחימה ברפיח, ובמקביל להתקדם בעסקת חטופים ולעצור את האש לכמה זמן שיידרש". כמו קודמיו לרמטכ"לות, האשים את ראש הממשלה בניהול המלחמה וסוגיית החטופים מ"שיקולים זרים ופוליטיים".

איזנקוט שב לחיק המחנה, ויחד עם גנץ פרש מהממשלה. בכך הסתכמו שנתיים בפוליטיקה: ללא עבודה פרלמנטרית וללא הישגים צבאיים. איזנקוט פרש לפני חיסול סינוואר, לפני הביפרים, לפני השבת כל החטופים, לפני איראן. ביולי 2025 התפטר מהכנסת, ובכך נמצא סוף־סוף קולב ראוי לתלות עליו את כל תקוות המחנה: מישהו שלא צבר מספיק ניסיון פוליטי, ולכן טרם הספיק לאכזב את בוחריו.

איזנקוט זוכה לרוח גבית מהתקשורת, שבאופן מסורתי קשובה לרחשי הלב של מחנה רק־לא־ביבי. "עובדה" של ערוץ 12 התלוותה אליו במשך שנה והתפעלה: "אף פעם לא ביקש מאיתנו לכבות את המצלמה". למה שיבקש? "השחקן הפוליטי הכי מסקרן", פסקה אילנה דיין וקבעה כי "יש לו את הסיפור הכי חזק. גם גדולי הציניקנים לא מטילים בו דופי".

אולי לא מטילים בו דופי, אך כפי שהבהיר לו האסטרטג הפוליטי סטיב מילר, סבורים שהוא שמאלה מהמרכז, ושמאלני בהרבה מהבוחר הישראלי. עצתו של מילר: למצוא דרך לשכנע את הבוחר כי איזנקוט הוא בעצם מרכז־ימין. "מה מגדיר ימין־שמאל?" תוהה איזנקוט, "הפלסטינים?" ואילו יועצו רונן מנליס מבקש: "תגידו לי מה אני צריך לעשות ועל איזה נושאים צריך לדבר, כדי שהבנאדם יחשוב שאני בימין".

"מה מגדיר ימין־שמאל?" תוהה איזנקוט, "הפלסטינים?" ואילו יועצו רונן מנליס מבקש: "תגידו לי מה אני צריך לעשות ועל איזה נושאים צריך לדבר, כדי שהבנאדם יחשוב שאני בימין"

קשה לחזות את הצלחת האסטרטגיה של הונאת הבוחרים בנוגע לעמדותיך האמיתיות. בינתיים, איזנקוט נוקט קו בסיסי של סלידה רועשת וגורפת מנתניהו ורמיזות כי הקמת ממשלה עם המפלגות הערביות בהחלט באה בחשבון. מפלגתו, ישר!, מציעה תוכנית לפתרון כל בעיה: לאחות את השבר, לבצר את הביטחון, לחדש את הממלכתיות, להקפיץ את הכלכלה ולהזניק את החינוך (או להפך), לבסס את הדמוקרטיה ולצמצם את הקיטוב (או להפך) - הכל בעשרה צעדים פשוטים.

ואם לא ילך? המחנה שאינו שמאל חלילה אבל ממש לא ימין, כבר מכין את הבעיטה ומחפש מנהיג חדש, מפלגה חדשה ואולי רמטכ"ל עבר חדש. באמת מזמן לא היה לנו.