בדיוק כשאתה כמעט מרים ידיים מהתקווה שמלחמות היהודים אלה באלה לא ייפסקו לעולם. ובדיוק כשאתה הופך לקרעכצן מהלך שכל היום ממלמל בדאגה: מתי, מתי תיפסק שנאת החינם הזאת ונשוב להיות עם אחד? - בדיוק אז מגיע רגע שמרחיב את ליבך וגורם לך להתעודד ולהתמלא בתקווה.
הנה, סמ"ר מיכאל טיוקין הי"ד, שנפל בלבנון השבוע, היה חייל בודד שעשה עלייה מאוקראינה כדי להילחם במלחמה במדי צה"ל. הוא בחר בעמו על פני מולדתו, אוקראינה, ובמלחמת הקיום שלנו על פני זו שמתנהלת בארצו. העמיד את נפשו מנגד, עבורנו.
ומה עושה עם ישראל בתגובה? הוא לא משאיר אותו לבד. במקום שייטמן בנוכחות קהל מצומצם, מתייצבים אלפי זרים, אנשים שיום קודם לכן לא ידעו כלל על קיומו, מפנים את זמנם, באמצע יום עבודה, ועומדים בפקקים בכניסה לבית העלמין באשקלון, רק כדי לא להשאיר אותו לבד.
הוא לא השאיר אותנו לבד בחייו, ואנחנו לא נשאיר אותו לבד במותו. כי עם ישראל יודע להכיר תודה למי שמקריב קורבן אמת עבורו. ובמקום הזה שנאת החינם ניגפת בפני אהבת החינם. והזעם והסכסוך הופכים לחיבוק קולקטיבי גדול. הנה עם ישראל בתפארתו. הלוואי שהיינו יודעים לנהוג כך גם בחיים, לא רק בנופלים.
עם ישראל חי!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו