אומרים שנתניהו עבר מהקוקפיט לתא הנוסעים. לזה קוראים עיוורון

עוד לא תמה

אחד המומחים הגדולים ביותר למלחמה הסביר, שראש הממשלה נתניהו ירד במעמדו כשותף של הנשיא טראמפ להנהלת המלחמה. הוא כבר לא קו-פיילוט (טייס שני), עכשיו הוא סתם נוסע, אולי אפילו אחד שעלה למטוס מרשימת המתנה בלי המזוודות. אחד המומחים הכי גדולים אבל קצת פחות גדולים למלחמה טען שטראמפ הגיע למצב תבוסה. ושוב ושוב הם וחבריהם מאבדים את המכנסיים ונשארים עם טיפשותם ביד.

היה זה בעל הטור המשודר ברשת פוקס, מארק לוין, שהסביר למה חייבים לחזור לתקיפות באיראן בראיון לליטל שמש. הוא אמר, שקיים מצב חד פעמי, שאין סבירות שיחזור אי פעם בעתיד, והוא מציאותם בהנהגה במקביל של שני מנהיגים היסטוריים, ייחודיים, דונלד טראמפ בארה"ב ובנימין נתניהו בישראל.

מה שהשניים האלה לא יעשו בתקופה הזאת, יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעשות בעתיד. רוב הפרשנים בטעמי לוין, אלה שתומכים בכל לבם בטראמפ, מדברים שוב על הפלת המשטר. כי רק מהלך כזה יבטיח שהעצם האיראנית בגרון העולם תצא, ואסור לאפשר שתקום צפון קוריאה שנייה.

הפעולה במפרץ בגזרת נמל בנדר עבאס השבוע היא ככל הנראה רק החימום. זאת חציית הקו, שבירת הכללים. אפשר לצפות שעם תום חג הקורבן במוצאי שבת תהיינה התפתחויות נוספות. בלבנון זה כבר קורה. האם אפשר להיות בטוחים? לא במאה אחוז. בארה"ב מדברים על רשימת המטרות שהשמדתן לא התבצעה בגלל החלטתו של טראמפ ללכת להפסקת אש ולאפשר לאיראן לצאת בצורה מכובדת באמצעות משא ומתן והסכם גרעין-הורמוז. לישראל יש יכולות מסוימות שהיא כבר עשתה בהן שימוש בשנה האחרונה, ויתכן שתשוב להשתמש בהן כדי לחולל את חוסר היציבות ברחוב האיראני.

אבל השאלה העיקרית נוגעת יותר לצמד שמוביל את המערכה בתיאום כבר כשנה וחצי. העיוורון כלפיהם וטעויות החיזוי התקשורתיות שנובעות מהעיוורון הזה. כבר לפני שנים ביקש אדם רציני לפגוש אותי כדי שאסביר לו איך אדם כמו בנימין נתניהו נמצא בשלטון בישראל. זה היה כשלוש וחצי שנים לאחר שנתניהו חזר לראשות הממשלה בעקבות הבחירות של ראשית 2009. האיש שפגשתי היה באמת מלומד רציני עם תארים גבוהים מהאוניברסיטאות האיכותיות בארה"ב ומחובר גם לעולם הישיבות הדתיות לאומיות בישראל ומילא גם תפקידים בממשלים של נשיאים דמוקרטיים. בתמצית: What makes Bibi tick.

מה שעשינו ב־73'

נתניהו נראה לו כפי שהשמאל בישראל ובארה"ב ראה אותו בשנת 2012 ורואה אותו עד היום ובצורה חריפה עוד יותר, אם נספור את איל מגד ויובל נח הררי. האיש הוא אינטליגנטי ובעל הכשרה עליונה, ובכל זאת לוקה בעיוורון גם לגבי איכויותיו והישגיו של נתניהו וגם לגבי הציבור הגדול בישראל שנותן בו את אמונו.

בואו נתחיל מזה, שישראל לא היתה מסוגלת לעמוד במלחמה הארוכה שנכפתה עליה, ולהגיע להכרעה חלקית בכל הגזרות, אלמלא הנדבכים הכלכליים, המודיעיניים והביטחוניים שנתניהו הוא האדריכל שלהם. מי שדיבר איתו לאורך השנים יודע שהיו לנתניהו כמה טעויות חיזוי רציניות; אחת מהן היתה קשה והיא, שלא הבין את חשיבות כוחות היבשה של צה"ל ואת הצורך להגדיל את הסד"כ ולהשקיע בו.

למרות שבמבט לאחור על השנתיים וחצי האלו, מסתבר שישראל המופתעת והפגועה ממתקפת חמאס הסדיסטית, היתה מוכנה מבחינת היכולות הטקטיות של הקרב המשולב. וזאת הודות דווקא לרמטכ"ל המושמץ רא"ל (מיל') אביב כוכבי. חיל האוויר המושקע הוכן בצורה מדהימה למשימות בלבנון ובאיראן. למה להתפלא על הזיכרון הקצר הבלתי־היסטורי בעליל. בתוך יממה או שתיים הגיעה ישראל לעליונות אסטרטגית על איראן, ציין ממש לאחרונה ההיסטוריון נייל פרגוסון בשיחה עם סטודנטים ופרופסורים באוניברסיטה אמריקנית. זה הרבה יותר ממה שהשיגה ישראל בכל מלחמה אחרת ובוודאי מלחמת יום הכיפורים.

ישראל תמיד נלחמה - אפילו מלחמה גורלית כמו ב־73' - תחת סד אילוצים שפגע בה אסטרטגית. אילוצי אוקטובר 73' דומים למלחמת הפסקת האש של החודשיים האחרונים בלבנון, בהבדל אחד. ב־73' שילמנו מחיר של עשרות רבות של הרוגים מדי יום, ומאז ראשית אפריל צה"ל נאחז ברצועת ביטחון עמוקה - ונאלץ למצוא פתרונות טקטיים לרחפנים. ב־73' תכתיב אמריקני מנע מישראל לבצע תקיפות עומק אסטרטגיות אוויריות במצרים. זה היה התכתיב של קיסינג'ר וההבנות שלו עם הרוסים וההבנות שלו עם סאדאת, שמצרים תעבור בהדרגה לחסות אמריקנית.

אילוצי אוקטובר 73' דומים למלחמת הפסקת האש של החודשיים האחרונים בלבנון, בהבדל אחד: ב־73' שילמנו מחיר של עשרות רבות של הרוגים מדי יום, ולעומת זאת, מאז ראשית אפריל 26' צה"ל נאחז ברצועת ביטחון עמוקה - ונאלץ למצוא פתרונות טקטיים לרחפנים

אבל עכשיו יש קמפיין של הפקרת הצפון וראש מועצה שלא מזכיר את כישלונו הנורא של ראש הממשלה בתימן, לא יקבל חצי דקה באוויר מטעם התאגיד.

השאלה אם העיוורון של נציגי הממסדים הליברליים האקדמיים לגבי ביבי וטראמפ אינו משקף גם כתמי עיוורון רחבים בתחומים אחרים שנוגעים למודיעין, אויב, כוחותינו. נראה שהריאיון שהעניק פרופ' הררי לעזרא קליין נותן על כך תשובה ברורה.

נכנס ברגל צולעת

האמירה של האלוף רומן גופמן כי פעילותו של ראש המוסד ברנע נגדו וביחוד המכתב שלו, פגעו במעמדו ובקשריו הבינלאומיים הדרושים לתפקידו העתידי כראש המוסד, מבטאים חשש כבד שעלה בשבועות האחרונים.

התמונה העולה ממה שמוצג כהליך מינויו של גופמן היא של מערכה פוליטית בחזית ה־Lawfare. בתוך שנה אחת, שלושה אלופים מצטיינים, פטריוטים, ללא דופי, מוצאים את עצמם בשדה קרב שהקורסים השונים שעברו לא הכינו אותם לקראתו. שדה הקרב הזה כולל הכפשת הרקורד הצבאי שלהם והשם הטוב שלהם כקצינים בכירים. הכוונה לדוד זיני, דדו בר כליפא שהותקף לפני כשנה על ידי ארגונים מהסביבה של "אמהות בחזית", וכמובן האלוף גופמן. שלושה זה יותר מעשרה אחוז של חברי פורום המטה הכללי.

תוך שנה, שלושה אלופים מצטיינים, פטריוטים, ללא דופי, מוצאים את עצמם בשדה קרב שהקורסים שעברו לא הכינו אותם לקראתו. שדה הקרב הזה כולל הכפשת הרקורד הצבאי שלהם ושמם הטוב. הכוונה לדוד זיני, דדו בר כליפא וכמובן האלוף גופמן

ההליך של העלאה לדרגת אלוף הוא כשלעצמו אמור להבטיח ניקיון כפיים, יושר ותיק עבודות מבצעי משכנע. הרמטכ"ל חיים לסקוב בשעתו לא נענה ללחצים של בנימין גיבלי ותומכיו מהממסד הביטחוני, וסירב להעלות אותו לדרגת אלוף עם קידום לתפקיד מתאים. זאת בגלל מעורבותו בעסק הביש, זיופי מסמכים וחשדות להדחת עדים.

גופמן עבר את המשוכות הללו, ולכן ברור שההליך המסורבל הוא תולדה של פעילות מערכתית לביצוע הפגיעה באותם אלופים ולאחרונה כאמור, רומן גופמן. שני הכוחות המניעים הם עיתון הארץ והיועצת המשפטית בהרב־מיארה. בג"ץ הוא כביכול שחקן פסיבי אבל משתף פעולה. המבצע הזה פוגע בביטחון. מעורר מדנים בשב"כ ובמוסד. הוא מערער את האמון בראשי השירותים החשאיים. ליועצת המשפטית ובג"ץ זה לא איכפת, אבל קשה להגיד את זה על הארץ. דאגתו האחרונה של הארץ היא ביטחון ישראל.

מעבר לזה, כל ההליך והקמפיין הנלווה לו בשיתוף אלמקייס, מציג את ההיררכיה הביטחונית בישראל כגולם אנארכי וטיפש שיש להיזהר משיתוף מידע איתו (ראה קובלנתו של גופמן כי גורמי חו"ל מתרחקים ממנו). גם במקרה של זיני וגם במקרה של גופמן ראשי השירותים הקודמים פועלים בניגוד לחוק בניסיון להתערב בשיקולי הממשלה במינויים.

הארץ מהווה איום קבוע על שמם הטוב של כל האישים בארץ. ראש המוסד הבליט את התנגדותו כנראה מתוך רצון לזכות במסלול קליטה חלק לאזרחות. זאת אכזבה למי שהעריץ את תפקודו לאורך המלחמה. על חלקם של ארגוני חברה אזרחית בסאגה שנועדה לחבל במינוי אין מה לדבר. אלה בראשותו של אליעד שרגא המעוות תמיד, לוקחים את החלטות הממשלה לדיון ופסילה במקום שנמצא מחוץ למערכת קבלת ההחלטות הדמוקרטית - קרי בג"ץ.

אנשי ביטחון בכירים שמשתפים פעולה בקמפיין כמו זה שמנוהל נגד גופמן מייצרים מערכת של שיתוף פעולה עם כלי תקשורת משפיעים. כדי לקבל עיתונות טובה, הם יוצרים מחויבות לשתף גורמים בתקשורת בסודות מדינה. זאת פוליסת הביטוח שלהם. זה שיתוף פעולה שמבוסס על פוטנציאל סחיטה.

ראש המוסד ברנע לא התנגד לגופמן מתוך ידיעה על פרטי חלקו בפרשת אלמקייס. לפי אנשים ששמעו את הלך הרוח במוסד, ההנחה היא שגם אם גופמן לא ידע דבר - זה כשלעצמו פוסל אותו. כי בעל תפקיד שמתעסק במודיעין צריך לדעת דברים כאלה.

גופמן כנראה יאושר בסוף. אבל הוא ייכנס לתפקיד כמו שחזר לתפקוד בצה"ל אחרי פציעתו ב־7 באוקטובר; צולע עם רגל מגובסת.

מבצע ברברוסה

מזה שלוש וחצי שנים מנסחים האופוזיציונרים של קפלן, הלשעברים והשופטים בדימוס את המושג הפיכה צבאית בדרכים לשוניות עקיפות ועקלקלות. עכשיו דומה שהסופר והמשורר איל מגד אומר לראשונה את הדברים בלי להצטעצע, בצורה ישירה: "אשמח אם תהיה בישראל הפיכה צבאית. ראשי הצבא צריכים להגיד לנתניהו - שים את המפתחות".

מגד מתכתב עם עצמו בממד הספרותי ועם תקופה מסוימת בעברו שבה היה לו קשר עם ראש הממשלה נתניהו. הוא כתב פעם ספר בשם "ברברוסה" שמסמן את הכיוון להקשרים של היטלר; ואם אייל מגד חי בסרט של היטלר אז ההמשך של שגעון ברברוסה הוא ניסיון הפיכה שבמרכזו קשר ה־20 ביולי 1944. נו, אז איפה אתם גנרלים? יש תסריט ואתם לא משתפים פעולה.

וישנו גם "האור השחור", שבו מבליחה דמות שמכונה "האיש החזק". משום מה נשאר לי בזיכרון ראש הממשלה. שאפשר להבין שמדובר בראש הממשלה, וגיבור הספר מהמר עליו בתור מי שיפתור את השאלות הגדולות של יחסינו עם הפלסטינים. לא שזה העיקר בספר. שטח הפנים של נשים אוקראיניות עולה בהרבה על הטרשים השנויים במחלוקת.

מגד טיפח את האובססיה שלו נגד נתניהו לממדים מפלצתיים מאז 7 באוקטובר. הוא אב נאמן, מאכיל חתולים גלמודים, ראיתי אותו ברגעים של יושר פטריוטי פשוט בשיחות עם פלסטינים שהגיעו לפעמים לטונים גבוהים. כל פעם שהתלוננתי אצל חברים על כך שמגד העיף את הפקקים, נתקלתי בזלזול. מה יש לך להתעסק איתו. מה איכפת לך.

אז א. אם יש אחד כמו אייל מגד שלא מתבייש להגיד הפיכה צבאית, יש ודאי איזה תום ומיקי שחושבים על רצח. אבל לזה כבר התרגלנו. החשיבות האמיתית שמחשידה את מגד היא השיטתיות של דברי ההסתה שלו נגד ראש הממשלה. לאורך המלחמה הוא כתב, שנתניהו גרוע יותר מכל הצוררים של העם היהודי בהיסטוריה. זה מחזיר אותנו לברברוסה ואדולף, וזה מצדיק את הצעדים הקיצוניים ביותר. הפגיעה בתרבות השיח והשחתת השפה היא הנדבך הבסיסי ביותר בריסוק הדמוקרטיה; אייל מגד, סופר, התגייס לחזית הזאת.

זה בהיבט הפנים־ישראלי. אבל מגד בדעה צלולה מצטרף לקבוצה גדולה של אינטלקטואלים שמתדלקים את התבערה נגד ישראל, שמתבטאת קודם כל באיום קיומי על יהודים בחוץ לארץ. תפקידו של מגד ב"מבצע ברברוסה" של השמאל הוא להעניק אישור למסיתים הגדולים בארה"ב ובאירופה, לאמור שישראל היא מדינה מסוכנת שהנהגתה מטורפת ולכן נחוצים ואף מוצדקים אמצעים קיצוניים נגדה. ברחובות המערב אנחנו חוזים בסצינות רחוב ימי־ביניימיות נגד יהודים, ויש שיגידו שהסצינות לקוחות מאירופה הגרמנית בשנות ה־30, ומגד ויובל נח הררי נרתמים ללבות אותן.

פרופ' יובל נח הררי מקרין כאב על כך שחמאס החמיץ ניצחון גדול - אילו רק סינוואר לא היה כל כך אכזרי בטיפולו באזרחים. אחחח, אילו אילו... ואולי חבל גם שמבצע ברברוסה נכשל בסופו של דבר בגלל אכזריותו של היטלר שלא התאפק עם אושוויץ שלו. בקיצור, הביאו את הממחטות!