ב"טיימס" הודו: "יש לנו בעיה יהודית"

ספר על גטו ורשה חוזר לפרטים ולמסמכים, ומזכיר כי פרשנות היא לעיתים חביבתה של ההכחשה

 התחלתי לקרוא את הספר "גטו ורשה - הסוף" של חוי דרייפוס (בן ששון) בסוג של אי־רצון. עד שנסחפתי ומצאתי צידוק למאמץ הקריאה, עלו אצלי שאלות כמו בשביל מה צריך לקבל דיווח מדויק על ממדי השפל החברתי והנפשי שאליו צללו אחינו היהודים בתקופה של הגירושים לטרבלינקה. מדוע נחוצים לנו הפרטים על הגירושים, על האקציות? 

ואכן, אני לא יודע אם יש ספר מחקר עכשווי על השואה שמגיש לקורא את מה שבלשון המושחתת של התקשורת היינו מכנים - "הסיפור המלא". האם לא מספיקים הפרטים הידועים עד כה? כנראה לא. והצידוק העיקרי למחקר המקיף של פרופ' דרייפוס הוא המלחמה נגד ההשכחה וההכחשה. 

זו גם זו אינן רק נחלתם של מכחישי שואה מדופלמים ומוכרים כגון האנטישמים ואוהדי הנאצים ומדינה כמו איראן. במידה זו או אחרת, זו גם נחלתם של כמה חוקרי שואה מקומיים. ישראלים. אלה כמובן לא יכחישו את העובדות על השואה; אבל יצמידו אליה את הנכבה, למשל. או יתארו אותה ביחסיות; אין בשואה הרי ייחוד; היא חלק ממסכת הג'נוסיידים של המאה ה־20 ובהשוואה לאלפיים השנים האחרונות... ובכן, הרעיון ברור.

דרייפוס מציפה את הפרטים שמחזירים את גטו ורשה למעמדו כמיקרוקוסמוס של השואה כולה (אם אפשר לכנות רובע עירוני שמאות אלפים מתוכו הובלו לרצח או נרצחו באופן שיטתי בתוך פרק זמן של כתשעה חודשים כמיקרוקוסמוס). היא מחזירה לעובדות את כבודן, אל מול החור השחור של "הנרטיב". 

ההיסטוריונים למדו מהתקשורת את חשיבות "הנרטיב", ואין דרך יעילה יותר לדיווח שקרי מאשר העדפת הנרטיב על פני העובדות. גם מי שחושב שהוא יודע רבות על השואה - על תהליכי הרצח ההמוני בגטאות למשל - ימצא פרטים, תובנות ולקחים חדשים בספר. אותי זעזעו ממדי שיתוף הפעולה של "המשטרה היהודית" ושל חלקים ביודנראט עם תוכנית הרצח ההמוני הכוללת של הגרמנים. אני מניח שהאסון שנפל על היהודים היה כל כך גדול, שלא היה רצון לאומי בהמשך הדרך להתמודד עם התופעה. 

עם זאת, דרייפוס מתארת תהליך למידה והפקת לקחים בקרב היהודים בוורשה. קשה ליהודי או ישראלי בן ימינו, שכבר יודע על השואה ועל הפצצה, להיכנס לתודעה של יהודי בפולין של שנת 1939. השנה יצוינו 80 שנה למלחמת העולם השנייה; היהודי של טרום המלחמה, גם אם ניחן בראיית הנולד והיה מאוד חכם, סבר מהניסיון ההיסטורי שהגרמנים הם בני תרבות. הרי במלחמה הקודמת הם התייחסו ליהודים בצורה הוגנת בהשוואה לרוסים, למשל. 

אין כיום מי שישלם מחיר אמיתי על ביטויי טרור ואנטישמיות מילוליים ופיזיים. זירת הרצח בבית הכנסת בפאוויי, סן דייגו // צילום: אי.פי.אי

אותו יהודי לא היה מסוגל לדמיין - ובכך הוא דומה גם לנו, היום בישראל - התנפלות מאורגנת, אלימה, מתוכננת ובייחוד ברמות סדיזם שאיש לא הכיר קודם בתולדות האנושות. מלבד יובל נח הררי.  

כמה זמן לוקח לחברה להתארגן מול הלא־נודע הרצחני לכדי התנגדות? מה הזמן הדרוש לצאת מההלם ולהגיע למסקנה שעדיף להסתכן בהתנגדות פיזית אלימה מאשר להמשיך לקוות לטוב? כששואלים את השאלות הללו, המסקנה היא שיהודי ורשה, שלא היתה להם שום הכנה לפעולה צבאית מאורגנת, עברו תהליך די מהיר של התארגנות לפעולת התנגדות. 

מה לא השתנה מאז? הצורה שבה כל התפתחות פוליטית שלא מוצאת חן בעיני מישהו, מיתרגמת באופן אינסטינקטיבי לאמירה גורפת, כוללנית, על כלל ישראל. ידיד שיתף אותי במכתב שקיבל מיהודי הולנדי משכיל ונחמד מייד לאחר היוודע דבר ניצחונו של נתניהו בבחירות. הוא שוב בחר לצטט את דברי הקנצלר ברונו קרייסקי, יהודי מרקסיסט, בראיון ל"דר שפיגל" בשנות ה־70: "אם היהודים הם עם, אז הם עם מכוער מאוד". המילה "מכוער" במובנים הרחבים של המילה הזאת.

מה שכולם ידעו

כלום לא משתנה: ה"ניו יורק טיימס" פספס בשואה את מה שעיתונות היידיש דיווחה בזמן אמת, ורוג'ר ווטרס מכחיש רצח בנשק כימי

אחד הנושאים החביבים על החוקרים מאז שהנושא הפך לשדה שגדולי ההיסטוריונים דשים בו, הוא מתי ואיך נודע על השואה. אלא שלמען האמת, לא פחות חשובה השאלה מתי היא נקלטה בתודעה כהתרחשות שצריך לעכל ולהגיב עליה בהתאם. 

הבריטים, שהצליחו לפענח את המברקים המוצפנים של הגרמנים, קיבלו בצורה כזו דיווחים על מעשי הטבח השיטתיים כבר ב־1941. באותה עת, כשהממלכה בקושי שורדת, קשה היה להאשימם שהדבר לא זכה אצלם לעדיפות גבוהה. 

ה"ניו יורק טיימס", שהחביא את הדיווח הדרמטי הראשון אי שם בעומק העמודים הפנימיים, הוא סיפור ידוע. "ל'טיימס' יש בעיה יהודית ארוכת שנים, לפחות מאז מלחמת העולם השנייה, כאשר באופן כללי העיתון קבר את הידיעות על השואה, והיא נמשכת עד ימינו בצורה הלעומתית הקיצונית שבה הוא מכסה את ישראל". כך כתב השבוע, ב"ניו יורק טיימס" עצמו, ברט סטיבנס.

הקריקטורה ב"ניו יורק טיימס"

האפיפיור פיוס ה־12 ידע "מה שכולם ידעו", אולי קצת פחות מממשלתה הגולה של פולין. כך הספקתי לשמוע מיצחק מינרבי כשנודע על פתיחת ארכיון הוותיקן. ספק אם יימצאו שם ראיות חדשות, מאחר שהיו לוותיקן 74 שנים לשבש ראיות ולהעלימן. 

אבל מעניין שהיו גורמים בעיתונות שכן דיווחו. באופן חלקי היו דיווחים של קורציו מלפרטה, הסופר האיטלקי שהסתובב בשדות הקטל מהצד של מדינות הציר. ואני נזכר גם בשיחה שהיתה לי לפני הרבה שנים עם ג'יי הוברמן. הדיווח הוא מהזיכרון: פגשתי אותו בפסטיבל ירושלים לקולנוע; הכרתי את שמו כאחד ממבקרי הקולנוע הגדולים באמריקה, שכתב ב"ווילג' וויס". אבל נכנסנו בלי להשגיח לנושא חוץ־קולנועי. 

מתברר שהוברמן עשה מחקר גדול על עיתונות היידיש, בעיקר בניו יורק, בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא גילה שבעיתונות היידיש אפשר היה לקבל כמעט בזמן אמיתי את הפרטים הכלליים על השואה. כל מה שה"ניו יורק טיימס" פספס, הסתיר, לא החשיב, פורסם ביידיש. מדהים. 

הפתעה נוספת היא שכבר ב־1943 הוציא ארתור קסטלר ספר, רומן, אולי אחד הפחות ידועים שלו, שנקרא "הגעה ויציאה" (Arrival and Departure). זה סיפור של פעיל קומוניסט שמגיע מהתופת אל טריטוריה חופשית בצפון אפריקה. יש שם תיאור מפורט, מהמם, על פני כמה עמודים, של ניסויי ההרצה של ההשמדה באמצעות משאיות גז. כלומר, יש כאן מידע פנטסטי שהיום אנחנו יודעים שהוא מדויק, שכבר עובד על ידי חבר בכיר באליטה הפוליטית האינטלקטואלית במערב. 

לא נעים לומר, אבל גם תפוצת המידע המוגברת החל מסוף 1942 היא תולדה של רוח גבית מצד בריה"מ, שרצתה לגייס את דעת הקהל בארה"ב ובבריטניה לטובת פתיחת חזית שנייה באירופה; שתסייע בהורדת הלחץ הצבאי הנורא של גרמניה בחזית המזרחית. 

ובימינו? בזמנו היו פרסומים דרמטיים על השימוש בנשק כימי שעושה בשאר אסד במלחמתו נגד אזרחי סוריה. ברור. רוצים לגייס מעורבות בינלאומית נגד הרודן הסורי. אבל מנגד, אנשים מפורסמים, שהידוע בהם הוא רוג'ר ווטרס, מגויסים כדי להטיל ספק ולהכחיש את דבר השימוש בנשק כימי. זה הכל המצאה אמריקנית, הם אומרים. 

דבר דומה קורה עכשיו בוונצואלה, כאשר אזרחי המדינה מנסים לעורר את דעת הקהל במערב שתסייע להם להיפטר מהרודן מדורו וממשטרו שדרדר את המדינה לתוהו ובוהו ורעב. מי מגן על מדורו ומפנה את האש נגד ארה"ב? שוב רוג'ר ווטרס, אבל הפעם גם בהשתתפות ברני סנדרס, אלכסנדריה אוקסיו־קורטז ואילהן עומאר. כל הגלריה. אל תשווה, אני יכול לשמוע. אני כן משווה.

מי מטיף למי?

משפט אייכמן ו־200 תיקים נגד יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים, הבהירו כי ישראל היא מעצמת משפט; את העולם זה לא מעניין

אירועי השבוע האחרון בארה"ב מלמדים על פעולת הצבת בת שתי הזרועות של האנטישמיות. משמאל, זו אנטישמיות מתוחכמת כביכול, מתירת דם, קריקטורה ב"ניו יורק טיימס"; מימין זו אנטישמיות אלימה שמגיעה כבר פעם שנייה בתוך חצי שנה למעשה טבח.

שהאמריקנים יסבירו לעצמם מה קורה אצלם. מבחינת עם ישראל, יש כאן סימני התרעה ברורים - יחס של בוז, היעדר כבוד כלפי מדינת ישראל והיהדות; וכן גורמים אלימים תוקפניים אינם מורתעים מלגשת לקבוצת יהודים ולפגוע בה. 

כל פוליטיקאי בכיר באמריקה עלול לשלם מחיר כבד על מעשה מגוחך מלפני 30 שנה, כמו לצבוע את פניו בשחור ולהצטלם ליד אדם המחופש לאיש הקו־קלוקס־קלאן. אם מישהו היה מעז לצייר את אובאמה ככלב עלוב המוביל, למשל, את פוטין או את חמינאי, העורך של ה"ניו יורק טיימס" היה מתפטר למחרת היום. ומי משלם מחיר על שני מעשי טרור אנטישמיים? מי משלם מחיר על ביטויי אנטישמיות כל כך בולטים? איש לא משלם מחיר אמיתי על מעשים כאלה בארה"ב.

לסעיף הכבוד: ישראל במידה רבה אשמה. בתקופה הראשונה אחרי השואה, כאשר מדינת ישראל ומוסדותיה כבר קיימים, מעמידים לדין - בקושי - רק פושע נאצי אחד. ולעומת זה, לפי מחקר שפורסם לפני שש שנים ביד ושם על ידי אביהו רונן, הדס אגמון ואסף דנציגר - נצברו כ־200 תיקים נגד אזרחים ישראלים שהואשמו בידי אזרחים אחרים בשיתוף פעולה עם הנאצים. עשרות מתוכם נשפטו ונשלחו למאסר. בעקבות משפט אייכמן שוב התעוררו רגשות נקם, ושוב - זה היה בעיקר נגד משתפי פעולה. 

כך בשנת 1963 נפתח משפט שבזמנו היה סנסציוני אך נשכח עם השנים נגד אדם בשם הירש ברנבלט, שהיה מנצח באופרה הישראלית. הקריירה הקודמת שלו היתה של סגן ראש היודנראט בעיר בנדין שבפולין. הוא הורשע במחוזי, אך בערעור בבית המשפט העליון הוא למעשה שוחרר. ההרכב היה של אולשן, לנדוי וחיים כהן. 

בפסיקתו של לנדוי, אב בית הדין במשפט אייכמן, השתקפה התפיסה שאיננו יכולים לשפוט "אותם": "תהיה זו התנשאות והתחסדות מצידנו, מצד מי שמעולם לא עמד במקומם של אלה ומי שהצליח להימלט משם, כמו עדי הקטגוריה... (למתוח) ביקורת על אותם 'אנשים קטנים' שלא התעלו לרמת מוסר עילאית בהיותם נרדפים... אלה שנוצלו בידי הגרמנים במנגנון ההשמדה".

פסיקת בית המשפט העליון בעניין ברנבלט שהתקבלה ב־1964 אותתה, למעשה, שיש להפסיק להגיש תביעות נגד יהודים המואשמים בשיתוף פעולה. זאת משום שחוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם שימש רק נגד פושע נאצי אחד - אדולף אייכמן; ולעומתו נרדפו הרבה יהודים. כלומר, ישראל נרתעת מהתליינים ומתחשבנת עם כמה אנשים שפלים בתוכה.

ישראל היתה מושקעת בגרמניה. במוסד חשבו שזה בזבוז משאבים לרדוף פושעים גרמנים כדי להביאם לדין בישראל, או לחסלם. למעשה, מה שעשה שלום שוורצבארד ב־1 במאי 1926, כאשר התנקש ברוצח יהודי אוקראינה, פטלורה - לא עשה מוסד שלם. ישראל העמידה לדין נאצי אחד ושרדה כדי לכתוב על זה עשרות ספרים ויוצאים כל הזמן עוד סרטים. 

ייתכן שאם היחס היה הפוך, כלומר לפחות עשרה משפטים נגד פושעים גרמנים ופחות ספרים על הנושא, המסר היה ברור יותר: ישראל היא מעצמה של משפט ומוסר. יכול גם להיות שזה היה מקנה לנו יותר הרתעה מהאבן הגדולה שחצבו בדימונה. רצינו כסף מגרמניה, כפיצויים וכמימון לדימונה. דרום אפריקה, שהשתחררה כבר לפני 25 שנה משלטון האפרטהייד והפכה למדינת כשל מושחתת, עדיין נהנית ממעמד מיוחד של מעצמת צדק ומוסר, ולאנטי־ישראליות המובנית שלה יש משקל רב ביחסו של העולם לישראל. 

הגרמנים עצמם הבינו בשלב מסוים שהם משוחררים מאיומי נקם. יתר על כן, הם השקיעו רבות באינטלקטואלים ובאקדמיה והם קוצרים את הפירות. עד כדי כך שהם מרגישים שהם נמצאים בעמדה להטיף מוסר לישראלים. אין שום תופעה דומה ביחס לשחורים בארה"ב או כלפי דרום אפריקה או אלג'יריה.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו