מלכתחילה אפשר היה לשער שראש המוסד היוצא, דדי ברנע, שייך רעיונית למחנה השמאל־רק־לא־ביבי. הסימן המרכזי לנטייה זו היה עצם מינויו לתפקיד. עניין של סטטיסטיקה. בעשורים האחרונים לא היה מינוי בצמרת מערכת הביטחון שלא התברר אחרי שחרורו משירות לאיזה מחנה הוא שייך.
בתקופה מחאות הרפורמה התייצבו כל ראשי מערכות הביטחון, כאיש אחד, בקפלן, באולפנים וכחותמים על עצומות. כולם מכורכמים מדאגה, כולם מנבאים קרע ולעיתים דיקטטורה. מפקדי חיל האוויר לשעבר, ראשי השב"כ לשעבר, כל הרמטכ"לים לשעבר. גם מקומם של ראשי המוסד לא נפקד. התייצבו להזהיר מפני ההפיכה תמיר פרדו, דני יתום, אפרים הלוי, שבתאי שביט ואפילו יוסי כהן, שניהל יחסי חברות עם נתניהו, התיישר על פי הקו המוסדי וחתם על מכתב שמביע את הדאגה המקובלת בחוגים הנחשבים. לא היתה סיבה להניח שברנע קורץ מחומר אחר.
ואכן, ברנע הוכיח את שייכותו המחנאית: בפברואר 2023 הוא התיר לאנשי מוסד מתחת לדרגה מסוימת להשתתף בהפגנות נגד הרפורמה, בתנאי שישמרו על אלמוניות ולא יתראיינו. ודאי שלא הבהיר לאנשי המוסד כי השתתפות בהפגנות היא מעשה פוליטי, וכי מוטב שיתמקדו במשימתם במקום לחסום כבישים.
גם בתקופת המלחמה אפשר היה לצפות כי ברנע, כמו הרמטכ"ל, כמו מפקד חיל האוויר, כמו ראש השב"כ רונן בר, ייתפס באיזשהו מהלך חתרני כנגד הממשלה. בזיכרון עלה ראש השב"כ הקודם נדב ארגמן, במסיבת עיתונאים משותפת עם ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון גנץ והרמטכ"ל כוכבי במבצע שומר החומות. ארגמן נראה כמי שנגרר בעל כורחו לאירוע, ואיש לא הופתע כאשר לאחר פרישתו מהתפקיד התייצב בגלוי נגד ראש הממשלה ואף איים, בראיון לחדשות 12 בשנת 2025, כי יחשוף חומרים חסויים על ראש הממשלה. ארגמן גם הגדיל לעשות והיה מהעותרים נגד מינויו של דוד זיני לראשות השב"כ.
שוב מילות הקסם "מקצועיות", "טובת המדינה" משמשות הכנה טבעית למילות הקסם המשפטיות "תקינות ההליך", "ראיות מנהליות", "מניעה משפטית"
מה יש לומר, התרגלנו לחבר'ה האלה. אך ראש המוסד ברנע דווקא הפתיע. במהלך המלחמה לא נרשמו הדלפות ותדרוכים מצד ראש המוסד בעניינים שאינם נוגעים לתפקידו. אולי כי בניגוד לצה"ל ולשב"כ - המוסד לא היה נגוע במחדלים ב־7 באוקטובר, ולא היתה סיבה להתקוטט עם הממשלה והעומד בראשה. במהלך המלחמה הציג המוסד בראשות ברנע שורה מרהיבה של הישגים: מבצע הביפרים, חיסול ראשי חמאס ואחר כך - ראשי המשטר האיראני. אפשר היה לנשום לרווחה ולהניח שסוף־סוף עמד בראשות אחד מהגופים הביטחוניים אדם מוכשר, שבא לעשות את תפקידו ואז לשבת באיזה דירקטוריון וליהנות מהחיים שאחרי.
ואז הגיע רומן גופמן, וכל האסימונים נפלו למקומם הטבעי. ברנע התנגד למינוי גופמן, אך משזה אושר - עלה לו הקפלן. ברנע פנה למסלול עוקף נתניהו וכתב מכתב ליועמ"שית - פעם, לדבריו, על פי בקשת ביהמ"ש העליון ופעם, לדבריו, מיוזמתו - שבו הרחיב ונימק את הטעמים להתנגדותו לגופמן.
בלי להתייחס לגופן של הטענות, עצם המהלך נראה כמו החתרנות המוכרת שהדגימו עמיתיו של ברנע לאורך השנים. המוסד, כמו כל גופי הביטחון, כפוף לדרג המדיני. כמו השב"כ - גם המוסד כפוף ישירות לראש הממשלה. ראש המוסד אינו הגורם הממנה את מחליפו - סמכות זו ניתנה לראש הממשלה. ברנע גם סירב להתייצב בפני ראש הממשלה, לאחר שמכתבו הודלף לתקשורת. בכך אימץ ברנע עוד הרגל מגונה של שומרי הסף לדורותיהם. גלי בהרב־מיארה ורונן בר סירבו להתייצב לשימוע בפני הממשלה, שניהם סירבו להיות מפוטרים, הייעוץ המשפטי לממשלה מסרב לייצג את הממשלה כשיטת עבודה, ועכשיו ראש המוסד עוקף את ראש הממשלה ומנסה לסכל מינוי, וכרגיל, באצטלת הצדיקות המוכרת: "זאת חובתי כראש המוסד להביא את עמדתי המקצועית. אני מחויב לעשות זאת לטובת מדינת ישראל".
שוב מילות הקסם "מקצועיות", "טובת המדינה", משמשות הכנה טבעית למילות הקסם המשפטיות "תקינות ההליך", "ראיות מנהליות", "מניעה משפטית" - כל ההמצאות בניחוח משפטי שהיועמ"שית, פרקליטות המדינה וביהמ"ש העליון מאמצים בבואם לנגוס בסמכויות הממשלה. ברנע הצטרף לקלחת הזו ברגע האחרון, ובכך הכתים את אחד מהישגיו הבולטים: היכולת לבצע את תפקידו במקצועיות, לטובת המדינה, ולהשאיר את השקפתו הפוליטית מחוץ לדלת.
אין לדעת מדוע פרק ברנע מעליו את הרסן. לא היה צורך במכתב, מכיוון שכבר הביע את עמדתו בפני ועדת גרוניס. לא היה צורך לשקר ולטעון שמכתבו הוגש לבקשת ביהמ"ש העליון. השופטים סירבו להתייחס אליו בדיון שנערך השבוע. ולא היה צורך לסרב להתייצב בפני ראש הממשלה - סירוב ילדותי ומרדני. ולא היה צורך להתעקש על ביטול המינוי. זו לא החלטה של ברנע.
אולי, וזהו רק ניחוש, ברנע צפה פני עתיד, אל החיים שאחרי הפרישה. אל הלשעברים שמסודרים בשורות אחידות, עדיין מודאגים כאיש אחד מאותם דברים בדיוק, עדיין מצופפים שורות סביב כל מי שהצטופף בעצמו כנגד הסכנה האמיתית למדינת ישראל: רה"מ בנימין נתניהו. ברנע לא אסף חומרים נגד בן גביר כמו רונן בר, לא תדרך נגד הממשלה כמו הרצי הלוי ואייל זמיר, לא הדליף את תוכניות התקיפה באיראן לאמריקנים כמו שעשה מאיר דגן. נכון, הוא חוזר אל החבר'ה שלו עטור תהילת מנצחים, אבל מן הסתם כבר שכחו לו את ההיתר שנתן לאנשי המוסד להפגין נגד הרפורמה. ואפשר לסמוך על חברי מועדון הלשעברים שיתחשבנו איתו שלא נאבק מספיק כדי למנוע כניסת מישהו לא־משלנו אל המוסד.
ייתכן שברנע בחר ללכת בדרכו של ווינסטון סמית', גיבור הספר "1984" של ג'ורג' אורוול. בסוף הספר סמית מוותר על חירות המחשבה. הוא מבין ש"תם הקרב. הוא הכריע את עצמו. הוא אהב את האח הגדול". ברנע, בפעולתו המרדנית האחרונה נגד ראש הממשלה הנבחר, הוכיח את נאמנותו לאחים הגדולים, כדי שלא יזרקו אותו מהמועדון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו