ד"ר אנאבלה שקד, פסיכותרפיסטית, מומחית לפסיכולוגיה אדלריאנית. מייסדת ביה"ס לפסיכותרפיה במכון אדלר, מדריכת הורים ומרצה בינלאומית. מחברת הספר "להחזיר את האומץ" (הוצאת מודן)
ד"ר שקד, את חוקרת את מושג האומץ כבר שנים רבות, ומעניין להתעכב על הפרדוקס הבלתי נתפס הבא: מצד אחד, אנשים מבינים היטב מה ישפר את חייהם ויוביל אותם למיצוי הפוטנציאל; ואילו מנגד - אותם אנשים בדיוק חיים על אוטומט, אפילו שקועים בדכדוך בחלק מהמקרים, בלי יכולת ליישם את משאלות ליבם. איך את מסבירה את הפער הזה?
"זו שאלה שמלווה אותי שנים. מגיל צעיר שמתי לב שיש סבל נפשי בלתי נתפס, משום שאנחנו מתקשים לתרגם תובנות לפעולות; זו פעולה ממש לא טריוויאלית. במהלך השנים יצרתי מודל שבמוקד שלו שמונה דברים שעומדים בין רצון לבין עשייה, והרכיב הקריטי ביותר מתוך השמונה זה אובדן האומץ.
"הסופרת אנאיס נין אמרה כי החיים שלנו מתרחבים או מצטמצמים בהתאם למידת האומץ שלנו. אומץ הוא לא סתם עוד תכונה, אלא אלמנט קריטי, מפתח ליכולת לחיות את החיים מתוך נוכחות והשתתפות שמהן מתגלה הפוטנציאל האנושי".
בהקשר זה, בספרך החדש "להחזיר את האומץ" את מציינת את אמרתו של אברהם מאסלו: "מה שאדם יכול להיות, חובה עליו להיות". אבל הדרך לשם מורכבת.
"אני חושבת שבסופו של דבר המטרה היא להגשים את עצמנו. בילדותי, ראיתי החמצה גדולה אצל הוריי ובסביבתי. הם היו מוכשרים מאוד ולא מימשו את הפוטנציאל. אמי אובחנה עם דיכאון מז'ורי. היו לה תארים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה, היא כתבה ספר שירים בצעירותה, אבל שום דבר מזה לא קיבל ביטוי. אבי היה הישגי, אבל בשנותיו האחרונות חש לא ממומש.
"מהבחינה הזאת, אני דואגת לתקן את הפספוס והכאב שחוו הוריי ולהתרחק מאזורי ההחמצה הפוטנציאליים בחיי. אני חושבת שזה הפחד הגדול שלי - הפחד מהחמצה. ובמידה מסוימת, הריפוי לפחד מכישלון הוא פחד מהחמצה. באופן אישי, אני רואה בכישלון שטויות אל מול ההחמצה".
מה אנחנו לא מספיק מבינים לגבי אומץ ושילובו בחיינו?
"חשוב להבין שמשמעות האומץ היא פעולה למרות הפחד. אם מישהו חושב שיום אחד הוא יפחד פחות, אפשר לשכוח מזה. ככל שעושים, מגלים איך לפעול טוב יותר. מגלים שכישלון הוא לא נורא כפי שאנחנו נוטים לחשוב.
"מעבר לכך, אובדן האומץ הוא קונסטרוקציה חברתית. תינוקות נולדים עם אומץ טבעי, אחרת כולנו היינו זוחלים עד עצם היום הזה. עצם המוכנות שלהם לאבד את שיווי המשקל, את הוודאות של הנמוך והמוכר, להתייצב על שתי רגליים וליפול עשרות ומאות פעמים - זה אומץ טבעי.
"אובדן האומץ הוא קונסטרוקציה חברתית. תינוקות נולדים עם אומץ טבעי, אחרת כולנו היינו ממשיכים לזחול. אנשים שלוקחים סיכונים מדווחים על יותר משמעות וסיפוק, על פחות תחושת החמצה""אובדן האומץ הוא קונסטרוקציה חברתית. תינוקות נולדים עם אומץ טבעי, אחרת כולנו היינו ממשיכים לזחול. אנשים שלוקחים סיכונים מדווחים על יותר משמעות וסיפוק, על פחות תחושת החמצה"
"אבל בהמשך הדרך מתרחש אובדן אומץ, שנפוץ במיוחד בחברה המערבית ההישגית. ההבדל בין תינוקת בת שנה שקמה מאה פעמים אחרי שנפלה לבין ילדה בת 9 שמוותרת על קריירה מוזיקלית - הוא שבת ה־9 הפנימה את המשמעות החברתית של כישלון. קצת אחרי גיל שנתיים תגובות המבוגרים לכשלים מתחילות להיות שליליות. עבור ילדים, אלה תגובות דרמטיות".
נפש הילד היא כמו פלסטלינה בגיל הזה.
"ראיתי פעם ילד כבן שנתיים שרץ והתרחק מאמו. היא התחילה לצעוק, והוא ממש קפא במקום. ה'פריז' שהילד חווה כתגובה ל'כשל' נחקק עמוק בנפש. במקביל, נעשה ממש חיווט פנימי בין חוסר הצלחה לאובדן אהבה ושייכות, שזה אולי הפחד האנושי הגדול ביותר. כשהחיווט הזה נוצר, אנחנו מתחילים לפחד מכישלון פחד מוות. ואז אנחנו מתחילים לצמצם את עצמנו, והולכים בעולם בזהירות־יתר כדי להימנע מהחוויה הנוראה של אובדן שייכות, אהבה וערך.
"כך נוצר תסריט מצומצם והגנתי יותר של חיינו. אנחנו עסוקים בהגנה על עצמנו מפני מבוכה, אבל משלמים מחיר גדול על הצמצום הזה, על ההקטנה של עצמנו. אנחנו לא מפתחים מספיק את השרירים הנפשיים שלהם אנחנו זקוקים כדי להרגיש חיוניים בעולם. אנשים שמוכנים לקחת סיכונים, לבחור למרות אי־הוודאות, מדווחים על יותר משמעות וסיפוק בחייהם ועל פחות תחושת החמצה".
אלופים ללא בסיס
ציינת שמאחורי אובדן האומץ יש פחד מאובדן ערך, שייכות, אהבה. אפשר בכלל להשתחרר מפחד כל כך קיומי, בסיסי?
"האומץ היה ואבד, וקשה להחזירו, אבל זה אפשרי והכרחי. מתוך התנסויות קטנות אנחנו צוברים יותר יכולת וביטחון, וכך חיינו מלאים יותר, כי אנחנו משתתפים בהם בנוכחות מלאה. יש כאן מסר להורים, ולכל אדם, אפילו ברמה הלאומית: נדרשת פה יצירת מרחב שבו לא מסוכן להיכשל. עלינו להפסיק להתייחס לכישלון בצורה כה דרמטית, כאילו זה משהו שלא אמור לקרות. אנחנו זקוקים כאן לשינוי תרבותי עמוק, שייצר אקלים ציבורי שבו מותר לנסות, לטעות - ולהישאר בעלי ערך. אין דבר יותר אנושי מהיותנו יצורים לא מושלמים שנכשלים. אפילו בינה מלאכותית מעידה על עצמה שהיא טועה".
האם תקופת מלחמה, שבה אנשים רוצים להוריד הילוך ולהישאר באזור הנוחות, היא בכלל זמן טוב להיות אמיצים יותר?
"ככל שהמציאות קשה יותר, היא דורשת יותר יכולות ותושייה כדי להתמודד ולהתגבר. הסלחנות העצמית יוצרת אשליה של נוחות או קלות, שמחירה הקטנה והחלשה".
יש בעינייך חברות שמרגישות בטוחות ואמיצות יותר?
"ביקורת ותחרותיות, לצד תחושה של אהבה על תנאי, הן כמעט אוניברסליות. עוד דבר שחוזר על עצמו כחוט השני הוא אנשים מצליחים שמרגישים שהם לא מספיקים. ההצלחה לא תמיד יושבת על מקום בטוח, ואנחנו עדים לכך גם בתסמונת המתחזה, למשל. ביקורת מתמידה ושלילית מגיל צעיר היא בגדר הזרע הרעיל של הספק העצמי, שצומח ופורח נוכח חוסר הצלחה ומשוב שלילי.
"יש אנשים מצליחים מאוד שמרגישים שהם לא מספיקים. ההצלחה לא תמיד יושבת על מקום בטוח. ביקורת מתמידה ושלילית מגיל צעיר היא בגדר הזרע הרעיל של הספק העצמי, שצומח ופורח שוב ושוב נוכח כישלון ומשוב שלילי"
"ונדרש פה איזון. נתן אלתרמן כתב: 'ישנן יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה'. ואני משתמשת בווריאציות של השורה הזו: יש חכמות ממנה אבל אין חכמות כמוה, יש מנוסות ממנה אבל אין מנוסה כמוה. לכולם יש מקום, ואפשר להתמודד עם אותו זרע רעיל של ספק עצמי".
הזרע הרעיל, אותה ביקורת שלילית מגיל צעיר, הוא לעיתים פועל יוצא של רצון להגן על ילדים, בדיוק כמו אותה אמא שצועקת על הפעוט שרץ ממנה. אלא שהדברים מעמידים את ההורים בדילמה בלתי אפשרית: מצד אחד, רצון להציב גבולות ולהגן; ומנגד - אנחנו חרדים לייצר אצלם קול מבקר ומסרס. איך מצליחים לשמור על גבולות ברורים בלי לפגוע בתחושת הערך היסודית של הילדים?
"אין צורך לתת ביקורת או הערה לאחר כל טעות. כשילדים טועים, לעיתים יש להם משוב מיידי מהמציאות: כשהם מניחים כוס בקצה השולחן והיא נופלת ונשברת - יש משוב. אז במקום להעיר, לבקר או לכעוס עליהם, אפשר לומר: הכוס היתה קרובה מדי לקצה השולחן. והדבר הבא שאני אומרת הוא שהסמרטוט במגירה השלישית; כלומר - לייצר גם הזדמנות לתקן.
"אפשר לאמץ כאן גם את המודל של אפליקציית הניווט ווייז. אחרי טעות - לחשב מסלול מחדש, מבלי להתעכב. האפליקציה לא עוצרת כדי לנזוף בך 'שוב פספסת?' - היא פשוט מחשבת מסלול מחדש. זהו התיקון האופטימלי: למידה מהירה והמשך תנועה קדימה".
לא רק ביקורת פוגעת באומץ של ילדים, אלא גם שבחים שאין להם אחיזה במציאות.
"יש הורים שמייצרים שבחים מנופחים אבל ריקים מתוכן, ולא תמיד פרופורציונליים לאירוע. לפעמים זה יוצר תחושת ערך לא מבוססת. אנחנו רואים דור עם אמביציות גבוהות, שזוכה למילים כמו 'אלוף'. לרוב זו מילה המשויכת לאנשים שעבדו קשה במשך שנים כדי להיות אלופים בתחומם. העניין הוא שהורים רבים לא מאפשרים לילדים את ההתגברות עצמה, את ההתנסות והקושי.
"נתקלתי בילד בן 9 שנתקע עם אופניו, לאחר שאמו המליצה לו שלא ייקח אותם. כשהוא נתקע, היא אמרה: 'אמרתי לך לא להביא את האופניים'. היא היתה יכולה לשקף עבורו את המצב ולומר 'לא חשבת שזה יהיה קשה עד כדי כך', אבל בחרה במשפט לא מאוד קונסטרוקטיבי, ובסוף גם לקחה עבורו את האופניים, כך שלא נבנתה עבורו תחושת מסוגלות.
"כשילדים כושלים, טועים - נסו לא להגיד כלום, כאמור. ההורים צריכים להשתתף באכזבה של הילדים, ולהיות איתם במבט שמאמין ביכולותיהם. זה חלק מהחיים, הם ייפלו ויטעו. אל תיכנסו לביקורת או עזרה מיותרות - אלא תכילו. תהיו עם הילדים, ותחכו ביחד עד שיוכלו לגייס את הכוחות שקיימים בהם. יש משפט יפה של פרופ' רודולף דרייקורס: 'אי אפשר להגן על הילדים שלנו מפני החיים, אפשר רק להכין אותם לחיים'. אומץ מחזיר לאדם את האמונה בעצמו, ששווה לנסות, שהוא בסדר כפי שהוא, ושהוא אנושי ויכול לטעות".
"כשילד טועה, נסו לא להגיד כלום. ההורה צריך להשתתף באכזבת הילד ולהיות איתו במבט שמאמין ביכולותיו. זה חלק מהחיים. יש משפט יפה שאומר: 'אי אפשר להגן על הילדים שלנו מפני החיים, אפשר רק להכין אותם לחיים'"
"להסכים להיזכר"
איך מוות נכנס למשוואה? פרויד טען שיחסינו עם המוות יקבעו את יחסינו עם החיים, ונראה כי אומץ קשור בקשר עז גם לאופן שבו אנחנו תופסים את המוות.
"מוות נותן את המשמעות לחיים, היות שהזמן המוגבל דורש מאיתנו לבחור כיצד לחיות. פרויד צדק, משום שככל שאדם מודע יותר לסופיותו - לא ברמה של התקף פאניקה, אלא ברמה קיומית - כך הוא יבין שעליו לבזבז פחות זמן ולעשות יותר; לא לצמצם את עצמו ולשחק משחק הגנתי, אלא להתנהג כחלוץ".
השאלה היא אם זה עובד על אנשים, או שרובנו פשוט מעדיפים להישאר באזור הנוחות הידוע והמוכר. כפי שהבנו, הפחד מאכזבה ומכישלון מופנם אצלנו עמוק בפנים.
"בסופו של דבר, אובדן האומץ הוא אירוע חברתי, כפי שאמרתי, ולכן החזרת האומץ היא אירוע חברתי. עלינו להיעזר באנשים אחרים כדי להשיב את האומץ. עידוד חברתי מצטבר, כמו מילה טובה או מבט, יכול להביא להתמרה. הדלי הזה שהתרוקן מערך בגלל האחר, יכול להתמלא שוב באמצעות עידוד מהאחר. כל אדם צריך למצוא מישהו שמאמין בו, שרואה אותו. שרואה את הפוטנציאל מתחת לכל הספקות והתהליכים.
"כשעידוד נכון נכנס למערכת של אדם אחר, אפשר להבחין בכך - כשאדם מחייך, למשל. זה מערער את תפיסת האדם מבלי לאיים עליה, וזה קורה באמצעות מטאפורות, סיפורים, שאלות, הומור. שפה של עידוד מייצרת חברה שבה בטוח לנסות, לטעות ולהגשים".
בספר את מתייחסת לשימוש במטאפורות ככלי עוצמתי.
"באמצעות מטאפורות אנחנו בוראים את העולם הנפשי שלנו מחדש. הן מאפשרות לנו לחוות רעיונות ורגשות מופשטים דרך דימויים מוחשיים. למשל, כשאנשים מבינים שאומץ הוא כמו כבלי התנעה למצבר שהתרוקן - הם מצליחים להבין את מושג האומץ מזווית אחרת. פעולה מייצרת כוח, כלומר - התנועה עצמה מייצרת את האנרגיה. לא נדרשים אנרגיה או ביטחון כדי להתחיל, הם יגיעו תוך כדי התהליך".
איך עוד ניתן לפתח אומץ בחיינו?
"חשוב לעשות מדי יום פעולה אחת שפחות בטוחה לנו. זה מייצר שינוי עמוק, ארוך טווח. כך מאמנים את שריר האומץ. זה קריטי להתפתחות הנפשית שלנו".
אני רוצה לסיים את השיחה בינינו בדוגמה שאת מביאה בפתיחת הספר: אותו פעוט שרץ בהתלהבות מועד ונופל. הוא פורץ בבכי ונושא עיניו אל אמו. כפי שאת תוהה בספר, מעניין להבין מה הוא יראה במבטה - דאגה, כעס, אולי אכזבה? ומה יספר לו המבט הזה על עצמו, על העולם?
"אם ישתקפו בעיניה הכרה בכאב לצד אמון ביכולתו להתגבר, הוא יזכה במתנה עצומה. כשיופנם המסר הזה - זה קורה, זה קשה, אל תפסיק לנסות, יש בך כוח לקום ולהמשיך - הוא יהפוך לאמת פנימית שתלווה אותו כל חייו: 'אני בסדר. אני רוצה לשחק. אני עושה טעויות. אני לומד, מתגבר, מתפתח'. וכמו שאני כותבת בספר, זו המשאלה שלי: שאנשים ינועו בתחושת ערך עמוקה שלא ניתן לערער, באומץ, חופשיים מפחד מפני טעויות והשפלה".
אולי בסופו של דבר אומץ הוא לא משהו שחסר לנו, אלא דבר שנשכח בדרך.
"אני מסכימה. זו לא מיומנות שצריך לבנות מאפס, אלא תנועה טבעית שכוסתה בשכבות של פחד, בביקורת. פעם, לפני כל החישובים, פשוט ניסינו, נפלנו, קמנו - והמשכנו. ואולי כל מה שנדרש עכשיו הוא לא להפוך לאדם אחר, אלא להסכים להיזכר, ולהזכיר לעצמנו מי היינו לפני שפחדנו".
