אריה גולן הוא רק סימפטום, וממש לא הבעייתי ביותר

דברי הבלע שהשמיע השבוע השדרן אריה גולן, כשהוא מקלל ומגדף שר בממשלת ישראל ומכנה אותו, בין כל שאר התארים, "פרחח", עוררו כצפוי סערה, ואחריה מסכת גינויים ארוכה, גם מצד מי שמאוד לא התחברו לאופן שבו התנסח השר סמוטריץ' בעניין טבח 7 באוקטובר. הכלל נותר פשוט: עובד בתאגיד ציבורי, המקבל את משכורתו מכלל הציבור, אינו רשאי לעשות פוליטיקה במשאב הציבורי שהוקצה לו.

אלא שתופעה דומה בעיקרה – קידום אג'נדה פרטית באמצעות משאב ציבורי – מתקבלת באזורים אחרים של החיים שלנו כעניין מובן מאליו. מה שמוציא אותנו מדעתנו פעם אחר פעם בתחום התקשורת, וממשיך להרגיז אותנו גם כשאנחנו נתקלים בו שוב, במופע המי־יודע־כמה שלו, הפך מבחינתנו מנורמל לחלוטין כשמדובר בתחום המשפט.

בימים הבאים תידון העתירה בעניין מינויו של ראש המוסד, רומן גופמן, והאמת היא שדי השלמנו עם התופעה המוזרה שבמסגרתה גם הפעם מסרבת היועצת המשפטית לממשלה לייצג את עמדת הלקוחה שלה, הנאלצת בתורה לשכור את שירותיו של עורך דין פרטי.

הסירוב לייצג את עמדת הממשלה הנוכחית בעתירות מהסוג הזה הפך סיטונאי לחלוטין. מאז כינון הממשלה נאלצו השרים לעשות שימוש בייצוג פרטי ביותר משלושים מקרים, וזאת בשל סירובה של היועצת לייצגם, והתעקשותה להציג באותם המקרים את עמדתה הפרטית. לקידום העמדה הפרטית הזו עושה היועמ"שית שימוש במשאב ציבורי יקר ביותר: משרד המשפטים.

בשונה מהמקרה של אריה גולן, בו המאזין עשוי לעבור לתחנה אחרת כשהוא נתקל בניצול ציני של המשאב הציבורי עליו הוא משלם, בעניין בהרב-מיארה לציבור הישראלי, ובעיקר לנציגיו – אין כל ברירה אלא להמשיך ולצרוך את השירות המשפטי שאותו היא מספקת, ושבו הם כלל אינם מעוניינים.

בשונה מהמקרה של אריה גולן, בו המאזין עשוי לעבור לתחנה אחרת כשהוא נתקל בניצול ציני של המשאב הציבורי עליו הוא משלם, בעניין בהרב-מיארה לציבור הישראלי, ובעיקר לנציגיו – אין כל ברירה אלא להמשיך ולצרוך את השירות המשפטי שאותו היא מספקת, ושבו הם כלל אינם מעוניינים

בית המשפט עצר את פיטורי היועצת המשפטית לממשלה וממשיך להתייחס לעמדתה בעתירות המורכבות ביותר נגד הממשלה, בהן היא מציגה את עמדתה הפרטית הממומנת בכסף ציבורי.

ממשיכה בשלה

מה שיפה בבהרב-מיארה, ואולי גם סוד הקסם שמוצא בה השבט שפיתח כלפיה הערצה, הוא שהיא אינה אישה הנרמזת בקלות. הרי רק לאחרונה, בפסק הדין בעניין דרך מינויו של נציב שירות המדינה, בו שוב הצליחה בהרב-מיארה לעשות את מה שכנראה שום עורך דין בארץ או בעולם הצליח לעשות לפניה – להפסיד ללקוחה שלה בבית משפט – ננזפה היועמ"שית על ידי בית המשפט בדיוק בעניין הזה. אלא שהדבר כלל אינו נוגע לה.

בית המשפט קבע שהיועצת המשפטית לממשלה טעתה בכך שלא ייצגה את עמדת הממשלה, והשופט סולברג אף קרא לה לעשות את מה שהוא כינה בנימוס יתר – "הפקת לקחים". אלא שההתנהלות של היועמ"שית כעת בפרשת גופמן מעידה שהביקורת של סולברג כלל אינה מזיזה לה. הוא בשלו והיא בשלה.

רבים לעגו לטענה לפיה בהרב-מיארה אינה יכולה להגן משפטית על עמדת הממשלה שאימצה את דעת שלושה מארבעת חברי הוועדה שאישרו את מינויו של גופמן, וטענו שבכך כורתת היועמ"שית את הענף שהיא עצמה יושבת עליו.

הרי זו בדיוק היתה הסיטואציה שבה מונתה היא עצמה לתפקיד היועצת המשפטית, תוך התנגדותו של יושב ראש הוועדה, נשיא העליון בדימוס אשר גרוניס. אלא שלא צריך להגיע אל המחוזות האישיים האלה כדי להבין את הבעיה. החלטת ממשלה שנסמכת על עמדת ועדה, גם כשזו התקבלה בדעת רוב ולא פה אחד, היא בהחלט עמדה שניתן להגן עליה בבית המשפט. הצגת עמדה שונה כמובן לגיטימית, ועשויה אפילו במקרים מסוימים לשכנע את השופטים, אבל זו לא העמדה שיועצת משפטית לממשלה אמורה לייצג, ובניגוד גמור לעמדת הלקוחה שלה. בטח לא אחרי שננזפה בבית המשפט בדיוק על סוג ההתנהלות הזו.   

והנזיפה של סולברג הרי לא הגיעה במקרה, ולא אחרי פעם אחת בלבד שבה ניצלה בהרב-מיארה את המשאב הציבורי שבידיה לטובת קידום אג'נדה עצמאית. זה הרי קורה שוב ושוב. ולא פעם זה גם נגמר בכישלון מביך. לעיתים הכישלון הזה מובלע במסגרת "פשרות" שבית המשפט נאלץ לערוך בין עמדת היועצת לעמדת הממשלה, כשבפועל עמדתה הפתיחה העקרונית של היועצת נדחית בהן פעם ועוד פעם, כמו שקרה, בין השאר, במינויים של דוד זיני ורואי כחלון. ולעיתים זה נאמר בצורה הרבה יותר ברורה ומפורשת בפסק הדין עצמו. כך למשל היה בעניינה של ד"ר אודליה מינס כשמונתה לממלאת מקום ראש מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

במקרה הזה לא רק שהיועצת המשפטית קידמה אג'נדה שהתנגחה בעמדת הממשלה המשלמת את משכורתה, ובמסגרתה התנגדה למינויה של מינס וסירבה להגן על עמדת שר התקשורת, היא גם הרהיבה עוז וסירבה להעניק לו את הזכות לייצוג פרטי. לצורך כך פיתחה בהרב-מיארה את הטענה הקיצונית ביותר והודיעה שמינויה של מינס נגוע בלא פחות מאשר "אי־חוקיות ברורה וגלויה".

אלא שבית המשפט שוב דחה את העמדה הפרטית הזו של בהרב-מיארה, אישר את מינויה של מינס וקבע כי עמדת השר מרוחקת "מרחק רב מאי־חוקיות ברורה וגלויה". אי אפשר לנסח את זה בצורה מעליבה יותר. ובכל זאת, בהרב-מיארה ממשיכה בשלה.

זה המיינדסט

אחת התופעות המשעשעות של השבועות האחרונים, שבהם הפופוליזם של האופוזיציה מצליח לתת פייט מוצלח לזה של חלק ממתמודדי הפריימריז בליכוד, היא שלכאורה לא אמורה להיות מחלוקת בין הצד הימני של המפה הפוליטית לצד השמאלי שלה בכל הנוגע לאופן הטיפול הראוי ביועמ"שית. הרי יאיר גולן עצמו מוביל את הקו שלפיו, עם עליית האופוזיציה לשלטון, בכוונתו לטהר את שורות הפקידות המקצועית במשרדי הממשלה. בראיון לעמית סגל ובן כספית חידד את המסר והודיע שיידע להבחין "בין משרתי ציבור אמיתיים לבין אלה שהם לא".

גולן מכוון בבירור לזיני ולגופמן, וכרגע לפחות – על לא עוול בכפם. אבל לפי אותו היגיון בדיוק, מדוע יהיה אסור לליכוד להוביל מהלך דומה של פיטורי היועצת המשפטית, כשזו שוב ושוב מסרבת לנהוג כמשרתת ציבור אמיתית, המקבלת על עצמה לשרת את הממלכה ולא את תפיסת עולמה הפרטית?

רק חוסר מודעות מוחלט, שהוא מסימניה הבולטים של התקופה הפוליטית הייחודית שזכינו לחיות בה, יכול להסביר עמדה כזו. והוא גם שעשוי להסביר את היחס המוזר שזכתה לו השבוע הצעת החוק בעניין דומה שתעלה ביום ראשון להצבעה, ובמסגרתה מבקשת הממשלה לקבוע כי בעלי התפקידים הבכירים בשירות הציבורי יפוטרו אוטומטית בתוך מאה ימים מהקמת ממשלה חדשה, אלא אם כן תבחר הממשלה להשאירם בתפקידם.

בהצעה הוסבר כי "הציבור עוקב לא פעם בתדהמה כיצד דווקא בסוגיות עקרוניות מאוד גורמי הממשלה פועלים באופן סתירתי, לעיתים תוך סיכול חזיתי של החלטות הממשלה בידי גורמי הביצוע הכפופים לה".

אפשר לתמוך בהצעה הזו ואפשר להתנגד לה, ולכל אחת מהעמדות האלה עשויים להיות לא מעט טעמים. אבל חייבים להודות שהתנגדות של חברת כנסת ממפלגת "הדמוקרטים" של יאיר גולן, מטהר־הפקידים־שאינם־לטעמנו, עשויה לעורר פליאה. ובכל זאת גם זה קרה השבוע, כשאפרת רייטן צייצה כי "הסיכוי שהחוק הזה יעבור הוא אפס, אבל זה המיינדסט של האנשים האלה. סכנה לדמוקרטיה, לשלטון החוק ולעצמאות שומרי הסף".

מי פנוי ומתנדב לעדכן אותה שזה בדיוק – אבל בדיוק – מה שראש מפלגתה מבטיח לעשות אם יעלה לשלטון?