אני לא מתרגש מאוד מטקס הדלקת המשואות ומהקרקס השנתי בעניינו. מדובר בהמשכה של המלחמה הפנימית בתוכנו, שעיקרה שאלות הזהות הכי יסודיות שאנו מנסים להתמודד איתן בינינו לבין עצמנו כבר לא מעט שנים. ולא בהצלחה רבה. למעשה, נהפוך הוא.
עוד טקס, עוד מחלוקת על זהות המדליקים, מיקום האורחים המכובדים בהשוואה ללא מכובדים ולמיקומם, ועוד פעם דיון נזעם על מספר הפעמים שהראו את נתניהו. די, מוצה לגמרי העניין מבחינתי.
שיעשו מה שהם רוצים - סמלי המדינה ומוסדותיה מעורערים מהיסוד ממילא, אולי באופן בלתי הפיך כבר. זה מה שזה, וזהו זה. עד שזה ישתנה באופן מהותי, נמשיך להתקוטט פה בכל הזדמנות באופן מבחיל ובלתי נסבל, ומתיש, ומדכא ומייאש. בכל הזדמנות שתצוץ. וברוך השם - הזדמנויות ועילות להתקוטט כאן לא חסרות.
לא צפיתי בטקס. לא כמחאה ולא כמהלך פוליטי - לא צפיתי בו כי נמאס לי שנשבר לי הלב בכל יום עצמאות מחדש. אז חגגתי עצמאות בקרב המשפחה, והתגעגעתי מאוד לימים שבהם המקום הזה הרגיש לרובנו כמו משפחה. משפחה עם בעיות ומחלוקות, אבל משפחה. תם הטקס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו