קו דק מפריד בין מה שקורה בצה"ל, לבין כפייה דתית מדאיגה

ימים אחדים לפני יום העצמאות התרחש המקרה בבסיס בית חורון. ארבעה חיילי משמר הגבול, שתי נשים ושני גברים, הדליקו מנגל בשבת בפאתי המחנה. מפקד שאינו קצין היה עד למקרה וגער ברביעייה, שמיהרה לכבות את המכשיר. זאת אף זאת, הוא גם טרח להתלונן על חילול השבת הזה בפני מפקדים בכירים ממנו, שהעמידו את החוטאים לדין. תחילה היה עונשם 20 יום מחבוש, ולאחר שערערו הומתק העונש לשבועיים.

יש מי שיאמרו שהתקשורת נטפלה לעניין פנים־צה"לי, ושבצה"ל שומרים שבת. אבל מכיוון שהאירוע הזה מצטרף לשורה של מקרים אחרים שבהם נענשו באחרונה חיילים על חטאים מדומים - כמו לבוש חיילות "לא צנוע" מחוץ למחנה, או חיוב חיילות ללבוש מכנסיים ארוכים בריצת המרתון, בשונה מהגברים שיכלו לרוץ במכנסיים קצרים - יהיה נכון להזהיר מפני התופעה הזו, וגם הרמטכ"ל לא יוכל להתייחס אליה כאל סוג של פרפראות.

העיקרון הנוהג בצה"ל מאז הקמתו הוא מתן אפשרות לחיילים דתיים לקיים את אורח החיים שלהם בסביבה שבה רוב עמיתיהם הם חילונים. חייל שומר מצוות צריך לדעת שמאפשרים לו להתפלל, שהוא יכול לסמוך על כך שהמזון שהוא מקבל הוא מזון כשר, ושאם אין מדובר בחירום לא יפקדו עליו לחלל שבת. הוא לא רשאי לדרוש מסביבתו לשמור מצוות, ואם מישהו ינסה לעשות זאת, יהיה זה ניסיון לכפייה דתית.

בתקופה הפרה־היסטורית, עוד לפני גילוי המנגל, הייתי חייל שומר מצוות, אף שלא חבשתי כיפה. איש לא הפריע לי להשתמש בשני מסטינגים (מערכת כלי אוכל שירשנו מן הבריטים תוך כדי שיבוש שמה המקורי, "מס־טין") לבשר ולחלב ולהציגם מצוחצחים בכל מסדר, ודברים היוצאים בכך. כמה משכניי לאוהל הגדול נהגו לעשן סיגריות (לפני שהעולם הבין את נזקן), ולא העליתי על דעתי לבקש מהם לכבותן, אף שהעשן הפריע לי. החיים המשותפים של שומרי מצוות ואנשים חופשיים היו מובנים מאליהם, עוד לפני שהגיעו המנהיגים שהפכו את הקריאה לאחדות העם לתמצית המסר היחיד שלהם.

הדבר היחיד שאולי עשוי להצדיק חלק מהמתרחש כיום בצה"ל בהקשר הדתי, יכול היה להיות התניה של המוני חרדים צעירים להתגייס לשורות הצבא רק אם לא יפעילו בו מנגל בשבת. אבל גם להטיל הגבלות מיותרות על חיילים לא דתיים וגם להשלים עם אי־גיוס החרדים - זה כבר הרבה יותר מדי.

בין מוחמד לישו. פיט הגסת', שר המלחמה בממשל טראמפ, הודיע כי המלחמה באיראן היא בעצם מלחמה בין מוחמד לישו. במלחמות דת כמעט אין פשרות. כל דת והאלוקים שלה, כל דת והאמת המוחלטת שלה, והמאמינים חוששים שכל ויתור הוא תחילתו של מדרון חלקלק. במלחמות רבות, גם בסביבה הגיאוגרפית שלנו, קיימות השקות בין מלחמות סתם למלחמות בין דתות, אבל בדרך כלל המנהיגים נזהרים מליפול למלכודת מלחמת הדת, משום שהגדרה כזו עלולה להפוך את המלחמה למוחלטת.

וחוץ מזה, לו היתה זאת מלחמה בין מוחמד לישו - איפה אנחנו משתלבים? אמנם ישו נולד יהודי ונצלב כיהודי, אך הוא עדיין רחוק מלהיות מישהו שנצא למענו לקרב. שלא לדבר על מוחמד. ישראל יצאה למלחמה משום שמנהיגיה הגיעו למסקנה שללא מלחמה, איראן תהווה סכנה גרעינית מיידית על ישראל.

יש מי שיאמרו שהתקשורת נטפלה לעניין פנים־צה"לי, ושבצה"ל שומרים שבת. אבל מכיוון שהאירוע מצטרף לשורה של מקרים שבהם נענשו באחרונה חיילים על חטאים מדומים - יהיה נכון להזהיר מפני התופעה

ההיסטוריה תשפוט (סתם. ההיסטוריה לא מקימה בתי משפט, וגם לו עשתה זאת - עומס התיקים היה מאפשר לה להחליט במקרה האיראני רק בעוד הרבה דורות) אם מלחמה נוספת באיראן שמונה חודשים בלבד אחרי קודמתה היתה הכרחית, אבל שר המלחמה האמריקני מתבקש לשחרר אותנו ממלחמת הדת בין שני ה"נביאים". בכל מקרה, לא נדרוש את גיוסו של משה רבנו למלחמה הזו. יש לו כל כך הרבה דברים על הראש, ורק זה חסר לו...