ב־23 בינואר 1904, בנימין זאב הרצל, מייסד התנועה הציונית וראש ההסתדרות הציונית העולמית, הגיע לוותיקן לפגישה עם האפיפיור פיוס העשירי. בין כל פגישותיו עם האנשים החזקים של העולם דאז, בתקווה שיבטיחו תמיכה ברעיון של הקמת מדינה יהודית במולדתו של העם היהודי - זאת, ככל הנראה, היתה הכושלת מכולן. פיוס העשירי סירב נחרצות לשתף פעולה עם תוכנית הרצל והצהיר כי הכנסייה לא תכיר לעולם בעם היהודי משום שלא הכירו בישו. אם היהודים יעזו לבוא לארץ ישראל, חתם את קביעתו בספק ניסיון להתנבא ספק אזהרה, נשלח כמרים שיטבילו אותם לנצרות.
כידוע, בין השניים האלה דווקא הרצל התברר כנביא מוצלח יותר. חזונו לחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל הוגשם, ו־110 שנים אחרי המפגש החמוץ ההוא בוותיקן, אפיפיור אחר, פרנציסקוס הראשון, הגיע לקברו של הרצל בהר הנושא את שמו בירושלים והניח זר - מחווה סמלית של סגירת מעגל ושל הודאה בצדקת הדרך של מי שנדחה מכל וכל על ידי פיוס העשירי. המעשה של פרנציסקוס, שהיה כמובן מודע ומחושב היטב, לא רק תיקן עוול היסטורי אישי כלפי הרצל האיש. הביקור שידר לעולם כולו, ובראש ובראשונה ל־1.2 מיליארד הקתולים שבו, מסר עוצמתי של הכרה מדינית ודתית של הכנסייה בזכות העם היהודי להגדרה עצמית ולמימוש הזכות הזאת בארץ הקודש.
אלא שמאז הפסגה של 2014 נדמה יותר ויותר שהשלדים הישנים של היחס הבעייתי מצד הוותיקן כלפי מדינת היהודים צצים ועולים מחדש, אם כי בצורה שונה מבעבר. היהודים אמנם לא מואשמים עוד ב"דחיית המשיח" ובצליבתו, אולם אי אפשר לפספס את האופן הבוטה שבו ישראל מוצגת בהודעות "הכס הקדוש". פרנציסקוס עצמו שינה את הטון לרעה, ובסוף חייו - אחרי הטבח של 7 באוקטובר - גינה את ישראל בשפה קשה, שהזכירה מאוד את השיח האנטי־ציוני של חוגי השמאל הקיצוני, ואימצה במרומז כמה מהאשמות־השווא ההזויות והבזויות ביותר כלפי המדינה היהודית.
יורשו של פרנציסקוס ב"כס הקדוש", האפיפיור לאו ה־14, טרם הספיק להטביע חותם מפורש בכל הקשור ליחסו למדינת ישראל ולמלחמות ההישרדות שלה, אבל השבוע החולף ייזכר בזכות העימות הישיר שלו מול הבית הלבן והמעצמה החזקה בעולם, שהיא - במקרה או שלא במקרה - גם ארץ הולדתו.
ליברלים נגד שמרנים
כבר עם תחילת המלחמה של ארה"ב וישראל מול משטר הרוע האיראני, האפיפיור האמריקני סירב להתייצב לצד מולדתו ולצד כוחות האור מול החושך של האייתוללות. במקום זאת, בדרשה שנשא ב־1 במארס, הכריז כי "לא ניתן להשיג יציבות ושלום על ידי איומים הדדיים, ולא על ידי שימוש בנשק שזורע הרס, סבל ומוות, אלא רק על ידי דו־שיח אחראי, אמיתי והגיוני". לסיכום, קרא לכל הצדדים לעצור את האלימות - נוסחה גנרית, נדושה ומוכרת עד זרא לכולנו, משום שהיא נשמעת מפי כל פוליטיקאי אירופי ממוצע בכל עת שישראל מגיבה בכוח על ההתקפות עליה.
ישראל, לרוב, מבליגה על הכרזות צבועות שאינן מבחינות בין טוב לרע ובין התוקפן לקורבן. דונלד טראמפ, לעומת זאת, לא מן המבליגים. ככל שעוצמת הביקורת של הוותיקן על המערכה הצבאית נגד משטר הטרור של איראן גברה, גם הוא לא נשאר חייב. "הוא חלש בנוגע לפשיעה ונוראי במדיניות חוץ", אמר נשיא ארה"ב על לאו ה־14, וקרא לאפיפיור "להפסיק להיות פוליטיקאי ולפנות לשמאל הרדיקלי".
העימות המתוקשר בין טראמפ לאפיפיור נובע בעיקר מן הציפיות שנכזבו, סבורה מיקלה אבראו, הוגת דעות איטלקייה שמעורה היטב בממסד הקתולי. "הרקע התרבותי של האפיפיור, אמריקני ורפובליקני, שטראמפ הכיר היטב (יש לזכור את ההשוואה שנעשתה בינו לבין אחיו המזוהה עם תנועת MAGA; א"ב), אפשר לשייכו למרחב תרבותי משותף, בדומה לקרדינל של ניו יורק טימותי מ. דולן, תומך נלהב של טראמפ ובעל עמדות נחרצות הרבה יותר", טוענת אבראו. "במסגרת ההקשר המלחמתי ציפה טראמפ לקבל תמיכה מלאו ה־14, גם בשל היותו האפיפיור האמריקני הראשון בתולדות הכנסייה הקתולית הרומית. במקום תמיכה, הוא קיבל התנגדות. בפרט, הדברים של טראמפ שהדאיגו את לאו היו אלו שנגעו ל'מחיקת ציוויליזציה ביום אחד', במה שפורש כרמיזה למלחמה גרעינית".
אבל האפיפיור יצא נגד המערכה הצבאית באיראן הרבה לפני הציוץ של טראמפ בדבר "מחיקת ציוויליזציה ביום אחד". אולי לאו ה־14 פשוט שותף לאותה השקפה פציפיסטית שאפיינה את קודמו, פרנציסקוס הראשון?
"בהחלט לא. הרטוריקה הפציפיסטית היא אכן חלק ממטען הבסיס של כל אפיפיור, במיוחד מאז עידן הנאורות, כאשר האפיפיורים חדלו לנהל מלחמות. עם זאת, ללאו ה־14 יש הבנה ברורה של העוולות והצדקות במלחמה הזו. הוא מודע היטב לאיום האסלאמיסטי, ובו־בזמן מבין כי ישראל מגינה על עצמה ומגינה גם על עמים אחרים.
"כן, הוא מדגיש את החשיבות של הכלים הדיפלומטיים כי זהו קו טיפוסי לאפיפיורות, שמעלה על נס את רעיון השלום, גם אם הוא מתפרק לנוכח המציאות. לעומת זאת, פרנציסקוס נטה לכיוון של עולם שלישי, והזדהה עם מי שנתפסו בעיניו כחלשים יותר, עד כדי כמעט הצדקה של האלימות מצידם. הוא לא הסתיר סימפתיה מסוימת למשטרים שונים, ובהם גם המשטר האיראני. בקיצור, לאו ה־14 מציג גישה מאוזנת יותר מזו של קודמו".
אם כך, אולי ניתן לייחס את העימות הנוכחי בין טראמפ לאפיפיורות למורשת קודמו ולסביבה של לאו ה־14, אשר מורכבת כולה מן המינויים של קודמו?
"הקוריה הוותיקנית (הרשות המבצעת של "הכס הקדוש"; א"ב), שעדיין מורכבת ברובה מאנשי פרנציסקוס, מחזיקה בכוח רב בקביעת מדיניותו של האפיפיור. עצמאותו של אפיפיור מוגבלת תמיד על ידי הקוריה שלו. כדאי גם להבין את הכוח של הקונקלווה, ההתכנסות לבחירת אפיפיור חדש, שבמהלכה נקבעים הבריתות, הקווים המנחים והתמיכה, המובילים לבחירת האפיפיור. הקונקלווה האחרונה התאפיינה בנוכחות כפולה של קרדינלים המזוהים עם פרנציסקוס לצד קרדינלים אחרים, מסורתיים יותר, אשר ראו ברוברט פרנסיס פְּרִיבוֹסְט מאמריקה מועמד של פשרה ראויה בין שני המחנות - השמרני והליברלי המזוהה עם פרנציסקוס.
יש הטוענים - אם כי אין מדובר במקור ודאי - שאחד השיקולים לבחירתו של פרבוסט לאפיפיור היה רצון לאמץ מדיניות חוץ נוחה יותר כלפי ישראל ופחות מפייסת כלפי אסלאמיזם. כך או כך, ברור כי מצב זה יוצר אפיפיורות מפוצלת בין שני זרמים, כאשר פרבוסט עצמו, לאו ה־14 בשמו האפיפיורי, מהווה את נקודת האיזון בין הזרמים. למעשה, הבחירה בו נועדה למנוע סכנה ממשית של פילוג בכנסייה".
האם החולשה שטראמפ מייחס ללאו ה־14 היא דבר אמיתי?
"מהסיבות שפורטו לעיל ניתן להגדיר את האפיפיורות כחולשה מסוימת, שכן היא אינה חופשית לחלוטין. יש לזכור את המקרה של בנדיקטוס ה־16, שנאלץ להתפטר גם בשל עמדותיו הפרו־מערביות והאנטי־אסלאמיסטיות. לאו ה־14 הוא ידיד מוצהר של ישראל ושל העם היהודי, והוא חזר על כך פעמים רבות, גם בשיחות עם התקשורת. הוא פועל רבות נגד האנטישמיות הגואה. הוא גם לא שותק נוכח הפגיעה בנוצרים ברחבי העולם המוסלמי. במהלך כהונתו הוא התייחס פעמים רבות לנוצרים הנרצחים באפריקה ובמקומות אחרים בידי קיצונים אסלאמיים, ובנאומי הדרשה שלו גינה שוב ושוב את האלימות הזו. ביקורו האפוסטולי הנוכחי באפריקה מהווה עדות לקרבתו לאוכלוסיות אלו, אך הכל נעשה בהתאם לסגנון הדיפלומטי הקתולי הטיפוסי - כלומר באמצעות דיאלוג שקט עם הרשויות האסלאמיות, גם אם יש הבנה שהדבר אינו מועיל בפועל".
לאו ה־14 קרא לאחרונה לעצור את הלחימה של ישראל נגד ארגון הטרור חיזבאללה בלבנון, אף על פי שחיסול חיזבאללה הוא חלומם של הנוצרים הלבנונים, והישארות חיזבאללה היא גזר דין מוות עבורם. האם זהו עיוורון מכוון מצד מי שאמור לדאוג לאינטרס של הנוצרים?
"לבנון היא סוגיה מורכבת, משום שזאת זירה שהיתה תמיד קרובה ללב הכנסייה, בעיקר בשל קיומם של מוסדות נוצריים חזקים מאוד, שמהם נבחר בדרך כלל נשיא לבנון. לכנסייה יש אינטרסים משמעותיים בלבנון. זה המקום להסביר שתפקיד מכריע ממלא הנונציו האפוסטולי בביירות (השגריר של הוותיקן בלבנון; א"ב), שכן הוא זה שקובע מה ייאמר ומה לא ייאמר בוותיקן. אם הוא מטשטש את הסיבות למלחמתה של ישראל נגד חיזבאללה, הרי שהכנסייה נוקטת עמדה נגד ישראל".
שאלה גרעינית
הרמיזה העדינה של מיקלה אבראו לכך שהאפיפיור אינו אחראי למדיניות הננקטת בשמו, ובעיקר אינו אשם בתוצאות הרעות שלה, אופיינית לאיטליה. בארץ המגף לא מקובל לבקר את האפיפיור בגלוי, ובוודאי שלא להטיח בו דברים קשים בפומבי. זהו גם אחד ממקורות הכוח הגדולים של האפיפיורות: יותר ממיליארד מאמינים בטוחים שהוא לא טועה. אמנם על פי הדוקטרינה הקתולית, האפיפיור נחשב לבעל חסינות מטעויות רק כאשר הוא קובע באופן רשמי דוגמה דתית בנושאי אמונה או מוסר, וביתר פעולותיו והתבטאויותיו הפוליטיות או האישיות הוא נחשב לאדם רגיל היכול לשגות - אך ההמונים לא כל כך מבחינים בין השניים.
על אף מבטה האופטימי של אבראו, הטענות כלפי ההתנהלות הצבועה של הוותיקן וכלפי ההצהרות החלולות שיוצאות ממנה רק הולכות ומתרבות. אותו אפיפיור שקורא מאז תחילת המערכה הצבאית באיראן לעצור את האלימות, נקט לשון מתונה מאוד - ויש שיגידו שתק לגמרי - כאשר רק לפני חודשים אחדים משטר הטרור הברברי של האייתוללות רצח בדם קר רבבות אזרחים מפגינים וחסרי ישע. האייתוללות ממשיכים להוציא להורג מפגינים כמעט מדי יום, ובוותיקן שותקים.
תמוה אף יותר, בוותיקן מתעלמים באופן עקבי מסבלם של הנוצרים באיראן, ולא יוצאים להגנתם בפומבי. מוסלמי באיראן שמעז להמיר את דתו לנצרות צפוי לעונשים חמורים ביותר, ולמרות זאת המעבר לנצרות הפך ברפובליקה האסלאמית לתופעה רחבה למדי. הייתם מצפים ש"הכס הקדוש" יושיט לנוצרים החדשים האלה יד, ידרוש ממשטר האייתוללות שלא להתנכל להם או לפחות יסמן לו כי להתנכלות שכזו יהיה מחיר מדיני ודיפלומטי, אלא שהמשטר בטהרן רואה כי בוותיקן לא נוקפים אצבע למען הנוצרים, ומסיק כי מותר להמשיך ברדיפות. אפילו ההפצרות הפומביות מצד יורש העצר האיראני רזא פהלאווי, שהתחנן להתערבות, לא הזיזו את הממסד הקתולי.
הכהונה של לאו ה־14 בינתיים לא שינתה דבר: בדיוק כמו קודמו, הוא מפנה את מבטו הצידה כדי לא לראות נהרות של דם ודמעות של בחורות איראניות אשר נאסרו, נאנסו ונטבחו רק משום שיצאו החוצה בלי כיסוי ראש. ההתאכזרות אל הרחמנים תמיד הלכה יד ביד עם הרחמנות לאכזרים.
לאו ה־14, בדיוק כמו קודמו, מפנה את מבטו כדי לא לראות
נהרות של דם ודמעות של בחורות איראניות, שנאסרו, נאנסו ונטבחו רק משום שיצאו החוצה בלי כיסוי ראש
גם האיומים במשך שנים מצידה של איראן להשמיד את מדינת היהודים לא עוררו גינויים של "הכס הקדוש", זאת אף שאיומים מן הסוג הזה מנוגדים לחלוטין לערכים שהכנסייה הקתולית מעלה על נס ומקדמת בדרשות שלה. אפילו כאשר הוכח שאיראן ממשיכה לשטות בקהילייה הבינלאומית ולדהור אל פצצת האטום, בוותיקן לא פצו פה - אף שמניעת הפצת נשק גרעיני נחשבת לאחת מאבני היסוד של מדיניות הכנסייה בעשורים האחרונים.
פוליטיקה או אמונה
בנושאים אחרים בוותיקן דווקא יודעים להתערב, בלי בושה. אורן דוד, שכיהן כשגריר ישראל בוותיקן, נזכר כיצד בתחילת שנת 2020 הוא ושגרירת ארה"ב קליסטה גינגריץ' זומנו לשיחות "הבעת דאגה" נפרדות, בעקבות הידיעות שישראל מתעתדת להחיל את ריבונותה על יהודה ושומרון: "נקראתי למזכיר המדינה של הוותיקן, שהוא למעשה ראש הממשלה שלה, הקרדינל פייטרו פארולין, והוא הביע בפניי מורת רוח. השיחה התנהלה ברוח טובה, ובמהלכה נגענו בעניינים שונים, אבל היא בהחלט נועדה לנזיפה בנושא מדיני פר־אקסלנס".
ההתערבות של הוותיקן בנושא כזה, שהוא במובהק פוליטי, משמיטה את הקרקע מתחת לתשובה של לאו ה־14 לטראמפ, שלפיה הוא "לא עוסק בפוליטיקה אלא באמונה בלבד".
"אני חושב שלאו ה־14 באמת רואה את עצמו כשליח האל עלי אדמות, ממשיכו של פטרוס, וענייני האמונה אכן נר לרגליו", אומר אורן דוד, "אבל הוא לא עוסק רק באמונה, וזה פועל יוצא מעצם היותו - לצד הסמכות הדתית מספר אחת בעולם - גם ראש מדינה. זהו מקרה ייחודי בעולם שמנהיג דתי חובש גם כובע מדיני.
"הרבה פעמים נוח לאפיפיור להיצמד לנושא האמונה, ולהשאיר את העיסוק הפוליטי למזכיר המדינה שלו. עם זאת, לפרנציסקוס לא היתה שום בעיה לעסוק בסוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת, ולא היתה לו בעיה לגנות את ישראל בצורה מאוד בוטה במהלך מלחמת חרבות ברזל. אזכיר כי הטבח הנורא ב־7 באוקטובר לא הביא לגינוי מיידי מצד הוותיקן. חווינו את הטרגדיה הגדולה והנוראה בחומרתה אחרי השואה, ול'כס הקדוש' לקח זמן להוציא גינוי. ציפינו להרבה יותר מהוותיקן, וברגע האמת הציפיות נכזבו".
מה השינוי שלאו ה־14 הביא עימו לוותיקן בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת?
"בניגוד למה שנוטים לחשוב עליה, הכנסייה הקתולית אינה מונוליטית, במיוחד בעשורים האחרונים. יש בתוכה סיעות וזרמים שונים. כולם אמנם כפופים לאפיפיור, אבל חלפו הזמנים שהאפיפיור חף מביקורת בכל נושא. מתי הזרם הפציפיסטי הפך למוביל ודומיננטי, אם כי לא היחיד והבלעדי? הזרם הזה נחלש בתקופה של בנדיקטוס ה־16 שהיה אפיפיור שמרני, אבל התחזק מאוד בתקופה של פרנציסקוס. פרנציסקוס מינה קרדינלים רבים, שהיו חסידי הגישה הליברלית והפציפיסטית שלו. גם פריבוסט מונה לקרדינל על ידיו, והדעות שלו מאוד מזכירות את הדעות של פרנציסקוס, אם כי הסגנון שונה. פרנציסקוס היה מאוד בוטה ומתלהם, האפיפיור לאו ה־14 לעומת זאת זהיר, והוא בורר את מילותיו בקפידה. אבל הדעות הן אותן הדעות".
הנשיא טראמפ תלה באפיפיור האמריקני לא מעט תקוות. כגודל התקווה גודל האכזבה?
"דווקא בארה"ב הזרמים השמרניים מורגשים היטב. לצד קרדינלים בדמותו של פרנציסקוס ולאו, יש קרדינלים שמרנים בכירים שאינם אוהבים את המגמה המוגזמת לטעמם שמגלמים שני האפיפיורים האלה, הקודם והנוכחי.
"שתי סוגיות מצויות במרכז המחלוקת. האחת נוגעת להגירה. לאו ה־14, כמו קודמו, הוא חסיד של הגירה חופשית. לעומת זאת, בבת עינו של טראמפ היא לשמור את ארה"ב מפני נזקי ההגירה הבלתי החוקית, שאפיינה את תקופת קודמיו.
"מה שמהווה סדין אדום בעיני טראמפ הוא בגדר כמעט ייהרג ובל יעבור מבחינת האפיפיור הנוכחי. על כן העימות ביניהם היה בלתי נמנע. למשקעים המרים ביניהם נוספה הסוגיה של המערכה באיראן. בוותיקן היתה ביקורת מסוימת גם על הפעולה האמריקנית בוונצואלה, אבל עם תחילת התקיפות באיראן, הטון של 'הכס הקדוש' הוחרף. האפיפיור ערער על הלגיטימציה של המלחמה, והסתייג מכך ששר ההגנה האמריקני ייחס ביסוסים דתיים למלחמה, ועורר כעס רב בממשל בוושינגטון".
"ההגירה, שמהווה סדין אדום בעיני טראמפ, היא בגדר כמעט ייהרג ובל יעבור מבחינת האפיפיור. על כן העימות היה בלתי נמנע. למשקעים ביניהם נוספה סוגיית איראן"
גן עדן לנוצרים
כיצד אתה מסביר את המוסר הכפול של האפיפיורים, שנראים כמפעילים אמות מידה שונות כלפי המערב לעומת מדינות רודניות כמו איראן: מגנים תמיד את ישראל וארה"ב אבל נזהרים מאוד שלא לפעול, ואף לא לדבר, נגד איראן והאסלאם הקיצוני?
"לאו ה־14 אכן ממשיך בגדול בקו של קודמו, אשר גילה המון סלחנות כלפי הפרות זכויות אדם בעולם השלישי ובמשטרים רודניים. אגב, פרנציסקוס קידם מאוד את היחסים של הוותיקן עם סין, על אף הפרות זכויות האדם שם ועל אף העובדה שהשלטון הקומוניסטי מצר את צעדי הכנסייה בסין. פרנציסקוס אפילו נתן לשלטונות של סין דריסת רגל בתהליך מינוי בישופים. לצערי, אני רואה סלחנות גם ביחס לרדיפות של נוצרים בעולם המוסלמי והערבי. אנחנו שומעים מעט מאוד גינויים, אם בכלל, לנוכח הפגיעה בנוצרים בארצות האסלאם, זאת אף שמספר הנוצרים שם ירד בחדות. בתחילת המאה ה־20 שיעור הנוצרים בעולם המוסלמי התקרב ל־20%, ועכשיו הם מיעוט זניח.
"בד בבד, אנחנו לא שומעים, ואף פעם לא שמענו, הערכה ביחס למצב הנוצרים בישראל, אף שישראל היא בבחינת יוצאת דופן במזרח התיכון: דווקא במדינת היהודים, מספר הנוצרים עלה מ־32 אלף ב־1948 עד 185 אלף היום. שיעור הנוצרים בישראל בעליית מתמדת (בשנה שעברה הגידול עמד על 0.6%), ומצבם מבחינה סוציו־אקונומית מעל הממוצע הישראלי מבחינת השכלה והכנסה. בכל מקרה שמצטייר כפגיעה אינדיבידואלית בנוצרי בישראל, מייד יש גינויים מהוותיקן, ובהם גינויים בלשון בוטה, ואילו במקרים חמורים לאין שיעור שמתרחשים חדשות לבקרים בעולם המוסלמי - כולל שריפת כנסיות, השחתת עצי אשוח, ניפוץ פסלים - לא שומעים שום גינוי".
כל מה שאתה אומר מעורר מייד את השאלה אם מדובר בשרידים של האנטישמיות הנושנה, שעדיין מורגשים בממסד הקתולי וגם בקרב מי שעומדים בראשו.
"ועידת הוותיקן השנייה בשנת 1965, ומסמך ה'נוסטרה אטהטה' שאומץ בה, יצרו מהפך אמיתי ביחסה של הכנסייה הקתולית ליהודים וליהדות לעומת הפרקים האפלים שידענו בעבר. זהו שינוי תיאולוגי עצום, שסלל את הדרך לשינוי מדיני ולהכרת הוותיקן במדינה יהודית בארץ הקודש, על אדמתו של ישו. לזכותו של פרנציסקוס חייבים לומר כי כשהדברים נגעו לאנטישמיות, הוא גינה אנטישמיות על כל סוגיה באופן חד־משמעי בכמה הזדמנויות. בנאום מפורסם בכיכר סנט פטרוס הוא הכריז כי נוצרי לא יכול להיות אנטישמי, כי אז הוא יהיה נגד עצמו, נגד השורשים שלו עצמו, וסיים את הנאום בקריאה 'הבנתם את זה כבר?'. בשנים האחרונות, ההתנהלות שלו וההצהרות המתלהמות שלו נגדנו (כולל רמיזה שישראל מבצעת רצח עם; א"ב) אכן עוררו אכזבה גדולה. ההתייחסות לפגיעה בישראל ובישראלים תמיד היתה בלשון רכה יותר, פחות חמורה".
כיצד יסתיים העימות בין המעצמה הגדולה בעולם לבין הכנסייה הגדולה בעולם?
"אני מעריך שזה יתמתן. לנשיא טראמפ יש סגנון משלו - הוא פורק את הכעס ואז מתמתן, ולאו ה־14 ניחן במתינות מלכתחילה והוא לא איש של מריבות. אחרי ששני הצדדים אמרו את מה שאמרו, הסערה תירגע, ויתקדמו הלאה. אף אחד מהם אינו מעוניין להסלים את המצב".
