לישראל יש קונספציה חדשה, וייתכן שהיא תהיה שווה שנים של שקט

חצי שנה לפני הבחירות, מובן לחלוטין מדוע ראשי האופוזיציה ממהרים להציג את מבצע שאגת הארי ככישלון. ואולם זמנה של הפוליטיקה עוד יגיע. בינתיים, התאריך שאנחנו, אזרחי ישראל, צריכים לשאת אליו עיניים הוא לא זה שיהיה, אלא זה שהיה.

לפי הלוח העברי, שנתיים וחצי בדיוק מאז שישראל עמדה על סף השמדה עלה בידיה להפוך שולחן. המשטר האיראני, ראש הנחש שכמעט חנק אותנו למוות, נדחק בעצמו לפינה. זה קרה בראש ובראשונה בזכות אומץ ליבם, מקצועיותם ומסירותם של חיילי צה"ל ומפקדיו. לא פחות מכך, שני מנהיגים בעלי חזון זהה וראיית עולם משותפת הבינו את תפקידם ההיסטורי, ומיצו מהצבאות של מדינותיהם הישגים שומטי לסת.

האחד הוא דונלד טראמפ. נשיא ארה"ב למד מהטעויות של צ'מברלין מול הנאצים, ושל קלינטון מול צפון קוריאה. הוא לא חיכה שאויביה של אמריקה יגיעו לעמדה שתאפשר להם לאיים עליה, אלא הקדים תרופה למכה. טראמפ עשה זאת הרבה בהשפעת המנהיג האחר - בנימין נתניהו.

רה"מ הוא האחראי הראשון והמלא לטבח שקרה בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד. במשמרת שלו איראן בנתה והוציאה לפועל את התוכנית להשמדת ישראל, שהוא והכפופים לו לא הכירו ולא הבינו. אלא שמאז נתניהו הפיק לקח ממדיניות ההכלה והדחיינות של עצמו. וכך, בכ"א בניסן תשפ"ו, שביעי של פסח, היום שבו על פי המסורת היהודית בני ישראל ניצלו מיד המצרים, הוא גרם לראש הנחש האיראני להרים דגל לבן. או לפחות אוף־ווייט.

זהו היפוך הקערה שייחלנו לו. הוא הגיע בזכות הרבה דם, יזע ודמעות של הישראלים הטובים ביותר. ואם הכל יתקדם כמתוכנן, הוא גם יקנה לעם היושב בציון שנים רבות של שקט.

נכון, השקט לא יגיע מייד. חיזבאללה עדיין יורה. חמאס עדיין בועט. ייתכן אפילו שהאיראנים ישחזרו את ההישג של עצמם, מששת החודשים שבין עם כלביא ושאגת הארי, ויבנו מחדש את מערכי התקיפה. ועדיין, יש להניח שהפעם זה ייקח להם פי כמה וכמה זמן. הדעת נותנת שלהבא, אחרי שראו למה ישראל וארה"ב מסוגלות, הם גם יהיו הרבה יותר זהירים בהפעלת הכוח. כי אפילו אם איראן לא תפתח את מצר הורמוז, לא תמסור את האורניום המועשר, תצליח לייצר טילים ולהעביר את חלקם לארגוני החסות שלה - אפילו אם כל זה יקרה, בניגוד למה שאומרים הגורמים הרשמיים בארה"ב ובישראל - עדיין ברור שנקודת הפתיחה שלה נמוכה באופן דרמטי מזו שהיתה ב־7 באוקטובר 2023, או ב־13 ביוני 2025, או ב־28 בפברואר 2026.

כ־30 אלף תקיפות של ישראל וארה"ב מוכרחות להשאיר את רישומן. כך שאם זה לא ניצחון מוחלט, זה ודאי היפוך מוחלט. ישראל היכתה קשות באיראן, יד ביד עם המעצמה החזקה בעולם, ואילו איראן נכנסה להתגוננות. זהו ניגוד משווע למצב שבו היינו במשך חמישה עשורים, וזו בדיוק הפוזיציה שבה אנו אמורים להיות: רודפים ולא נרדפים, יוזמים ולא מגיבים, תוקפים ולא מותקפים.

מי שאינו מאמין להישגים שמנה נתניהו, או אפילו לדיווחים של צה"ל, הספקנות מובנת לנוכח מה שנאמר לנו אחרי מבצע עם כלביא - צריך להכיר את הנתונים שמסרה דוברת הבית הלבן, קרוליין לוויט. "השמדנו את הרוב המכריע של הטילים הבליסטיים, כלי השיגור והרחפנים. ארה"ב השמידה יותר מ־150 כלי שיט ימיים. איראן היתה הכוח התת־ימי הגדול ביותר במזרח התיכון, (אך) לאיראן אין כיום צוללות. 97% מהמלאי (של) יותר מ־5,000 מוקשים ימיים נפגע והושמד. כוחות האוויר של איראן אינם רלוונטיים, תפקודית ומבצעית. לפני מבצע 'חרון אף' חיל האוויר האיראני היה טס בין 30 ל־100 טיסות ביום. כיום מספר זה הוא אפס. יכולתה של איראן לממן ולתמוך בשלוחיה הטרוריסטיים צומצמה במידה ניכרת. וחשוב מכל, איראן לא תוכל להשיג נשק גרעיני".

אלה מספרים מדידים המדברים בעד עצמם. הם אולי פחותים ממה שחלק מהאנשים קיוו ורצו, אך הם מרשימים ומשמעותיים. ונכון, עוד אין נפילה של המשטר. התפתחות כזו עשויה להתרחש, אם בכלל, בעוד שבועות או חודשים. אבל מראש נֶאמר כי אין ודאות שיעד זה יושג.

צריך גם בהחלט לראות אם מצר הורמוז ייפתח - אף כי זו לא בעיה ישירה של ישראל - ואם האורניום יוצא מאיראן. ארה"ב אומרת ששני הדברים יקרו.

תוצר חיובי נוסף הוא מעמדה המוכח של ישראל כבעלת אחד הצבאות האפקטיביים בעולם, וכבת לוויה של ארה"ב. גם מי שפחות אוהבים אותנו בוושינגטון יצטרכו להביא בחשבון את הביצועים שהפגין כוח המחץ הישראלי. לא בטוח שבשלב מוקדם זה אנחנו מפנימים את השינוי.

מה שמוביל לפרי החשוב ביותר של שאגת הארי: הוכחת היכולות שלנו לעצמנו. אם עד לא מזמן התפיסה הישראלית העצמית היתה חשש להפעיל כוח ודימוי של תלות באמריקה, אזי 40 הימים האחרונים הראו את ההפך. דהיינו, אנחנו מסוגלים לעשות גדולות ונפלאות, מפעילים את צבא היבשה, משתמשים היטב בצבא הפרשים, ועושים זאת בסנכרון מפעים עם צבא ההייטק. וכוחותינו עושים זאת כל כך טוב, עד שהחברים האמריקנים פותחים עיניים משתאות.

הביטחון העצמי של הישראלים ביכולתם לספק ביטחון לישראלים, כלומר שבירת מחסום הפחד שבתוכנו ליזום מתקפה על האויב, ואף לשלם מחירים כואבים הכרוכים בה - כל אלה ליוו אותנו שנים רבות והובילו לטבח. התנערות מהפחד הזה היא הערובה החשובה יותר לכך שהביטחון יישמר בעתיד, אפילו אם הציפיות משאגת הארי היו קצת יותר גבוהות.

קובייה הונגרית

המקום שבו כן יתקיימו בחירות משמעותיות ביום ראשון הקרוב הוא הונגריה. ולא רק לישראל הן חשובות, אלא גם לעולם כולו. עד כדי כך, שסגן נשיא ארה"ב הגיע לבודפשט אתמול במטרה ברורה להשפיע על התוצאות. בשליחותו הישירה של טראמפ, ג'יי.די ואנס רוצה בניצחונו של ויקטור אורבן, מי שמאז 2010 מנהיג את המדינה האירופית הקטנה.

מה יכול להיות חשוב כל כך במדינה שמונה פחות מ־10 מיליון אנשים? מה גם שכביכול ההתמודדות העיקרית היא בין שני מנהיגים ימניים?

ובכן, העלילה המרכזית מוכרת היטב לאוזן הישראלית. ראש ממשלה ותיק וחזק, המייצג עמדות שמרניות ולאומיות, שואב את כוחו מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית. הפעם הוא מאותגר על ידי מתחרה צעיר שצמח בערוגות הימין ואפילו היה בעל בריתו. אלא שאותו מתחרה בעצם מחביא בכנפיו קואליציית שמאל־מרכז וזוכה לאהדת המערב. ובקיצור, החליפו את בנימין נתניהו ונפתלי בנט בשמות ויקטור אורבן ופיטר מגיאר, ותבינו על מה ילכו ההונגרים לקלפיות.

קווי הדמיון בין אורבן (62), שנוא נפשו של האיחוד האירופי, לבין חברו הקרוב בנימין נתניהו ממש מדהימים. הוא ניצח בפעם הראשונה ב־1998 אך הפסיד את השלטון ב־2002. אז, במשך שמונה שנים חרש את השטח והקים בכל רחבי הונגריה תשתית פוליטית ושלטונית שתשמש אותו בבוא היום (וזו, אגב, פעולה שנתניהו מעולם לא עשה). המאמץ נשא פרי. ב־2010, שנה אחרי בן דמותו הישראלי, שוב כבש את הונגריה ומאז כאמור לא הוחלף.

מדי מערכת בחירות סקרים ופרשנים מנבאים שהוא על סף הפסד. ב־2014 וב־2018 המרכז־שמאל התמודד נגדו. ב־2022 מפלגת יוביק, הקיצונית־ימנית והאנטישמית, חברה לשמאל־מרכז, ועדיין אורבן ניצח. אגב, לנאורים שתקפו בעשור הקודם את אורבן בגלל האנטישמיות של יוביק לא הפריע לחבור אליו כדי לאתגר אותו. אורבן בכל זאת ניצח.

מגיאר (45) עצמו היה עד לפני שנתיים בלבד בכיר במפלגתו של אורבן. אשתו דאז כיהנה כשרת המשפטים בממשלותיו. אלא שלטענתו, מאז 2024 שלטונו של אורבן מושחת. אם ההאשמות מספיק משכנעות - יכריעו ההונגרים. מה שבטוח, אורבן הוא שחקן ציר בהתגוששות העולמית בין הימין הלאומי לבין ה"ניאו־קומוניסטים". לכן הבחירות בהונגריה כל כך דרמטיות.

במונח "ניאו־קומוניסטים" משתמש בהרחבה בספר חדש על המצב בהונגריה תמיר ורצברגר, מנהל קשרי החוץ של הליגה לפעולה ולהגנה באירופה. ורצברגר, במקור בן המושב לימן בגליל ומאז 2018 תושב בודפשט, מגדיר את אורבן "שומר הסף של אירופה" (הוצאת סלע מאיר). זאת משום שהמנהיג ההונגרי עומד כחומה בצורה כבר עשור נגד הדרישות של האיחוד האירופי להכניס לארצו מהגרים מוסלמים.

אידיאולוגית, אורבן דוגל בלאומיות. מעשית, הוא מבין שמיעוט מוסלמי ימיט על ארצו צרות. זאת ועוד, מסביר ורצברגר בספר, אורבן פירק את מרכזי הכוח הישנים של הונגריה במערכת המשפט, באקדמיה ובתקשורת. מוקדי עוצמה אלה הוקמו על ידי הקומוניסטים ששלטו בהונגריה לאחר מלחמת העולם השנייה. עם קריסת בריה"מ והגוש הקומוניסטי הם עברו בירושה למפלגה הסוציאליסטית, ומשם לממשיכי דרכה תחת שמות מפלגתיים כאלה ואחרים.

בקיצור, אורבן הבין כי מה שמכונה כיום "ליברלים" או "פרוגרסיבים" או "דיפ סטייט" יהפוך את הונגריה להיות מדינה אחרת ממה שהיא. לכן העביר סדרה של חוקים ומהלכים שנועדו לשמור על הלאום, האופי והזהות ההונגריים, כפי שהוא מבין אותם. על כך האשימו אותו מבקריו משמאל בתוך הונגריה, ויריביו האידיאולוגיים באיחוד האירופי, כי הוא "אנטישמי, דיקטטור ומושחת".

אלא שבפועל הממשלות של אורבן הן התומכות הגדולות ביותר בקהילה היהודית מאז השואה. בתי קברות יהודיים חודשו ושומרו. הקהילה קיבלה בחזרה מבנים שהלאימו הקומוניסטים. לימודי שואה הוכנסו למערכת החינוך. הכי חשוב: בשעה שבבריסל, בירת האיחוד האירופי, יהודים חיים בפחד, הונגריה היא אחת המדינות הבטוחות ביותר לבני עמנו ביבשת. "תחת אורבן היהודים חווים רנסנס מחודש", כותב ורצברגר.

אורבן, מצידו, מרבה לדבר על "הברית היודו־נוצרית" - אותו מונח בדיוק שאהוב על הרפובליקנים האמריקנים, וזו סיבה נוספת שהם מחבקים אותו. "הונגריה היא המקום שבו לא רק דיברנו על הבסת הליברליזם הפרוגרסיבי ופנייה לכיוון נוצרי שמרני, אלא גם המקום שבו עשינו זאת בפועל", הכריז בכינוס השמרני הבינלאומי CPAC שנערך בבודפשט ב־2023.

כי אכן, כמו ישראל של נתניהו, ארגנטינה של חאבייר מיליי, ברזיל של ז'איר בולסונרו ואמריקה של טראמפ, הונגריה של ויקטור אורבן דוגלת בחיזוק מדינת הלאום. זאת בסתירה לרעיון האירופי והקומוניסטי של מחיקת הזהויות הלאומיות. זה לב הוויכוח.

רובד נוסף, דומה וחשוב לא פחות, הוא הכבוד שאורבן נוהג בוולדימיר פוטין. שלא כמו הקו המערב־אירופי שמציג את פוטין כאויב האנושות - אורבן, כמו טראמפ, כמו נתניהו, רואה בפוטין מנהיג רוסי לגיטימי, ולא נקט נגדו קו לעומתי. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא התלות האנרגטית של הונגריה ברוסיה.

"אורבן הבין שהמאבק שבו התחיל בשנות ה־80 נגד המשטר הקומוניסטי בהונגריה נמשך עם כוחות ניאו־קומוניסטיים, גלובליסטיים, ושעל מנת לנצח יש ליצור ברית כלל־עולמית של כוחות שמרניים פטריוטיים", מסביר ורצברגר. מכל הסיבות האלה, ועוד כמה שמפורטות בספר, ה"ניאו־קומוניסטים", כלשונו, רוצים במפלתו של ויקטור אורבן. האם הפעם צפוי לו הפסד?

"יש פה מצב דומה לישראל, שבערוצים מסוימים האופוזיציה מקבלת 70 מנדטים, אבל בערוצים 14 ו־i24 רואים דבר אחר לגמרי. גם פה אין ערוצים עצמאיים, הכל מזוהה. לפי הסקרים של האופוזיציה היית צריך לראות תומך פידס (מפלגתו של אורבן) אחד על כל שניים וחצי תומכים של טיסה (מפלגתו של מגיאר). אבל בשטח לא רואים דבר כזה", אומר ורצברגר בשיחת טלפון.

כלומר, המצב של אורבן יותר טוב מכפי שהוא מוצג בסקרים של האופוזיציה?

"כן, הוא מאוד חזק בפריפריה. הרבה אנשים מגיעים לכנסים שלו. אתה לא רואה בריחה, כמו שהיתה למשל מהליכוד ב־2005 אחרי שאריק שרון הקים את קדימה".

הממשלות של אורבן הן התומכות הגדולות ביותר בקהילה היהודית. בשעה שבבריסל, בירת האיחוד האירופי, יהודים חיים בפחד, הונגריה היא אחת המדינות הבטוחות ביותר לבני עמנו

במילים אחרות, ורצברגר - שבהחלט אוהד את אורבן - מעריך כי גם הפעם הוא יגבר על יריביו. אך מה יהיו ההשפעות אם מגיאר יצליח במקום שבו כשלו קודמיו ויכבוש את השלטון?

התמורה הראשונה שיקבל תהיה 16 מיליארד יורו שהאיחוד האירופי הקפיא במסגרת המאבקים עם אורבן. סכום כזה, כמובן, יזניק את הכלכלה ההונגרית, שקשייה הם חלק מהסיבות להצלחתו של מגיאר. החלק הזה בסיפור הוא שצריך להדליק לפחות אור כתום בישראל.

שכן מלבד התמיכה ביהודים, ההזדהות עם ישראל והקשר החם עם נתניהו, אורבן סיכל בעקביות החלטות אנטי־ישראליות באיחוד האירופי. הבלם הזה היה חשוב במיוחד בשלבים הקשים של המלחמה בעזה, אז גדולי הידידים של ישראל באיחוד האירופי פנו נגדה. חוץ מאורבן.

ואולם, הצלחתו של מגיאר כראש ממשלה תהיה תלויה במוסדות האיחוד. לכן, אפילו אם הוא אוהד את ישראל יהיה לו קשה פי כמה להישכב עבורנו על הגדר, כמו אורבן. יתרה מכך, כבר שנתיים שמגיאר לא אומר שום דבר בנוגע לישראל ולמלחמה שנפתחה נגדה. השתיקה הזו בהחלט חשודה.

פניתי לאנשיו בבקשה שהוא או הם יסבירו מה תהיה המדיניות של מגיאר בנוגע לישראל וליהודי הונגריה. "תודה על התעניינותך, אבל פיטר מגיאר ופוליטיקאים אחרים ממפלגת טיסה מנהלים כעת קמפיין עד יום הבחירות, ואינם מעניקים ראיונות לשום כלי תקשורת זרים כרגע. אגב, יש לנו מאות בקשות לראיונות ואת כולן דחינו בחביבות", השיב בחביבות הדובר החביב.

האם יש איזשהו סיכוי שהשתיקה הרועמת הזו טובה ליהודים?