ברוך הבא לחיפה, העיר שבה ייחרב ביתך ותרגיש בר-מזל

כל מסע מתחיל בדרך. הכבישים המהירים קיצרו את המרחקים, אך בזמן המלחמה הם אתגר למשתטחים בצידי הדרכים. האזעקה תופסת אותנו ואת שאר המצפינים כשבאופק כבר רואים את הכרמל נופל אל הים. אנשי פרלמנט האספלט מביטים לשמיים כדי לקרוא בהם סימנים. "זה הולך דרומה, אין מה לדאוג". "אבל שובל העשן מסתלסל, זה לא אומר טיל מתפצל?". חודש של שאגות הארי, והפכנו מבעלבוסטות למומחים בליסטיים.

"לאן הגברת רוצה לעבור?". במדים שחורים ומוקפדים, אבי נראה כשוטר. אבל הוא פקח של עיריית חיפה. ביד אחת הגברת מחזיקה מקל הליכה ובשנייה שקית מוצרים מהמכולת, קשה לה לשלוף את תעודת הזהות מארנקה, אבל היא מנסה. אבי מחייך: "עזבי, אין צורך". הגברת מסמנת מטה ברחוב, אבי מעלה מעט את סרט הבידוד שמקיף את האירוע. הגברת מנידה בראשה, ואט־אט חוזרת אל ביתה וחייה החדשים - אל מול הטיל.

הרחוב נושא את שמו של גיבור יהודי נודע, הבתים פחות. הזמן סימן בגשם את שנות הבניינים. גם בשתיקת כתמים מתבקעים יש יופי חיפאי מהורהר. ילד צעיר מגיע, אבי מכיר אותו. "איפה אתם משחקים עכשיו?", הוא שואל בחיבה.

"אני לא גר כאן", אבי מסביר כשהילד הולך. "אבל אני מכיר היטב את השכונה. לפני זה הייתי מאבטח כאן בבית ספר. אתה מבין כמה דורות שלחנו משם להשכלה?".

אני תוהה מי האוכלוסייה שגרה באמצע, זו שלא במורדות הכרמל ולא בפסגתו. אבי מהרהר לרגע. "זה כבר לא רק החיפאים של פעם, היום יש כאן מהכל, ומהטובים שבהם". הוא מאשר לנו להיכנס ולהגיע אל השוטרת שתאשר לנו לעבור למעגל האבטחה הבא בלוח הפגיעה של הטיל. "תמתינו!", השוטרת מצווה. "אני כאן משבע בבוקר והילדים שלי לבד בבית", היא מתלחששת עם הטלפון. צוות תקשורת אחר עוקף אותנו ואותה. עד שהשוטרת מבחינה, הם כבר במורד הרחוב. מותשת היא צועקת לעברם, "הלו? לאן זה?". ראש הצוות צועק חזרה "תקשורת", איש המצלמה מגחך. השוטרת מתלבטת לרגע, לבסוף האישי מכריע. היא חוזרת לטלפון ומסמנת גם לנו לעבור.

שגרת החירום הישראלית מיומנת, אולי כבר מדי. ביום שאחרי הפגיעה הזירה מאורגנת עם כל מה שצריך. שולחנות אוכל ושתייה נפרדים לכל זרוע ומרור חירום. קב"נית מכנסת מעגל תחזוקת נפש מהירה על המדרכה ממול, בצל. מנוף ענק כרובוטריק ממלא את לב הכביש, בסוף היום הוא ירים אל־על מבין ההריסות את הנפל שלא התפוצץ. מסביבו מסתודדים עשרות שוטרים וחיילים בנפרד, אנשי עירייה עמלים, וביניהם פזורים אדוני המציאות: צוותי תקשורת מכל העולם, חגים ומחכים לבשורה המרה על גורל הנעדרים, כדי לפרוץ לשידור ולדווח בראשוניות, בדיוק כמו כל שאר הצוותים שמסביב.

פגיעה עורפית

מהחזית לא רואים את הפגיעה בעורף. לא תמיד מבקשים לראות. מי שהמציא את הגשר בין הכביש לבניינים הצומחים היה ללא ספק חובב אגדות ואבירים. כל בניין כמצודה מיתמרת מעל הוואדי הירוק, גשרים שמשרים ביטחון שקט בהליכה מעל התהום. עד שמגיע הטיל, גוזר גורלות בין "אתה לא מאמין, נפל כאן בבניין לידי" למנותקי הקשר. מי לשמאי הפיצויים, ומי לחברה קדישא.

מבואת הבניין נמצאת באמצעו - קומות מעל וקומות מתחת, ההודעות מהוועד שוויונית לכולם. בקצה המבואה אני רואה סימני גיר למשחקי ילדים. הנעליים המבצעיות של אנשי האפודים מחקו את רובם. כתומים, ירוקים, שחורים, כחולים ואדומים, מאירוע לאירוע מתרבים צבעי האפודים. אני תוהה מה יקרה כשייגמרו הצבעים.

בקצה המבואה נגלה ההרס במלוא חורבנו. כאבחת חרב הטיל שבר את מרפסות הקומות העליונות, משך במעופו מטה את קירות הסלון והמטבח של הקומות האמצעיות וריטש לפסולת בניין את הקומות התחתונות. למעלה עוד אפשר לראות צעצועי מרפסת על קצה התהום. בקומות האמצעיות הקיר השבור חשף אוסף פסלים אפריקאיים ואגרטלי חרסינה סיניים במטבח. בגדים אדומים וצהובים בולטים בין שברי הבניין על הקרקע, מזכירים שפעם כל זה היה חיים ולא אבק וכאוס אפור.

מעל הכל תלוי מנוע מזגן גדול. כבוד למתקין האלמוני שהצינור שמחבר את המנוע אל הבית עוד מחזיק מעמד. "אני נותן לו עוד שעתיים מקסימום", החיילים מהמרים ביניהם כמה זמן יחלוף בטרם המנוע ייפול. "לא, אם הוא החזיק עד עכשיו, הוא כבר יחזיק עד שיורידו אותו". בינתיים המנוע נע ונד ברוח, מחוג תקול בשעון החורבן.

על קרקע הוואדי נמצאים האנשים העובדים של האירוע. עם קסדות ומחפרים חזקים הם מפנים את ההריסות, מנסים נואשות להגיע אל "מנותקי הקשר". לאחר 18 שעות מתישות שמותיהם מתפרסמים. ד"ר ולדימיר גרשוביץ' בן 73, בת זוגו לנה אוסטרובסקי בת ה־68, הבן דימה גרשוביץ' ולוסיל ג'יין גרשוביץ', אשתו בת ה־29. כולם התכנסו יחד בבית לרגל חזרתו של ולדימיר מאשפוז בבית החולים, עד שבא הטיל.

מאוחר יותר תתפרסם תמונת ארבעתם, עומדים כמשפחה מחובקת על המרפסת. הרבה שמחה ואור וברקע צמרות הוואדי. אני מביט מטה אל החורבות, ושוב אל התמונה, ובראשי הזמן זורם לאחור. עיי החורבות מתכנסים רוטטים מהאדמה, עפים אל הקומה המתאימה, כמו חלקי פאזל הנדסי הם נבנים יחדיו למבנה שלם, מאורגן ומתוכנן שמחזיק חיים שלמים - של ילד שאהב שפות ואת אשתו מהשפה הרחוקה, אבא מדען שאהב לרקוד, ואמא שלימדה פיתוח קול. ועכשיו לא נותר מזה כלום.

השם של לנה מוכר לי. אני מתקשר לעופר כאלף בירושלים שגם מלמד פיתוח קול. "ודאי שהכרנו, לנה מלמדת בניסן נתיב מאז שנת 92'", הוא מספר. "היא תמיד היתה מאירת פנים לכולם, עם חיוך לבבי, התלמידים מאוד אהבו אותה, עד כמה שהיתה דורשת מהם, היא תמיד היתה מפרגנת". מאוחר יותר יתפרסמו עשרות פוסטים אוהבים ועצובים של תלמידיה. כשקוראים, קל להבין למה. אורנה פיטוסי כתבה עליה שהיתה האישה הכי עדינה בעולם, שהאמינה בהם גם כשלא האמינו בעצמם. כל תלמידיה זוכרים את הקריאה המזוהה איתה - "אומניצ'ה!" - מחמאה ברוסית, שגם מי שלא דיבר את השפה הבין מייד: אתה מצוין.

מוזיקת לילה חיפאית

בבניין התגורר גם אייל גלדר, מוזיקאי ואיש חנות המוזיקה והסאונד "קילומבו". לו ולמשפחתו שלום, אבל ביתם נחרב. "זה היה ביתי", הוא כותב. אני מסתכל שוב מטה במורד המדרגות היפות שהובילו לחיים ישראליים שקטים וטובלים בירוק, מחפש בין שאריות החיים אם ניתן לראות משהו מאוסף הסינתיסייזרים והתקליטים שעושים שמחת תדרים, אך העיניים לא מוצאות דבר בין ההריסות. פעם אחר פעם הטיל מגלה לנו כמה אפור הבניין שמכיל את הצבעים שהאדם מכניס לביתו.

האזעקות מלבנון וההתרעות מאיראן מהדהדות בוואדי החשוף במרווחים קטנים, צורמים ומעיקים. ובתוך הרטט הזה, יש מי שמוצא צורה. השבוע הוציא גיא בן צבי את "67 ימים" - אלבום חדש. לפעמים יללות הסירנות מסמנות למוזות היכן הן נחוצות כרגע, גם אם במקרה של גיא, חיפאי אדוק, ואפשר גם הדוק, הן מתגלות כמוזות מוזרות. "אני אוהב ליצור תוך כדי האזנה לחדשות. כשה'מיינד' עסוק בלהקשיב לאירועים ולסיפורים - האצבעות חופשיות, ומה שבאמת בפנים פשוט יוצא".

איך החיים בעיר האזעקות הכפולות והמכופלות?

"זה מוזר. כשהתחילה המלחמה, הכל נע בין רעש קיצוני לשקט מתוח. כל הזמן חלפו מטוסים, אזעקות ופיצוצים רחוקים וקרובים, ומהצד השני הרחובות ריקים, מהדהדים - אווירה משונה" הוא מהרהר.

איך יוצרים במצב כזה?

"יצירה בזמן מלחמה זה להקשיב לתדר הזה שקיים בעולם ולתת לו צורה. ניגנתי את הרטט שהרגשתי, יום אחר יום. ההישארות בבית בזמן המלחמה אפשרה לי לסיים את האלבום יחד עם שותפי ליצירה, איתמר קפלן".

"67 ימים" נשמע כפסקול המלחמה, אך בדרך שגיא לא תכנן. המוזיקה היא חידה חיפאית. נעה בין זמן למקום כמו שכבות הכרמל הנודדות מעלה ומטה. קדרות ניאון של שנות ה־80, מקצבי אלקטרוניקה משוק הימאים של שנות ה־90, ומעבר להם המוזרות של המאה ה־21: בניינים נטושים ובנייה מחודשת.

עיר עולה ויורדת

אנו מתחילים לעשות את דרכנו מטה במורד הוואדי. חיפה היא העיר היחידה בעולם שגם כשהיא יורדת - היא עולה. הרחובות מתפתלים כזיקית נחושה - מחליפה צבע בכל סיבוב. ילד עם פאות, נרקומן זרוק, זוג היפסטרים עם כלב, זה יכול לתסכל חובבי סדר, בחיפה זה מרגיש כמו אופי.

בפיתולי הירידות אני חושב על סמי מיכאל, שהשבוע מלאו שנתיים לפטירתו. עשיתי אז כתבת מסע בחיפה שלו, דרך עיניו ומילותיו ראיתי את העיר מחדש. מיכאל כתב את העיר באהבה של מי שבחר לגור בתחתית ומשם לתהות על הפסגות. אני חושב כמה קולו חסר לתאר את הזמנים המוזרים האלו, שבהם החצוצרה הופכת לאזעקה בוואדי העיר הצפונה מעל המפרץ.

בוואדי סאליב אנו פוגשים את מיכאל וקנין, מוזיקאי ויזם תרבות מקומי. בימים כתיקונם הוא מדריך כאן סיורים על ההיסטוריה של הוואדי והתפתחות התרבות המקומית שהוא שותף לה, בעבודתו במרכז הנוער בבית צ'ארנה, בקריית חיים מערבית. אנו מביטים סביב, הרחובות ריקים. "החג הזה מלא ריקנות. בדרך כלל אנשים מגיעים אל שוק הפשפשים וחנויות העתיקות, אבל השנה - כלום". אנו מתחילים ללכת, חולפים על פני חנוכיית עץ שהיד הנעלמה השאירה על המדרכה יתומה מאור, מאחוריה גרפיטי סגול וגדול. "זה לא שלפני כן היה ממש טוב, אבל עכשיו התחושה היא שכל האמנים והיוצרים כאן חיים על הקשקש ומעבר לו".

מיכאל מדבר על חיפה כעל אקסית מיתולוגית, אהבה גדולה שלא התממשה. עדיין, הוא לוקח אותנו אל החמאם - מתחם לאירועים פרטיים ששוכן במבנה עות'מאני יפהפה ברחוב החמאם אל־פשה. בעברו שימש המקום בית כנסת מרכזי בשכונה שבה היו יותר מ־60 בתי כנסת, אך רק בזה צילמו גם את הסרט "אדון ליאון".

מבפנים המקום מרהיב, מעוצב ומעציב כמו שרק חיפה יכולה, שילוב של מסורת, עתיקות ואוונגרד שמחכים לגאולה. בתוך המקום מקבלת אותנו דליה שחם, יזמית, רבה ומוזיקאית, שיחד עם בן זוגה ארן מפעילים במקום הזה מתחם לאירועים פרטיים בהקשרים של תרבות. השניים מקדמים עשייה קהילתית, מרחבים לאמנות, ומנסים להצמיח תרבות. זה לא קל. "התחושה היא שאנחנו באזור הדמדומים של הביורוקרטיה", היא מספרת, אבל מבט במקום היפהפה הזה מותיר רושם של פריחה תרבותית, גם אם בפגרת מלחמה. או חג. או שניהם.

לא עוזב את העיר

בחיפה אפילו למדרגות יש שמות. בתחתית "מדרגות מילר" אנו מגיעים אל תערוכת בתי הכנסת שיחיאל אליעזר ממן ומיכאל יצרו. בית הכנסת הוקם על ידי עולי רומניה, לזכר קורבנות הפוגרום בעיר יאסי בשנת 1941. שמו המקורי היה "אור ישראל" - אך לשם נוסף "יוסף" לזכר בן השכונה שנפל במלחמת שלום הגליל. בהעברה דורית מסרו אנשי בית הכנסת לאביו - הרב עמרם קריספל - את המפתחות לזיכרון. משנת 84' הרב קריספל ואשתו חיים במתחם הצמוד, גג מפריד בין ביתם לבית הכנסת שבו הם מנהלים תפילות, שיעורים, בריתות, אזכרות. על רקע מנופי הנמל ונהימות הים, שחרית עם הגאות, מנחת הסוורים מהנמל, וערבית בין קריאות השחפים.

עם כל כך הרבה מדרגות, אני תוהה לאן הרב הולך כשיש אזעקות. הרב מחייך בעצבות, מוביל אותי אל ספריית הקודש שלו: "אני כאן באזעקות ובמלחמות, אף פעם לא עזבתי". בתערוכה שבמבואה של בית הכנסת ניתן לחוש את הזיכרון היהודי במלוא צערו. לוחות זיכרון להרוגי הפוגרום, לצד נרות עילוי נשמה להרוגי הארץ והמדינה. כשאנו נפרדים לשלום, אני מבחין שבקצה המדרגות עומד מקופל כיסא הגלגלים של אשתו. שום התרעה לא תספיק כדי לפתור את זה.

אנו נעים בין קודש לחול במהירות המדרגות. מיכאל מספר על שוק תלפיות, ועל ראפרים מקומיים שבונים זהות מקומית חדשה. "אוחנה היה הראפר הראשון שיצא מהארון באומץ, ויש גם את ברקת, וכליפי, ובריל, שמפעיל אולפן בהדר. יש כאן סצנה מיוחדת". אגב, למיכאל יש שיר: "אשתי לא מרשה לי לשמוע ראפ", הוא מחייך מהדואליות.

"מקומות כמו 'הסטודיו', ו'הקרן', ה־'2-Sick' וה'גולדמונד', הם המקומות האחרונים שאתה יכול לצאת אליהם לשמוע מוזיקת עולם, ג'אז, אינדי, תרבות אלטרנטיבית. עובדים בשוליים של השוליים". כל מי שעוסק בהתחדשות עירונית יודע שמהמקומות הקטנים האלו צומחת התרבות הגדולה. מוזיקאים ומוזיקאיות נהדרים כמו נור, איתמר בק, טל פוגל וירון בן עמי מספרים את החיים החיפאיים. "תרבות לא יכולה להישאר וירטואלית, היא חייבת מקומות מפגש לראות ולהיראות, להתחדש ולהיות". חלק מהמקומות כבר חשבו לסגור עוד לפני שהמלחמה פרצה. עכשיו לא ברור אם יחזיקו מעמד.

אנחנו מחפשים מקום לאכול, אך גם כאן העיר התחתית ריקה להרעיב. עוד לא ערב, והכל סגור. פרט לחנות הפיצוחים ובית הקלייה "פלקון".

"זה בהחלט מוסד מקומי", מחייך מיכאל במסתוריות. "מעל 70 שנה". אני מחשב שהחנות היתה כאן כשמרד ואדי סאליב התרחש ברחוב עם השם הסמלי קיבוץ גלויות. לכל עיר יש את חנות הפיצוחים המיתולוגית שלה, לרוב זה יותר שרידות מפיצוח. פלקון שונה. כל אגוז קשיו או פקאן מסוכר מבהירים למה הם עדיין כאן אחרי 70 שנה - הם פשוט טובים ומיוחדים. אנו יוצאים מפלקון עם שקית פיצוחים עמוקי טעם, שבסופם נותר בפה שובל קלייה מלוח כים, מתוק כזכרונותיו. גאות טעמים מורכבים, גל זיכרונות צרובים ומהורהרים, בדיוק כמו חיפה.

רבע אחרי המלחמה

מיכאל מספר על המדרגות העולות מעלה אל התחדשות שעוברת שכונת הדר. בעיניו הדר היא מה שפלורנטין היתה בסוף שנות ה־80 - לפני שנוקתה והפכה לנדל"ן מיליונרים. "הרבה משוררים ומשוררות צעירים עברו לשם: ניסן אליהו כהן, סתו אטלן, לילך ובר, יש גם חנויות ספרים ובתי קפה". ככל שמיכאל מפרט על מה שקורה בעיר, הייאוש פחות מובן לי, שכן זה נשמע יותר ויותר כמו אפשרות להתחלה חדשה, רנסנס ישראלי ברבע אחרי המלחמה.

מיכאל נאנח. "הבעיה היא לא רק האופי של העיר אלא גם הטופוגרפיה, אין בחיפה אזור שאתה יכול לחיות ולבלות ולעבוד ולצאת והכל ברגל". חיפה ענקית ומפוזרת, והקהל שלה, כך הוא מנסח בעדינות, "בעייתי. הופעה שמושכת 100 שקל בתל אביב, כאן לא תמלא מקום קטן גם ב־50 שקל. אם בימי שגרה יש תקווה שזה יקרה, בזמנים כאלו...", הוא משתתק ומחייך בעצב.

אבל יש משקיעים אחרים בבורסת התרבות של חיפה. לפני שבועיים החליטה בירה רוזנר לקחת את משפחתה לערבה, לכמה רגעים של שקט מהאזעקות. כשחזרה החליטה שדווקא תחת האזעקות, כשכולם מתייאשים, היא רוצה להיות השינוי: "אולי זה משוגע לגמרי לפתוח מקום שעוסק בתרבות בימים כאלה, אבל אני לא מכירה דרך אחרת לחיות מלבד לשאוף קדימה". הרעיון התחיל בכתב־עת מקומי לתרבות מקומית שבירה הגתה בשם "אַנְטְאַרְקְטִיקָה", והתרחב להיות חנות ספרים, בית קפה, מקום מפגש ובית לתרבות בחיפה. לבירה יש ניסיון בעניין - לפני 20 שנה הקימה את "עשן הזמן" בבאר שבע, שהיה הרבה מעבר לחנות ספרים, בית לתרבות. לכן השבוע פתחה בירה פרויקט מימון המונים כדי להגשים את המקום והחלום לחיות בחיפה של מטה כחיפה של מעלה.

"איזה פסח? מלחמה"

 בשקט הרועש של המלחמה בחיפה, כל אופנוע מאיץ הוא כאזעקה בוואדי. מקפיץ את היונים של ממגורות דגון מרבצן. בתחתית הכרמל עיקול השווארמות דל תנועה. גם הרעב מפחד מאזעקות הוואדי. כמה סועדים אחרונים מביטים באנשי הפינה מנקים את מכל הסלטים ומרימים כיסאות על שולחנות. על סף הים, סוף היום מגיע גם באמצעו. למה אתם סוגרים כל כך מוקדם? - אני תוהה - בגלל פסח?

"איזה פסח", נוהם עובד ממהר, "מלחמה".

אנו מחפשים מקום לשבור בו שבר. זעקות שבר ונהמות בכי נשמעות לפתע מאחורינו. אישה בטרנינג ובשיער עורבים כמעט אסוף רצה אל תוך הכביש מתייפחת ונסערת. באורח פלא המכוניות הדוהרות מאיטות ועוקפות אותה. האישה לא מתייאשת מהכמעט. היא זועקת אל המכוניות, פורשת ידיים כמסמנת: תפגעו בי. כמה עוברים ושבים משיבים את האישה אל המדרכה, כמעט בכוח. האישה לא מוותרת. היא מקללת את המכוניות שממשיכות הלאה ובוכה. חבורת שוטרים מגיעה. "מה השם שלך?", שואלת שוטרת צעירה. זה רק מגביר את הסערה, האישה מסרבת להשיב ומתחילה לקלל. שוטר מבוגר מדבר איתה לאט וברכות. אחרי כדקה היא נשברת, מספרת שלא אכלה כמה ימים, ושהיא לא יכולה יותר עם צליל האזעקה בוואדי - כי בין איראן ללבנון אי אפשר ככה יותר. העובדים של חאזן מגישים לה מנה יפה של רצון טוב ונדיבות אנושית. אנשי מד"א מגיעים, עוטי כפפות. הם ייקחו את האישה להיכן שלוקחים נשים פרועות נפש עם שווארמה ביד ואזעקות בין האוזניים.

בדרך חזרה מחידות הכרמל הערב נופל על הים בשקיעה הדורה. העננים מעלים קרקס בין כתום הרהורים לכחול מצולות. אני חושב על האישה ונזכר בבדיחה על הנהג ששומע את הרדיו מזהיר שבכביש שבו הוא נוהג אחד הנהגים נוסע בניגוד לכיוון התנועה.

"איזו תקשורת הזויה", מקלל הנהג. "רק נהג אחד?! כל המכוניות שבאות מולי נוסעות בניגוד לכיוון התנועה".