ארבעת הנעדרים בחיפה אותרו ללא רוח חיים, ממדי ההרס נחשפים

ביום שאחרי הפגיעה הישירה בחיפה, מתגלים ממדי ההרס - וממדי הטרגדיה. ארבעת הלכודים שאחריהם נערכו חיפושים במשך שעות, אותרו ללא רוח חיים וחולצו מבין ההריסות. מדובר בזוג מבוגר, כבני 80, בבנם (כבן 40) ובבת הזוג שלו (כבת 35).

השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הגיע לזירה, ואמר: "הכאב לא פשוט, ומצד שני יש כאלה שמחפשים כל מיני אסטרטגיות איך יוצאים - אבל אני בעד אסטרטגיית ניצחון. אנחנו מנצחים את האיראנים, וצה"ל עושה עבודה נפלאה. אנחנו קוראים מכאן לאנשים: תקפידו על ההוראות, ואל תבלבלו - חדרי מדרגות זה לא מספיק. למי שיש מקלט, שייכנס למקלט. "דבר אחד נוסף: יש לנו הזדמנות של פעם בחיים. המלחמה הזאת מחויבת המציאות. אוי ואבוי אם לאיראנים יהיה גרעין, אוי ואבוי אם תהיה להם בליסטיקה. אסור שהמשטר הנאצי שלהם יעמוד על כנו.

על המטרות של המשך המלחמה אמר: "שובאל שלי חזר מלבנון לליל הסדר ואמר לי, 'אבא, אצלנו ביחידה רבים מי ייכנס ללבנון. יש לנו חבר'ה גיבורים. אני גאה שיצאנו למערכה הזו, וקורא לציבור להישמע להוראות של פיקוד העורף. ההחלטה של בג"ץ לאפשר הפגנות של מאות אנשים, זו הפקרות. חייבים להמשיך לכתוש אותם - גם בלבנון, גם באיראן. אני התנגדתי בעבר להפסקת אש עם חיזבאללה, וכיום חושב שאפשר להכריע אותם. לא אמכור לציבור סיפורים, לא נעשה את זה תוך יומיים וגם לא תוך חודשיים. אנחנו במערכה מול גורמים לא קלים, אבל מתחילת המלחמה אנחנו מורידים אותם. את נסראללה, את חמינאי, את סינוואר. כל אותם רברבנים, ארכי-רוצחים, הורדנו אותם אחד אחרי השני. בלבנון חייבים רצועת ביטחון עד הליטאני, ומבחינתי גם אחרי זה. גם בעזה לא סיימנו את המלאכה".

על חוק עונש מוות למחבלים אמר: "בבתי הכלא הם רועדים, חוששים. חוק עונש מוות למחבלים זה החוק הכי מוסרי שיש - כי הוא בשביל הילדים של כולנו. אמרו לי 'בג"ץ ימנע', אבל אמרו לי את זה גם במקרים אחרים, ועשיתי מה שתכננתי. אם בג"ץ ימנע, צריך לתקן אותו - לא את החוק".

כתוצאה מהפגיעה הישירה בחיפה, תושב העיר, בן 82, נפצע באורח בינוני וחולץ מבין ההריסות. לאורך הלילה נערכו חיפושים אחר ארבעת הלכודים, עד שהגיעו הבשורות הקשות. 

"הגענו לזירה אתמול אחר הצהריים, כעשר דקות רבע שעה לאחר האינדיקציה על הנפילה. פגשנו פה זירת הרס קשה מאוד"', סיפר היום (שני) אל״מ במיל' עמיחי קידר, מפקד נפת חוף במחוז חיפה בפיקוד העורף, עוד לפני איתור הגופות. "היום אנחנו יכולים להגיד שאנחנו עם צפי למצוא פה ארבעה לכודים, כאשר שניים כבר אני יכול להגיד בצער רב שמצאנו ללא רוח חיים, הם אותרו ועוד לא הוצאו מהזירה, אבל אותרו ללא רוח חיים. לגבי השניים האחרונים עוד אין לנו אינדיקציה, אנחנו לא יכולים להגיד שום דבר. 

"אנחנו חושבים שאנחנו יודעים את הזהות של הנעדרים, ורק אחרי שנסיים את הטיפול בזירה, יתבצע תהליך ההשלמה של המידע הזה, ואז יהיה אפשר למסור את המידע.

"הרבה פעולות נעשות. אני אומר, בסוף יש פה נפילה של טיל שכנראה לא יזם את עצמו, ואנחנו חושבים שיכול להיות שיש חלקים שלו בתוך המבנה, ולכן יש פה הרבה פעולות שנעשו כדי למזער את הסכנה לכוחות ולתושבים, כדי שיהיה אפשר להמשיך לפעול בזירה ולחיות פה מי שיכול לחיות, להמשיך לחיות את החיים שלו. כוחות החילוץ של פיקוד העורף בראשות היחצ"א וגדודי החילוץ של הנפה פועלים ב-14 השעות האחרונות לנסות להגיע לאיתור שבו אנחנו חושבים שהאנשים נמצאים. הפעולות האלה לוקחות זמן. זירת ההרס מאוד מורכבת והפעולות בה לוקחות הרבה הרבה זמן.

"יש כמה תקרות שקרסו אחת על השנייה, ובסוף צריך להגיע לחללים שבין התקרות. כל עוד לא איתרנו את הנעדרים, אנחנו מסתכלים עליהם כאילו הם בחיים. ולכן הפעולות הן עדינות, בפינצטה, כדי לא לפגוע בלכודים". 

***

מי שהאירוניה המרה של המלחמה הכתה אותו במלוא העוצמה, זו משפחת אילביגלי. שני קופר, תושבת נהריה, החליטה לעזוב את עירה המותקפת ולחפש מעט שקט אצל אביה, דוד אילביגלי, בחיפה.

אלא שדווקא שם, במקום שאמור היה להיות קצת יותר בטוח, מצאה את עצמה שני בלב זירת הנפילה, מרחק שני בניינים בלבד מהפגיעה הישירה של טיל איראני.

דוד משחזר: "הייתה התרעה מוקדמת, היינו צריכים לרדת חמש קומות אל המקלט. ירדנו תחילה לקומת העמודים כדי להיות קרובים, וכששמענו את האזעקה המשכנו לרדת את שלוש הקומות הנותרות. נכנסתי פנימה והחזקתי את נכדתי ביד, אבל אז התחילה עוד דרמה".

בתוך הלחץ של האזעקה, בתה של שני לא שמה לב שהיא בזרועות של סבה. "היא נלחצה מאוד וקפצה כמו קפיץ לדלת כדי לחפש אותי״, שני מתארת, ״זה היה נורא. נבהלתי, הייתי בטוחה שהיא ברחה. עמדתי עם השכן בדלת הפתוחה כדי לצאת לחפש אותה, ובדיוק אז היה בום מטורף. היו צפצופים, ואני והשכן פשוט עפנו אחד על השני בעקבות ההדף".

למרות שהמקלט ממוקם מתחת לקרקע, עוצמת הפגיעה, שאירעה במרחק של שני בניינים בלבד, הורגשה היטב. "ממש שתיים-שלוש שניות אחרי שסגרו את הדלת, היה בום חזק מאוד, המקלט זז והבניין כולו רעד", משחזר דוד, "הבנו שזה ממש קרוב אלינו, וכולנו פחדנו ממה שנראה כשנפתח את הדלת".

כשפתחו את הדלת, "היה עשן כבד, ריח שרוף, וחלונות שעפו בלובי", אומר דוד. "מספר דירות בבניין נפגעו מזכוכיות, והיו אנשים שצעקו וחיפשו נעדרים. זה היה נורא ואיום, אירוע ממש מלחיץ. אנחנו המומים לשמוע שזה רק נפל ולא התפוצץ. זה נס. אם זה היה מתפוצץ, אני לא רוצה לחשוב בכלל מה היה קורה פה".

דוד מספר שאשתו פונתה למיון. "היא נכנסה להתקף חרדה קטן, לקחתי אותה למיון, טיפלו בה שם ואנחנו ממשיכים הלאה. היא בסדר וזה הכי חשוב״.

בזמן הנכון, במקום הנכון, בתפקיד הנכון

"אני גרה לא הרחק מזירת האירוע", מספרת ליאת אריאל, מנהלת השירות הפסיכולוגי ברמב"ם. "בזמן האזעקה הייתי במקלט הביתי. שמעתי בום חזק מאוד והיה ברור שזה קרוב לבית. כשהתאפשר לצאת מהמקלט והבנתי שאכן הייתה פגיעה בסמוך, לקחתי את תג העובד שלי שעליו מופיע התפקיד שלי והלכתי לאזור הפגיעה. היו שם הרבה כוחות הצלה והרבה התרחשות. ראיתי בשוליים אנשים שגרים ברחוב, שכנים שהיו בחרדה. עברתי ביניהם ונתתי סיוע ראשוני מתוך מחשבה שיש לי את היכולת לסייע במצבים כאלה, כמו שאנחנו עושים ברמב"ם. זה מה שאנחנו יודעים לעשות".

לדבריה, "סיוע ראשוני, ככל שהוא יותר מהיר יכול למנוע מצבים יותר קשים של פוסט טראומה". אריאל מסבירה: "ברור שמדובר במצב טראומטי, כזה שמעורר חרדה. אנשים שונים מגיבים באופן שונה לטראומה כזו. יש כאלה שיהיו פגיעים יותר. להיות בתפקיד ולסייע כאשת מקצוע, גם בזמן שאני מחוץ לעבודה, עזר גם לי להתמודד עם הקרבה האישית שלי לאירוע הזה".