המרד החיפאי הרעיד את המדינה - וקרע את האשלייה

הפגנת תושבי ואדי סאליב לפני תחנת המשטרה בחיפה 9 ביולי 1959. צילום: משטרת ישראל, מתוך ארכיון המדינה

ביולי 1959, רעדה מדינת ישראל הצעירה, כתב דויד פרץ בטור בעיתון ובאתר זה. אירועי מרד ואדי סאליב בחיפה קרעו בן־רגע את אשליית מדינת "כל יהודיה" לגזרים.

תושבי השכונה היו ברובם המכריע עולים חדשים מצפון אפריקה שלא רצו לגור בערי המסכנות שהועיד להם השלטון דאז, והתגוררו בדירות שנטשו מאחור ערביי חיפה שנמלטו מהעיר במלחמת העצמאות. בתחתית הכרמל, גילו תושבי הוואדי שדמוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה, ושיש יהודים שווים יותר במעלה הכרמל ויהודים ששווים הרבה פחות בתחתיתו.

הרעב ותנאי דיור ירודים היו נחלת רבים באותה עת, אולם תושבי הוואדי חשו ממשוטרים יתר, מודרים משוק העבודה ונידונים לעוני מחפיר אך ורק בשל מוצאם.

הדבר יצר חבית נפץ עדתית שבסופו של דבר התפוצצה בוואדי סאליב, אך הניצוצות התפזרו רחוק־רחוק, ויצרו שלל אירועים דומים גם בירושלים, בבאר שבע ובשדרות. עם השנים נשכחו המאורעות, אולם בזמן אמת שרשרת האירועים היתה כה חמורה עד שאיימה להביא את המדינה הצעירה לסף מלחמת אזרחים.

את חוסר השוויון ותחושת הולכת השולל היטיב לסכם ג׳ו עמר בשירו ״לשכת עבודה״. שיר מחאה שנכתב בעקבות הטלטלה שחווה עמר מאירועי ואדי סאליב. כולם מכירים את הבית בעברית על לשכת העבודה המסננת את האנשים על פי מוצאם, אולם העצב והמחאה מצויים דווקא בבתים שעמר שר בערבית - "נזכרתי פתאום בדברי האנשים / שהפרידו אותנו מהורינו / הגענו ולא מצאנו מה שחשבנו / אלוקים, רחם עלינו / אלוקים רחם עלינו".

בשיא אירועי מרד ואדי סאליב, הניפו כמה עולים זועמים את תמונת מוחמד החמישי, מלך מרוקו באותה עת. לדברי הנוכחים באירוע השלט הונף לרגעים בודדים, אולם די היה באותם רגעים כדי שהצילום יופיע בעיתון "העולם הזה" שערך אורי אבנרי, ממתנגדיו הגדולים של השלטון.

אבנרי הבליט את הארוע בכתבה והשווה אותו למהפכה האמריקנית ולשחרור הבסטיליה, דברים שוודאי עוררו את פחד השלטון הישראלי - שלטון שצנזר וחסם את הדואר ששלחו העולים למשפחותיהם, והפעיל את שירותי הביטחון הישראליים לעקוב אחריהם מתוך חשד וחשש שהעולים יוצאי ארצות ערב, עדיין נאמנים למולדתם לשעבר.