ישרי הלפרן הוא יוצר דוקומנטרי עם ג'ננה בבטן, מספר בחסד שרוב העשייה הקולנועית שלו מבקשת להרים את השטיח של החברה הישראלית, להאיר על האבק שהצטבר מתחתיו ולמשוך לצופים בצמה.
לפעמים ניכרת זיעת ההגזמה בבואו לנער קלישאות, אבל תמיד הוא מעורר מחשבה, עם או בלי כעס. צפייה בסרטים שלו משאירה אחריה עקבות בראש. כשהוא מספר על נמר אחרון במדבר יהודה, על סצנת מסיבות הטראנס בשנות ה-90', או, כשהולכים אחריו למצוא את האיש שאנס אותו כשהיה ילד בן תשע, בסרט "ילד מותר" שיצא ב־2007.
מי שהתחיל כצלם אופנה, המשיך ללימודי קולנוע בניו יורק שם זכה בפרס אמי לסרטי סטודנטים, הפך לחברת הפקה של איש אחד בה הוא הבמאי, הוא הצלם, התסריטאי, התחקירן, העורך והוא המפיק. מעיד על עצמו שהסיפורים הם שמכתיבים את הגיבורים שלו, ואם הם לא עוברים מצלמה מי יודע מה, הוא כבר יפתור את זה.
"זכות אבות", הסרט שלו מ־2011 שעוקב אחרי קבוצת גברים שיצאה למאבק על שינוי חוק "חזקת הגיל הרך", פתח חזית בינו לבין ארגוני נשים. הלפרן אומר ש"היום הרעיונות על הורות משותפות שמובאים בסרט והוציאו עלי אז את כל צדקניות העולם, הפכו מובן מאליו. כמו שבשנות ה-90' כשיצא 'פצצות בדרך לסוף העולם' כל תקשורת המיינסטריים הסתייגה ממנו כי היה שם דיבור על טרנסיות וסמים".
גם "רקדנית, עמוד וסרט" זוכה "דוקאביב" לשנת 2013, כמו הקדים את זמנו. סרט קטן ומקסים בו הלפרן מלווה את הרקדנית, נטע לי לוי, כל הדרך לאליפות אירופה בריקוד מקצועני על עמוד. זה שהתחיל במועדוני חשפנות והיום הוא חוג מבוקש בכל בתי ספר לריקוד משל היה טנגו או פסדובלה.
ב-2021 יצא "הלאפ דאנס האחרון"", שעוקב אחרי מאבקן של ארבע חשפניות בהחלטה של עיריית תל אביב ומשטרת ישראל על סגירת מועדנים בהן עבדו, אחרי שהוחלט להחיל עליהם את חוק איסור צריכת הזנות. היו שראו בסרט עיסוק אמיץ בהעצמה נשית ובזכויות חופש העיסוק והאדם, אבל הקולות שראו בו התעלמות מניצול כוחני של נשים בתעשיית המין, גברו עליהם.
עיריית תל אביב ביטלה הקרנה צפויה בבית אריאלה שם נצמדו לסעיף בתקנון לפיו "לא יוקרן תוכן העלול להיות פוגעני", אחריה בוטלה הקרנה בפרדס חנה כרכור ואחריה גם זו שיועדה ל"קפה שפירא" מרכז תרבות קהילתי בשכונה בה הלפרן מתגורר כבר 20 שנה. "כל מעוזי הליברליות התגלו במלוא צביעותם", הוא יורה, "השתקה שלא הוציאה שום מחאה מכל הנאורים".
צעיר נמוך וחצוף
בסלון הבית, כמו ביקש ללוות את סערת המילים, הרשל'ה לא מפסיק לנבוח. כמעט 9 שנים שהם יחד. אימץ אותו מאיזו עמותה, היה בטוח שהוא חוזר הביתה עם גולדן מתוק ועד שהבין שגדל לו בבית זאב כנעני. "אלה מכונות נביחה", הוא מסכם קווים לדמותו של הכלב הגזעי היחיד שמוצאו מארץ ישראל.
את השם הגלותי חייב הכלב לתחקיר בו הלפרן החל לפני למעלה מ-22 שנה והבשיל לסרט "נער יהודי גאה", שמאז יצא אל העולם בשנה שעברה, זכה לפרסים בפסטיבלים בארץ בעולם. מאוחר מדי עבור סשה קליין ז"ל, המפיק שליווה את העשייה מתחילת הדרך.
הריון ארוך ידע התסריט שספג דחיות בדרך, עד שהגיע ללידה בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע ו"כאן 11" שם ישודר בשבוע הבא בערב יום השואה.
מיכאל פאוסט ודוד פולנסקי הם החתומים על הציורים המשולבים בתיעוד ההסטורי וישראל ברייט על המוזיקה שמלווה מסע תיעודי שבמרכזו הסיפור של הרשל גרינשפן, המתנקש הצעיר שהואשם על ידי היהודים באחריות לליל הבדולח, הפוגרום שסימן את תחילת השואה, ועל כתפתיו הצנומות הניחו הגרמנים את האחריות לפרוץ מלחמת העולם השנייה.
הסרט הוא מעשה רקמה מסחרר של מחקרים, חומרי ארכיון, עדויות אישיות של בני משפחה והיסטוריונים, המבקש להלך לאורך רצף אירועים מההתנקשות בדיפלומט הגרמני ועד לעימות בחדרי הגסטאפו בין יוזף גבלס להרשל, עליו אמר אייכמן בחקירותיו שהוא זוכר צעיר נמוך וחצוף.
על כסאות הבית של הלפרן המולת ספרים, גזרי עיתונים ודוקומנטים מצהיבים, חלק מהחומרים שריפדו את דרכו מהיום שבו נדלק על דמותו של גרינשפן. "דוקוטורט", הוא מחייך את המילה שהמציא, "עבודת דוקטורט שמצטמצמת לסרט בן 87 דקות שמאלץ אותך לזקק ולהדק. כמו שיר הייקו יפני".
שעות ישבתי מולו מהלכת אחריו ביערות הידע שצבר, זה ששרד את העריכה וזה שנשאר על רצפת החדר. שומעת ממנו על תיאוריות שצמחו מפיסות מידע ועדויות שנאספו על שהחל ב-7 בנובמבר 38' אז הרשל בן ה-17, שוהה בלתי חוקי בפריז, נכנס לחנות נשק בפאריז וקונה אקדח. משם, במטרו, הוא ממשיך לשגרירות גרמניה, משכנע את פקיד הקבלה כי ברשותו מסמך חשוב שעליו למסור אישית למזכיר השגרירות.
ארנסט פום ראט, מזכיר משני, בן 29, נעתר לבקשה, פקיד הקבלה סוגר עליהם את הדלת מבעדה, תוך זמן קצר, נשמעות יריות. התוצאות מלמדות שלא מדובר באיזה קילר מיומן. מתוך חמש יריות שנורו מטווח אפס, רק שתיים פגעו בפום ראט שהובהל לבית חולים. גרינשפן נעצר ללא כל התנגדות והובל למטה המשטרה בפריז וכבר בדרך לשם הוא אומר לשוטרים שפעל כפי שפעל על מנת לעורר את דעת הקהל בעולם על שעובר על יהודי גרמניה. הרופאים הצרפתים מצליחים לייצב את מצבו של פום ראט, אבל אחרי יומיים וביקור מעורר חשד של הרופא האישי של היטלר שנשלח מטעמו לבית החולים, הוא מחזיר את נשמתו לבורא.
יוזף גבלס, גאון התעמולה הנאצי, ונואם בחסד, לא מבזבז זמן וקורא לעם הגרמני ולנקום את נקמת הקורבן בכל היהודים. הרחוב נענה לו מיד. יותר מאלף בתי כנסת נשרפים, מאות יהודים נרצחים או מתאבדים, אלפי עסקים נבזזים, ועשרות אלפי גברים נשלחים למחנות ריכוז. גבלס, שמבין את כוחו של מיתוג, מצמיד לפוגרום את השם "ליל הבדולח". הלפרן יודע לספר שבתדרוך עיתונאים גבלס מכנס אחרי מאורעות ליל הבדולח הוא מנחה אותם, שכדי לשמור על אמינות בסיקור שלהם, ישאירו טיפה מקום לצד השני. ש"לא יהיו יותר מדי חד צדדיים".
יומיים אחרי זה, בכבוד השמור לבני מלוכה, מובא לקבורה פום ראט, דיפלומט זוטר בן 29 שהופך לגיבור הנאצי הראשון במלחמת העולם השנייה. נער פוסטר ארי שרק חודשים אחרי זה, בחדרי החקירות בפריז, יתחיל העיסוק בנטיותיו המיניות שעתיד לגרום לנאצים עוד הרבה כאבי ראש בבחירת האייקון שלהם.
מכתב מרח' מזא"ה
בלי סוף חומרים פורסמו במרוצת השנים על שהתרחש מאחורי הדלת הסגורה בשגרירות גרמניה ועל המניעים למעשה. אם הרשל הנסער מגלויות שהגיעו מהמשפחה שלו אכן ביקש לנקום על הסבל שידעה המשפחה שלו באותה תקופה, בה כל היהודים בעליי אזרחות פולנית גורשו מגרמניה לפולין. "הייתי בדרך לגבול הפולני", העיד אבא שלו במשפט אייכמן. "אמרו לנו ללכת, אנשי האס-אס היכו בשוטים מעל ראשינו. אלה שהתעכבו היכו בהם. הותז דם על הדרך, וכאן לקחו מידינו את החבילות. נהגו בנו באופן אכזרי ופראי. זו הפעם הראשונה שראינו את הפראות של הגרמנים. האיצו בנו לרוץ במהירות. אני עצמי קיבלתי מכה ונפלתי בתעלה. בני (מרדכי) דחק בי ואמר: רוץ אבי, כי אחרת נמות".
חלק מחוקרים אחרים טענו כי בין הרשל לקורבן שלו היתה היכרות מוקדמת על רקע הומוסקסואלי, ואחרים הצביעו על האפשרות שבכלל אלה היו הגרמנים, שחיפשו עילה להסתת הרחוב נגד היהודים, הם שעמדו מאחורי האקדח. כך או אחרת, אחרי החקירה הצרפתים מחליטים להעמיד את הרשל גרינשפן למשפט באשמת רצח.
הנאצים שמתנפלים על האירוע ופועלים בכל המרץ להביא את הנער למשפט ראווה בגרמניה, שולחים חוקר גסטאפו ועורך דין שייצג את משפחתו של פום ראט. הרשויות בצרפת, שחוששות להסתבך עם הבריון הגרמני, לא ממהרות לפתוח את המשפט, שרק הלך והתרחק כשפרצה מלחמת העולם השנייה.
שנתיים ישב הרשל במעצר בלי משפט. בארה"ב גויס כסף כדי לממן ייצוג משפטי ראוי לנער, ובעולם מתפרסמת הידיעה שעורך הדין המהולל מורו ג'פרי לקח עליו את התיק. גם הגברת פומרנץ מרחוב מזא"ה בתל אביב קוראת את החדשות בעיתון ומשגרת מכתב, בו היא יודעת לספר על בדיקה שעבר פום ראט הצעיר אצל רופאה יהודייה אחרי שחזר משהות בהודו, כשהוא סובל מדלקת בפי הטבעת ממנה עולה האבחנה, מפוקפקת משהו, לגבי נטיותיו המיניות של פום ראט. ג'פרי, שמבין איזו מציאה נפלה לידיו, מנסה לשכנע את הרשל לשנות את קו ההגנה בתיק - לפשע על רקע הומוסקסואלי. אבל הרשל מסרב, ונצמד למניע האידיאולוגי.
במאי 40', עם פלישת הגרמנים לצרפת, בהתכוונות משתדלת במיוחד, הנאצים מאתרים את גרינשפן בכלא ומעבירים אותו לברלין, יחד עם כל מסמכי המשפט. הרשל נחקר על ידי הגסטאפו בזהירות יחסית, שחלילה לא יקרה דבר לו דבר לפני פתיחת המשפט. "היה איזה רגע שלב שנמאס לו מהסחבת של הגרמנים בפתיחת המשפט", צוחק הלפרן פרט הסטורי, "אז הוא מכריז על שביתת רעב. את קולטת? זה כנראה יהודי היחיד ששבת רעב תחת הנאצים. לא היה בו פחד מוות".
בסוף אוקטובר 41', עוד רגע ויתחיל משפט הראווה שאמור לספק לנאצים אליבי, גרינשפן שולף תכניות משלו. ד"ר מילר הס, פסיכיאטר בשירות הנאצים שזומן לבדוק את האסיר, שיחזר ב-47' את עדותו החדשה של גרינשפן לפיה הכיר את פום ראט כשעצר אותו ברחוב ותוך כדי שיחה, סיפר לנער, ילד שחור שיער עיניים בשחור קודר, שהוא מזכיר בשגרירות גרמניה שיוכל להקל על הסבל שעוברת המשפחה שלו בתמורה לסקס. גרינשפן סיפר פום ראט לא מילא את חלקו בעסקה והוא, אחרי כמה מפגשים מיניים ביניהם, מתוסכל ומיוסר ירה בו. עדות כזו איימה על תפארת הנרטיב שהנאצים טיפחו משך שנים ופתיחת המשפט נדחית ולמעשה הוא לא נפתח מעולם.
המזרחים של אירופה
"נער יהודי גאה" הוא שיר הלל ליכולות של הלפרן כיוצר וכמפיק. מתוך ארבע או חמש תמונות סטילס שעמדו לרשותו בתחילת הדרך הוא מצמיח עושר ויזואלי שמורכב מפיסות ארכיון וקטעי וידאו שצילם. גב אל גב, עתיד והווה, הוא מפיח חיים בכל רחובות הערים בהן דרכה כף רגלו של הנער, במועדני הגייז של פריז בשנות ה-30' של המאה שעברה, שם ליחששו אחרי ההתנקשות כי זה עונש של מי שמתעסק עם נערים צעירים.
לפי חלק מהעדויות הוא מגיע לפריז כי משם יוכל להגיע לפלשתינה. מסורה ויזה הוא מסתנן אליה דרך בריסל שם התגורר אצל קרובי משפחה. היה בן 15 כשיצא למסעותיו מהנובר, שאליה היגרו בשנת 1910. שם, בשכונת הנחל שעל גדות הליינה, הם פתחו מתפרה והביאו לעולם שמונה ילדים. ארבעה מתים ממחלות והחמישי נדרס. שכונה שבה חיה קהילה של אוסטן-יודן, יהודי המזרח, בין זונות, שיכורים וחוליגנים, ונערים עבדו בזנות ליד תחנת הרכבת.
הלפרן, רק תן לו לסמן אליטות ולהיכנס בהן, נותן מקום מיוחד ליחסים בין האוסטן-יודן ליהודי גרמניה. "צריך ללמוד את זה לבגרות", הוא אומר וקם לעשות לנו עוד קפה. "בסוף המאה ה-19, מיליוני יהודים עזבו את מזרח אירופה וחצו את גרמניה בדרך להפליג להמבורג. מי שהגיע לצרפת קיבל אזרחות צרפתית, המשפחה של אבא שלי כמו זו של אבא שלך הגיע לאמריקה והיו לאמריקאים. 70 אלף יהודים נשארו בגרמניה אבל כאזרחים פולנים".
היהודים בגרמניה שראו עצמם כגרמנים בני דת משה, 'היה יהודי בביתך וגרמני בצאתך', לא השתגעו על אחיהם מהמזרח. "לא על הלבוש שלהם ולא על הרגלי הסדר והניקיון. הם ראו בהם נחותים. התביישו בהם, חשבו שהם מורידים להם. הנאצים השתמשו בהם לתעמולה שלהם נגד יהודים כשהזהירו את הגרמנים שבכל יהודי חילוני שמסתובב ביניהם מסתתר בעצם יהודי מלוכלך עם פיאות וקפוטה". או כמו שמסכם אחד המרואיינים בסדרה שיצר הלפרן לפי הסרט, "הם היו סוג ב' כי הם הלכו לבית הכנסת".
חמוש בעבודת תחקיר מסחררת, כזו שמקנה חופש אמיתי למספר להלך בין הרקע ההסטורי לאינטימי והאישי, הלפרן מצליח לגולל את סיפור המעשה מבלי להתפתות לסימני קריאה. הוא מביא פסיפס דעות, אותן הוא זורע שלא בסדר כרונולוגי עד שהצופה מתמסר לכוחה של הסיפורת ומוותר על תשוקה אנושית לדעת אמת אחת מוחלטת לגבי השתלשלות הדברים.
הרשל מבקש לשנות את העדות למרות שברור לו שהוא הולך לרסק את שמו הטוב ובלבד שלא תיפול עוד שערה אחת מראשו של יהודי בשמו או באשמתו
"בסוף לא באמת נדע", ישרי אומר, "והאמת שזה לא באמת משנה בעיניי. אני גיליתי איזו כתבה שפורסמה בעיתון פולני שלא נכתב עליה קודם, שממנה עולה שאחרי הגירוש לפולין המשפחה של הרשל התגוררה בבית של נוצרים פולנים, תחת שם בדוי. בראיון הזה הם אמרו שהיו יחסים מוקדמים בין הרשל לקורבן שלו, אבל רוב ההיסטוריונים לא תומכים בגרסה הזו".
העיסוק בזווית הזו התעורר ב־53', כשאיש המודיעין והעיתונאי גרמני מיכאל גרף סולטיקוב, מגולל את סיפורו של משפט הראווה הגדול של הנאצים, ובין היתר מציין שינוי הגרסה של הרשל, שנצמד למערכת יחסים הומוסקסואלית. משפחת פום ראט תובעת אותו, הוא משיג תצהיר מגברת פומרנץ בו היא מספרת על המכתב ששלחה לעורכי הדין של הרשל לגבי נטיותיו המינוית של המנוח, אבל לקראת המשפט היא מבטלת את התצהיר ולא מגיעה לתת עדות.
"סולטיקוב, שסמך עליה, יוצא עם שם של שרלטן מהמשפט הזה", אומר הלפרן. "גם פומרנץ לא יוצאת משהו" אני מבקשת להוסיף, "אז זהו. שבחיטוטים שלי ביד ושם מצאתי מכתב ששלח אליהם הבן שלה הוא אומר שהסיבה שאימא שלו לא הגיע לתת עדות וביטלה את התצהיר היתה בגלל שנדרשה למשפט אייכמן שהתנהל באותה תקופה. אבל כמו שאמרתי לך, באמת שכל זה לא משנה. בעיניי הסיפור זה כל מה שקרה אחרי שהרשל עובר לגרמניה.
"הירי עצמו הוא מעשה פזיז, מיותר, שאחריו, כל ההיצמדות לנרטיב האידיאולוגי מזכירה לי נערים שמצטלמים לאיזו תכנית ונכנסים לאיזה תפקיד. הרשל מבקש לשנות את העדות למרות שברור לו שהוא הולך לרסק את שמו הטוב ובלבד שלא תיפול עוד שערה אחת מראשו של יהודי בשמו או באשמתו. הילד הזה יושב מול צמרת הגסטאפו ולא מוכן להגיש את הלחי השנייה.
"אני רוצה רגע למקם לך את התקופה עם סיפור ששמעתי מעפרי אילני. ב־1938, בדיוק באותה תקופה שעליה מדובר, נוטר יהודי הרג נוטר ערבי בקורס נוטרים של הבריטים. מסתבר שהערבי ניסה להתעסק איתו. היה משפט ואמרו לנוטר היהודי, ''תגיד מה היה', והוא לא הסכים כי הבושה היתה כל כך גדולה. הוציאו אותו להורג.
אני הרי יכולתי בקלות להוציא סיפור צהוב עם נגיעות ארוטיות, אבל זה לא עניין אותי ללכת לשם. אני מוצא במעשה הזה שלו סיפור גבורה. רוב היהודים לא עמדו במבחנים כמו שהילד הזה עמד".
"יכולתי בקלות להוציא סיפור צהוב עם נגיעות ארוטיות, אבל זה לא עניין אותי ללכת לשם. אני מוצא במעשה שלו סיפור גבורה. רוב היהודים לא עמדו במבחנים כמו שהילד הזה עמד"
היסטוריה שעוד נכתבת
כשאני מבקשת לדעת מה עלה בגורלו של הרשל, הלפרן אומר שבמרוצת השנים גם סביב העניין הזה צצו כל מיני סיפורים. אבל רוב החוקרים מאמינים שאחרי המלחמה הרשל יצא חי מהכלא. "היו כל מיני עדים שנשבעו שנכחו בהוצאה להורג שלו אבל כל פעם התייחסו למקום אחר, ככה שזה לא הסתדר".
אחת העדויות גורסת שהרשל שב לפריז, אימץ זהות חדשה, הקים משפחה והיה לאב לשני ילדים. אבל בני המשפחה של הרשל בארץ ובחו"ל ביטלו את האפשרות, בטענה שאין סיכוי שהוא לא היה יוצר איתם קשר. הלפרן מספר שבמשפט הדיבה שלו, מיכאל גרף סולטיקוב ביקש לזמן את הרשל למתן עדות בתנאי שהרשויות בגרמניה יתחייבו שלא יועמד לדין בגין האשמות שנשארו תלויות נגדו, אך בית המשפט סירב. את התמונה שלפני כמה שנים פורסמה בעיתונים גדולים בארץ, פורטרט משנת 1946 המיוחס להרשל, הלפרן בחר שלא להכניס לסרט, כי "אני לא חושב שזה הוא".
גם את הסיפור על האדון האירי השאיר הלפרן מחוץ לסרט. זה קרה בטקס חנוכת הכיכר על שמו של הרשל גרינשפן בבריסל, שם צולמה סצנת הסיום של הסרט, לקול שירתו של ילד קטן שחור שיער, עיניים בשחור קודר, שמזמר את שיר הפרטיזנים ביידיש.
"ניגש אלי יגבר שנשמע אירי, והחל לספר לי שבגיל מבוגר יחסית, בזמן שהיה בלימודי הסמכה לכמורה, גילה שאבא שלו היה יהודי בשם גרינשפן. האיש סיפר שב-1960 נכנס לחדר וראה את אבא שלו קורא בעיתון ובוכה. כששאל אותו למה, סיפר האב לו על אדם בשם אייכמן שעומד למשפט, ואמר שאת האיש הזה היה צריך לתלות עשר פעמים. "האירי הזה היה בטוח שאבא שלו הוא הרשל גרינשפן, אבל משהו בתאריכים לא הסתדר". ב-58' ביקש זינדל גרינשפן מממשלת גרמניה פיצויים על מות בנו. ב־1 ביוני 60' הכריז בית משפט בהאנובר על הרשל גרינשפן כמת. בתגובה התקבל מכתב, על איך זה שמכריזים על חיים כמתים".
לקראת פרידה, כשאני אומרת לו שהעיסוק בהיסטוריה מחמיא לעשייה שלו, הוא מחייך ואפשר לראות בעיניים צוחקות בכחול את התשובה המתבשלת. "כל הסרטים שלי הם היסטוריה רק כזו שמתהווה. מתרחשת בזמן הווה".
"ואיך זה מרגיש לעשות סרט בלי לעצבן אף אחד?", אני מחייכת אליו שאלה. "אל תדאגי", הוא מחייך תשובה, "בסוף אני אצליח לעצבן כמה יקיות".
