השיבה לבתים ולאדמות שננטשו ב־1948 מעולם לא היתה עבור הפלסטינים דרישה תיאורטית־תודעתית בלבד, אלא עניין מעשי; יסוד בסיסי בחשיבה ובהוויה שלהם. דרישת השיבה שאותה העלו מעל במות רבות לא היתה רק אקט סימבולי שנועד להביע את חובת הנאמנות שלהם לעבר ולמורשת הפלסטינית, וגם לא מהלך טקטי או הסברתי בלבד מול ישראל. את תביעת השיבה ליוותה כל העת ציפייה פלסטינית, מדוברת וכתובה, שהיא תתממש הלכה למעשה - הן כמהות, והן כאמצעי לחיסול המדינה היהודית ולהשבת הגלגל לאחור.
למרות זאת, לאורך שנים ארוכות הניחו רבים בהנהגה הישראלית - ובעקבותיהם גם רבים בציבור הישראלי - שתביעת השיבה הפלסטינית היא מן השפה ולחוץ, שהיא בגדר מורשת, פולקלור וזיכרון היסטורי בלבד, תביעה ללא ממד מעשי, ולפחות ללא ממד מעשי משמעותי; שהפלסטינים אינם מתכוונים ברצינות.
רבים מהישראלים האמינו כי בבוא היום, ב"רגע האמת" של המשא ומתן, ייסוגו הפלסטינים מתביעתם; שהם יבינו שאין זה ריאלי לדרוש מישראל להשיב מאות אלפי (ואף מיליוני) ערבים אל המקומות שבהם חיו עד 1948, לערים וליישובים שהם כיום חלק ממדינת ישראל.
רק מעטים בארץ העלו על דעתם שהפלסטינים מתכוונים בדיוק למה שהם אומרים, ואף פועלים למימוש השיבה. מעטים אף יותר הבינו את משמעותה.
"היהודים לא ירגישו"
אבל הסימנים המתריעים היו רבים מספור. אחד החוקרים הפלסטינים הבולטים שהפיץ את "בשורת השיבה" היה ד"ר סלמאן אבו סיתה, מחבר הספר "זכות השיבה הפלסטינית: מקודשת, חוקית ואפשרית". אבו סיתה פעל שנים ארוכות בשיתוף פעולה עם ארגון "זוכרות" וביקש "להשיב את כל פליטי לבנון לגליל ואת כל פליטי רצועת עזה לבאר שבע". "האזורים היהודיים", כך טען, "לא יושפעו מכך כלל, ותיאורטית - היהודים לא ירגישו בקיומם". לדבריו, אם ישובו כל פליטי לבנון וכל פליטי רצועת עזה, מספרם ישתווה לזה של היהודים שהיגרו לישראל מרוסיה מאז 1989.
אבו סיתה, שהקדיש את חייו כדי לשמר את זיכרונותיה וזהותה של "המולדת הכבושה", נהנה מתמיכה רבה בציבוריות הפלסטינית, ומאמריו פורסמו בעיתונים המובילים בעולם הערבי. על פי תוכניתו, 175 אלף פליטי יפו ישוכנו ברבי־קומות בפארק איילון; 45 אלף פליטי צפת ישוכנו בשמורת הטבע של נחל עמוד; פליטי חיפה רבתי ישוכנו בפארק הכרמל; ופליטי טבריה ישוכנו ברבי־קומות לחוף הכנרת.
אחת התוכניות שהפלסטינים הכינו דיברה על שיכון 175 אלף מפליטי יפו ברבי־קומות בפארק איילון; 45 אלף מפליטי צפת בשמורת נחל עמוד; שיכון פליטי טבריה לחוף הכנרת; ושל פליטי חיפה בפארק הכרמל
זיכרון ה"נכבה", והשיבה כיעד מעשי שנגזר ממנה, באים כיום לידי ביטוי בממדים רבים ומגוונים נוספים, הן בקרב הערבים אזרחי ישראל, הן בקרב הפלסטינים בשטחי יהודה, שומרון ועזה, והן במדינות ערב - במסגרת ארגונים, תנועות ומפלגות שונות. אחד הממדים המעשיים הללו הוא שיקום של אתרים דתיים - כנסייה, מסגד או בית קברות, שנותרו על תילם בתחומי ישראל לאחר מלחמת העצמאות, ולא חרבו כמו בתי המגורים בכפר.
הסיבה המרכזית לפרויקט השימור של האתרים הדתיים הנטושים - העלה במחקריו ד"ר יחיאל שבי - אינה חשש מחילול שלהם. המטרה האמיתית היא "להוביל בעתיד לשיבת אוכלוסייה ערבית למקומות אלה". אחת הדוגמאות לכך היא הפעילות סביב הכפר ע'אבסיה שבגליל המערבי: לאחר מסכת דיונים משפטיים בין עקורי ע'אבסיה וצאצאיהם לבין המדינה, המסגד שנותר במקום גודר והכניסה אליו נאסרה בהוראת רשות מקרקעי ישראל. דאוד בדר, מזכיר ורכז של "הוועד להגנה על זכויות העקורים", הסביר כי החזרת האתר הקדוש לפעילות "תעודד בשלב הראשון את התושבים לבקר בכפרם ותחזק את זהותם במקום", ועם הזמן "היא גם תרכך [...] את ההתנגדות היהודית לשיבת העקורים. בשלב הראשון די בבקשה לשפץ את האתרים, בלי להזכיר את זכות השיבה.
פעילי העקורים שמבקשים לשפץ מסגדים ובתי עלמין
בישראל, הבהירו לא פעם: "די בהגשת בקשה לשפץ את
האתרים, בלי להזכיר את זכות השיבה. על זה נדבר אחר כך"
"על זה", הוא הבהיר, "נדבר בשלב מאוחר יותר, אחרי שנשפץ [...] כפי שהמדינה מקימה יישובים ליהודים, אני רוצה שתאפשר לי לחזור לאדמותיי".
גם לעקורי הכפר הנטוש סחמאתא שבגליל העליון, הפועלים לשיפוץ בית הקברות בכפר, ולאגודה לשימור מורשת צפוריה, יש יעדים דומים. "המטרה האמיתית שלנו היא להשיב אלינו את האדמות שלנו בצפוריה", הסביר יו"ר האגודה, אמין טהא: "עכשיו אנו מחכים לדבר אחד: שיהיה שלום, ואז נחזור לאדמות שלנו... להערכתנו זה רק עניין של זמן עד שהפליטים הפנימיים יקבלו בחזרה את אדמותיהם או חלק מהן" (מתוך ספרו של הלל כהן, "הנפקדים הנוכחים"). ברוח זו הודה גם יו"ר האגודה להחייאת תרבות כפר מעלול, שפועלת כבר משנת 1995, כי "אם יותר לנו לשפץ ולנקות את המקומות הקדושים, אנו נשכיל להחיות את הכפר מחדש".
"זו האדמה שלנו, אחים"
נורית אדומה בוהקת נוספת היתה אמורה להידלק אל מול תיעוד רחב המלמד כי זיכרון ה"נכבה" ותודעת השיבה מקבלים מקום בולט מאוד, כמעט אובססיבי, במערכת החינוך הפלסטינית. זה קורה הן במסגרת לימודי האסלאם, החברה, השפה הערבית וההיסטוריה, והן במקצועות כביולוגיה ומתמטיקה, כאשר התלמידים הפלסטינים נדרשים לשנן - ישירות או בעקיפין - את סיפורי השיבה שבספרי הלימוד.
ד"ר ארנון גרויס, שחוקר כבר שנים רבות את היחס ל"אחר" ולשלום בתוכניות לימודים שונות במזרח התיכון, בדק גם את היחס ליהודים, לישראל ולסכסוך בספרי ההדרכה למורים שהוצאו לאור על ידי משרד החינוך של הרשות הפלסטינית. הוא העלה כי בספרי הלימוד הפלסטיניים מצויה דה־לגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל ולעצם נוכחותם של היהודים בארץ. זאת, על בסיס "הזכות הבלעדית" לכאורה של הפלסטינים על ארץ ישראל ודחיית כל זכות שעשויה להיות ליהודים עליה. פלסטין, לימדו מחקריו, היא שמחליפה את ישראל כמדינה הריבונית באזור, הן בטקסטים והן על גבי מפות.
חוקר נוסף, ד"ר מיכאל מילשטיין, שהתחקה ביסודיות אחר התפתחות זיכרון ה"נכבה" לפי התפיסה הפלסטינית מאז 1948, העלה ש"הנכבה חורגת מהגדרה של אירוע קונקרטי או של נקודת זמן היסטורית. הטראומה הזאת", כך הסביר, "נתפסת כהוויה קיומית מתמשכת הנפרשת לאורך כל שנות קיומו של העם הפלסטיני וכורכת את בני כל הדורות והמגזרים סביב גורל משותף. זרועותיו של זיכרון הנכבה שלוחות גם להווה, ובכך הוא חובק את הפלסטינים של 1948 יחד עם צאצאיהם. זהו קשר סבוך, שלפי התפיסה הפלסטינית ניתן יהיה להתירו רק לאחר ש'גלגל ההיסטוריה' יושב לאחור, כלומר תמומש השיבה, ובכך תיווצר הפרדה ברורה בין העבר להווה..."
ואז הגיע 7 באוקטובר, כשרק מעטים נותנים את דעתם למקומו המרכזי של אתוס השיבה באירועים המחרידים שהתרחשו באותו יום. מנהיגי חמאס, שניהלו את המבצע בשותפות עם הג'יהאד האסלאמי, אמנם העניקו לו את השם "מבול אל־אקצא"; אלא שמההכנות שקדמו לטבח ומהתבוננות במהלך הטבח עצמו, שתועד ברובו במצלמות הגוף של המחבלים, ברור היה כי אחת ממטרותיו העיקריות היתה מימוש הלכה למעשה של "זכות השיבה".
תוך כדי מעשי הרצח, ההתעללות והכיבוש, נשמעו חלק מהמחבלים מבטיחים לעצמם ולחבריהם לשוב ליפו, ללוד, לעכו ולירושלים; לאדמות, לבתים ולמקומות שאיבדו ערביי ארץ ישראל במהלך מלחמת העצמאות של העם היהודי. שיבה לאזורים שהם כיום חלק משטחה הריבוני של ישראל ושמיליוני יהודים חיים בהם.
מסמך בכתב יד שנתפס על ידי צה"ל במהלך המלחמה, גילה כי מטרתו המקורית של חמאס היתה להשתלט על 221 יישובים בדרומה של מדינת ישראל, ובהם הערים נתיבות, אופקים ושדרות, ולגרש מהם את "המתנחלים". חלק מהמחבלים שהשתתפו בטבח נקבו בשמם הערבי של האזורים בתוך מדינת ישראל שאליהם פלשו, ודיברו על חזרה לאדמות ש"נגזלו" מהם. בין היתר, הוזכרו אדמות נג'ד (שעל חלק מהן הוקמה שדרות), אל־מג'דל (אשקלון), הירביה (בסמוך לקיבוץ זיקים) וביר גרא (בסמוך לקיבוץ ניר עוז).
אחד המחבלים, שתיעד עצמו במצלמת הראש שלו כשהוא נוטל חלק בפריצה לקיבוץ סופה ולמוצב הסמוך לקיבוץ, נשמע צועק בהתלהבות: "זו האדמה שלנו, אחים שלי, זו האדמה שלנו!" בד בבד, נשמעו ברקע דברי ההסתה של מגיש תוכנית ברדיו הפלסטיני, שלה האזינו המחבל וחבריו: "מי שנושא סכין ויכול להגיע ליישוב - שיגיע. החבר'ה הטובים שלנו ב־48' (ערביי ישראל), אנו מחכים לשומר החומות 2".
רפ"ק אושרי אדרי, שחקר 200 אנשי נוחבה שהשתתפו בטבח, התרשם כי הפולשים התכוונו "לכבוש את ארץ ישראל... הם התכוננו לזה שנים". לדבריו, "היו מהם כאלה שממש באו להתיישב באדמת מדינת ישראל. חלקם סיפרו בחקירה שהגיעו לישראל כי במסגד אמרו להם שיש אפשרות לשוב ולהתיישב בבתים כאן".
תודעת השיבה כרעיון דתי ותודעת ה"פתח" (ניצחון ומאבק אסלאמי), כאחד מביטויי הרעיון הלאומי הפלסטיני של שיבה, היו שזורות זו בזו בקרב מתכנני הטבח ומבצעיו ובקרב המוני העזתים שבאו אחריהם להשלים את המלאכה בביזה ובמעשי רצח נוספים.
מזוודות סגורות
מחבלים רבים העידו על כך בחקירתם. מוחמד אמג'ד, למשל, סיפר לחוקריו בשב"כ כיצד פעל בשדרות במטרה "לטהר את האדמות הכבושות ואת פלסטין וירושלים מטומאת המתיישבים". כשנשאל למה כוונתו במונח "מתיישבים", השיב: "אלה הם המתיישבים והמסתערבים שהגיעו ממדינות המערב, ממדינות זרות... מחו"ל, כדי לכבוש את הארץ, את פלסטין".
כשבוע לפני טבח 7 באוקטובר פרסם מוסטפא אל־סוואף, עיתונאי, פובליציסט ופעיל חמאס בכיר, מאמר באתר "גדודי אל־קסאם" ובו דברים מפורשים אף יותר בעניין "חזרת היהודים לארצות מוצאם", המעידים כנראה על ידיעה מוקדמת באשר לצפוי לתושבי העוטף: "היערכו להסתלק מהעוטף, אך הותירו את המזוודות שלכם סגורות ואל תפתחו אותן, והתכוננו להסתלקות הסופית מפלסטין, כדי שלא יעיק עליכם סידורן מחדש. ההסתלקות תתרחש, והיא קרובה יותר ממה שאתם מעריכים. נוכחותכם על האדמה הזו, גם אם תתארך, הרי היא... נוכחות זמנית... בעליהן של אדמות פלסטין, בניהם ונכדיהם ממתינים יותר מ־75 שנה כדי לשוב אליהן, והם ישובו בקרוב בעזרת אללה..."
המתקפה, שהתרחשה עשרה ימים אחר כך, תוכננה להיות רחבה בהרבה והיתה אמורה להיות חלק ממערכה רב־זירתית הכוללת את כיבוש הגליל והנגב, התקוממות חמושה של הפלסטינים ביהודה ושומרון ושל ערביי ישראל בתוך הקו הירוק, ושיגור מאסיבי של רקטות וטילים כדי לשתק את נמלי האוויר והים ולפגוע בתשתיות וביעדים אסטרטגיים בישראל, בעיקר תחנות כוח, רשת אספקת המים ומרכזי התקשורת.
על היקפו המלא של המהלך שתוכנן - שנועד לממש הלכה למעשה את תביעת השיבה הפלסטינית ביישובים ובשטחים שייכבשו - ניתן ללמוד ממסמך של חמאס בכתב יד, שנתפס ברצועת עזה בתמרון הקרקעי שאליו יצא צה"ל לאחר הטבח. מבצע הכיבוש מכונה במסמך "מבצע חוזרים הביתה", והוא כולל את פריצת גדר המערכת בעשרות נקודות (כפי שאירע בפועל), פטרולי גירוש, גירוש תושבי ערים קטנות ונטרול אזורים צבאיים. למימוש מטרותיו אלה תכנן חמאס להיעזר גם בתושבי עזה הפשוטים. "ליתר ביטחון", כך נכתב במסמך, "יש לגייס גיוס המונים עממי, לשם חזרה לכפרים וכיבושם מחדש באופן סמלי". בסעיף 5 במסמך, העוסק ב"גירוש הערים הגדולות", נכתב כי לכל עיר יוקצו 400 לוחמים שיכווינו את המגורשים תושבי הערים "לאזור הים".
חמאס תכנן להקים
פטרולים כדי לגרש
תושבי ערים קטנות,
ולגייס המונים מתושבי
עזה לשם חזרה לכפרים.
את מגורשי הערים
הגדולות רצה להכווין
לעבר הים
רעיון השיבה הוא ביסודו רעיון לאומי המשותף לחמאס ולאגפים אחרים בתנועה הלאומית הפלסטינית, אך חמאס הפך אותו לרעיון דתי והלביש עליו מאפיינים אסלאמיים דתיים. ברבים מהסרטונים שצילמו מחבלי הנוחבה במהלך הטבח, הם נשמעים מדברים על ה"פתח" (כל אחד מניצחונותיהם של מוחמד ושל הח'ליפים הראשונים במלחמותיהם מכונה בערבית "פתח"). ברוח זו הורה ב־6 באוקטובר מפקד חטיבת עזה בחמאס, עז א־דין אל־חדאד, לאנשיו לקחת עימם דגלים של מדינות ערב והאסלאם ולהניפם במוצבים ובקיבוצים שיכבשו.
ואמנם באמנת חמאס - הן המקורית והן המתוקנת־לכאורה משנת 2017 - יש מחויבות לכיבוש כל "פלסטין הכבושה כמטרה עליונה, מהנהר ועד לים", או במילים אחרות: יצירת עולם ללא ישראל. ההשתלטות האסלאמית אינה מכוונת רק לשטח. יעדה המרכזי הוא השלטת האמונה הדתית־מוסלמית וחוקי השריעה על החברה האנושית כולה; ובהקשר המקומי - שחרור "כל פלסטין" והשלטת האסלאם עליה ב"מבול רועש" (טופאן האדר), או כפי שכונתה המערכה שבה פתח חמאס ב־7 באוקטובר 2023: "מבול אל־אקצא".
דברים מעין אלו נמצאים גם בחיבור "פלסטין" של מי שהיה המנהיג העליון של איראן ופטרונה של חמאס, עלי חמינאי. חמינאי, שהנהיג את איראן לאורך 36 השנים האחרונות עד שחוסל במכת הפתיחה של מבצע "שאגת הארי", הגדיר את סוגיית פלסטין כ"נושא החשוב ביותר בעולם המוסלמי" וקבע ש"ישראל חייבת להיעלם".
בחיבורו זה, שראה אור בהוצאת משמרות המהפכה בשנת 2011, ניסה חמינאי לשכנע את הישראלים לשוב לארצות שמהן הגיעו סביהם וסבותיהם. הוא צפה כי לאחר שישראל תיעלם, ייערך משאל בין "תושבי הארץ המקוריים" כדי לקבוע אם הישראלים ימשיכו לחיות בפלסטין או ייאלצו לחזור אל "מדינות האֵֵם" שלהם. לשיטתו, לישראל וליהודים שחיים בה אין זכות להחזיק באדמת הארץ, ולוּּ בחלק זעיר שלה, באשר "כל שלטון לא מוסלמי ולא פלסטיני על פלסטין הוא שלטון לא לגיטימי". חמינאי הטיל את תפקיד השמדת ישראל על הפלסטינים עצמם, ולא על גורם מדינתי כלשהו, והדרך לבצע זאת היא "מות קדושים" ו"מאבק מיליטנטי".
מודל מוקטן לשחרור
בכירי חמאס פנו בכתב לאיראן כבר בשנת 2021 וביקשו ממנה לסייע להם להוציא אל הפועל מתקפה על ישראל, רחבה בהרבה מזו שהתרחשה בסופו של דבר. בתכנון המקורי חמאס תכנן להפיל גורדי שחקים בתל אביב (מגדלי עזריאלי, מגדל משה אביב ועוד), בסגנון פיגוע 11 בספטמבר. מנהיג חמאס בעזה, יחיא סינוואר, כתב לחמינאי כי הוא זקוק לתמיכה כספית וצבאית נוספת, והתחייב כי בגיבוי איראן יוכל חמאס להשמיד את ישראל לחלוטין בתוך שנתיים. במצגת בת 36 עמודים משנת 2022, שנתפסה על ידי צה"ל במוצב של חמאס בצפון הרצועה בנובמבר 2023, מוצגות עשרות מפות שמתארות את תנועת מחבלי חמאס נגד מטרות ישראליות אפשריות, תחת הכותרת "אסטרטגיה לבניית תוכנית הולמת לשחרור פלסטין". אחת מהן מלמדת שחמאס תכנן לתקוף לפני 7 באוקטובר גם ביישובי השומרון וגם בקו התפר.
שנתיים וחצי מאוחר יותר, ארבעה חודשים אחרי הטבח ובעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, יסביר אחד מבכירי חמאס, באסם נעים, במאמר באתר "אל־ג'זירה", כי טבח 7 באוקטובר היה "מודל מוקטן של מלחמת השחרור הסופית ושל היעלמות הכיבוש הציוני". לדבריו, מודל זה "המחיש לעם הפלסטיני כי תרחיש של הבסת ישראל, שחרור פלסטין ושיבת הפליטים הוא אפשרי ואף אפשרי ביותר".
טבח 7 באוקטובר עורר הפגנות שמחה והזדהות לא רק ברצועת עזה, אלא גם בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. העובדה שמדובר היה במסע רצח בעל מאפיינים נאציים ברורים, אשר כלל פשעים נגד האנושות, לא ערערה את שמחת החוגגים. פלסטינים רבים ביהודה ושומרון ראו באירועי 7 באוקטובר הוכחה לממשותו ולהיתכנותו של חלום השיבה; במשך כמה ימים לא מעט פלסטינים האמינו באמת ובתמים כי הם קרובים "לגעת באושר". ב־7 באוקטובר הם חשו לראשונה שהם נמצאים מרחק נגיעה מה"שיבה" בזכות אקט מלחמתי פלסטיני יזום, ונתנו דרור וביטוי להרגשתם.
ג'יבריל רג'וב, לשעבר ראש מנגנון הביטחון המסכל של הרשות הפלסטינית ומי שראה עצמו כאחד היורשים הפוטנציאליים של אבו מאזן, אמר בראיון לערוץ טלוויזיה מצרי שהטבח הוא "מלחמת מגן מלאה בעלילות גבורה (המהווה חלק) מהמלחמה שהעם הפלסטיני נלחם זה 75 שנה". מוחמד דחלאן, לשעבר ראש מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית בעזה, ששאף גם הוא לרשת את אבו מאזן, אמר שמנהיגי המערב מגיעים ארצה כדי לוודא שהישראלים לא יימלטו לאירופה.
ראש הממשלה הפלסטיני, מוחמד אשתייה, סירב לגנות את הטבח והציע להקים ממשלת אחדות עם חמאס. מרואן ברגותי, בכיר פת"ח שמרצה עונש של חמישה מאסרי עולם עקב מעורבותו בטרור ובשורה של מעשי רצח באינתיפאדה השנייה, קרא לשירותי הביטחון של הרשות הפלסטינית להפנות את נשקם נגד ישראל, לפעול בהפתעה ולשחזר את טבח 7 באוקטובר ביו"ש. "אל תהיו עדים בלבד", קרא ברגותי, "הפכו לחיילים פעילים בקרב המכריע". ג'מאל אל־חואייל, חבר אחר בפת"ח, המשתייך למועצה המהפכנית של הארגון, הסביר: "ייחלנו לכך שמשהו דומה למה שקרה בעוטף עזה יתרחש (ביו"ש), אבל חשבנו שמדובר במשאלת לב בלבד... אינשאללה נראה תמונות דומות בגדה המערבית". מזכיר סניף טולכרם של פת"ח, איאד ג'ראד, הטעים שפעולות חמאס היו "מקור לגאווה, לגבורה ולכבוד עבור העם הפלסטיני". עבאס זכי, חבר הוועד המרכזי של פת"ח והשגריר הפלסטיני לשעבר בלבנון, הכריז ש"אחרי 7 באוקטובר יש תחייה פלסטינית".
יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שחמישה חודשים לפני הטבח קרא בעצרת האו"ם לשיבת הפליטים הפלסטינים לבתיהם ואף ציין שגם הוא, כפליט מצפת, חפץ לשוב לעירו, נמנע מהתייחסות רשמית לטבח - לא שיבח אותו, אך גם לא גינה.
ברחבי העולם לא היססו דיפלומטים של הרשות הפלסטינית לחגוג בגלוי את טבח 7 באוקטובר. עשרות מהם, כ־30 לפי מחקר שפורסם ב"ג'ואיש כרוניקל", העלו פוסטים לרשתות החברתיות שבהם בירכו על הטבח, השוו את ישראל לנאצים, שיתפו תכנים שקראו למחיקת ישראל ולשיבת הפליטים, ועודדו רצח של ישראלים.
גם הרחוב הפלסטיני ביהודה ושומרון, בדומה לרג'וב, לברגותי ולרבים ממנהיגיו, הגיב באהדה ובשמחה לטבח. ברמאללה ובשכם התקיימו תהלוכות שבהן קראו המשתתפים למסור נשקים לחמאס כדי לממש את שיבת הפליטים, ובבתי ספר רבים, בעיקר אלה שמפעיל אונר"א, היו גילויי הזדהות עם עזה ועם אירועי 7 באוקטובר.
כך, למשל, שבוע בלבד לאחר המתקפה, ב־15 באוקטובר, נראו ילדים בבית ספר יסודי בשכם מציירים גלשונים ששימשו את חמאס כדי לחדור לישראל ולפתוח במסע ההרג. בבית הספר היסודי לבנים "יעבד" שבנפת ג'נין התקיימה שביתה "לאות כבוד לדמם הטהור של קדושינו", ובבית ספר תיכון לבנים בטולכרם פורסם סרטון המציג נאום של תלמיד תחת הכותרת "יום שייכתב בספר ההיסטוריה של המאבק הערבי־פלסטיני". באותם הרגעים נראתה "השיבה" לפלסטינים רבים כחלום בר־השגה.
* המקורות למידע שפורסם בקטעים שהובאו כאן, מופיעים בגוף הספר
