בראש ימינה, ביסודות - שמאלה

אמנם את הממשלה המסתמנת מובילה מפלגת ימינה, אך קווי היסוד המוסכמים עליה רחוקים מאוד מהמצע שלה. במקור, ימינה הפיקה מצע שיכול להיות דוגמה לכל מפלגת ימין כלכלי בעולם, המבוסס על "תוכנית סינגפור", עם ההתאמות המתבקשות לארץ.

במצע המפלגה כתב בנט: "זו תוכנית שתהווה תנאי יסוד להקמת ממשלה. תוכנית סינגפור, כמו הרפורמות שביצעו תאצ'ר ורייגן, תזניק את ישראל. זו התוכנית הכלכלית הנועזת בתולדות המדינה". ובכן, היא באמת הנועזת ביותר, אבל כאמור, קווי היסוד לממשלה המסתמנת לא הותירו זכר לתוכנית הנפלאה הזו.

מבקרי התוכנית של ימינה טענו כי מדובר בתוכנית שמתאימה רק לסינגפור. סינגפור היא מדינה רב־לאומית, שהמכנה המשותף בין אזרחיה הוא החיים באותה מדינה. בכלל, אין צורך בציטוט מחקרים כדי להסביר שמדינות הומוגניות נוטות לאמץ שיטות שיתופיות יותר ממדינות הטרוגניות. מדיניות רווחה מעמיקה מתאימה למדינות כמו סקנדינביה, שבהן יש אמון גבוה בין האזרחים הנובע מערכים משותפים, ממוצא דומה ומשורשיות. לא במקרה מדיניות שוק חופשי התפתחה בארה"ב, שבה החופש היה מכשיר לבניית אמון בין האזרחים ולחיבור השסעים המובנים.

לפי עיקרון זה, ודאי שהעקרונות המנחים של כלכלת ארה"ב המקורית, כמו כלכלת סינגפור, מתאימים מאוד לישראל. קל וחומר שהם מתאימים לדרך שבה מפלגות הקואליציה המסתמנת רואות את ישראל - שסועה, מפולגת, מקוטבת.

גיחוך על כור ההיתוך

המאמץ לחזור לתפיסת כור ההיתוך של בן־גוריון מגוחכת, שלא לומר מרושעת. חברה דמוקרטית, חופשית, צריכה להכיר ברצון של החרדים להקדיש את מרבית יומם ללימוד תורה ולא לקחת חלק במרוץ לצמיחה. חברה חופשית צריכה לקבל את מי שמעדיף חיים כפריים, ולאפשר לאזרחים לחיות לפי דרכם, כל עוד החיים האלה לא מפריעים לזולת לחיות כך. זוהי ההבנה העומדת בבסיס השוק החופשי.

ההסכמה וההבטחה של הממשלה הזו היא "להביא בתוך זמן קצר לאישור תקציב לשנים הקרובות". המטרה המוצהרת היא "להוציא את מדינת ישראל מהמשבר הכלכלי שאליו נקלעה".
אחרי הצהרה שכזו ניתן לצפות להסכמות רחבות על צעדים לעידוד הצמיחה. לפי כלכלנים, לרבות קרן המטבע, הבנק העולמי וארגון ה־OECD, יש לעשות זאת על ידי קיטון בהוצאות הממשלה, הורדת מסים וצמצום הריכוזיות. העקרונות המנחים של המצע המקורי של ימינה. אלא שבקווי היסוד מופיעים עקרונות אחרים לגמרי, המושתתים על "בסיס עקרונות כלכלה הוגנת... צמצום הפערים החברתיים וחיזוק השירותים החברתיים", לרבות "רשת ביטחון לעצמאים" - עקרונות הלקוחים ממצעי מפלגות השמאל בממשלה המסתמנת.

לצד אלה יש גם הבטחה ל"הפחתת רגולציה, הסרת חסמים ביורוקרטיים ודיגיטציה ממשלתית". אלא שעקרונות של שוויון, צמצום פערים והגדלת תקציבים חברתיים הם מדיניות המביאה בהכרח לתוספת רגולציה וביורוקרטיה. לא במקרה פקידות מסואבת מאפיינת מדינות רווחה ולא מדינות שוק חופשי. כשהשוק חופשי אין צורך בפקידים.

התפיסה התכנונית, המאפיינת מדינות ריכוזיות, היא הבסיס לקווי היסוד של הממשלה המסתמנת. מי שעוקב אחרי מצעי המפלגות לאחרונה ודאי זוכר את דבריו של יאיר לפיד, שבאו לידי ביטוי גם במצע "יש עתיד", ולפיהם "יש עתיד מתחייבת להגדיל את שיעור המועסקים במשק בענף ההיי־טק מ־8.3% כיום ל־30% בתוך עשר שנים".

בינתיים, לפי דו"ח רשות החדשנות ל־2020, מועסקים בהיי־טק 334,000 איש, שהם כ־10% מכלל העובדים במשק. היעד השאפתני של "יש עתיד" הצטמצם בקווי היסוד החדשים: "הממשלה תציג כיעד לאומי את העלאת מספר העובדים בהיי־טק ל־15% מכלל העובדים במשק עד לשנת 2026", נכתב. בין הדרכים להשגת היעד: "קידום החינוך במקצועות הטכנולוגיים, קידום המצוינות וסבסוד הכשרות והסבות מקצועיות. הצדדים מסכימים כי יש לרכז את מאמצי הממשלה בנושא תעסוקה והכשרות מקצועיות במינהלת אחת תחת זרוע העבודה, בשיתוף המעסיקים, על בסיס מיפוי מקומות העבודה במשק, יצירת מנגנוני הסבה מקצועית ומתוך שאיפה לצמצום האבטלה".

במילים אחרות, הממשלה תתכנן את התעסוקה ותקצה לשם כך משאבי ציבור יקרים. אלא שלפי אותו דו"ח רשות החדשנות מ־2019, "הביקוש הקיים בחברות עשוי להגדיל את שיעור העובדים בתחום ל־14%", זה הפוטנציאל הקיים.
למעשה, אם נסתכל בנתוני השנים האחרונות, נראה שהיעד הזה יושג בלאו הכי. גם אם נסתפק בגידול המתון שנרשם בין 2019 ל־2020, של 0.6%, הרי שבחמש השנים הבאות שיעור המועסקים בענף יעבור את ה־13%.
בנוסף, יעד של שיעור המועסקים בהיי־טק ללא מדדים איכותיים נוספים, הוא כמעט חסר משמעות. היתרון בעבודה בתחום נובע מהשכר הגבוה כמעט פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק, ומפריון גבוה של התחום. התערבות ממשלתית בוטה עלולה ליצור מצב שישתלם לשכור יותר עובדים לא מקצועיים בשכר נמוך. כך התחום יוכל לפרוץ בשיעורי העסקת העובדים, אך במקביל ממוצע השכר והפריון בתחום יירדו. לכן יעד לשיעור ההעסקה בלבד עלול להתברר כאחיזת עיניים.

בעיית הדיור בשוליים

אולם, מעבר לכל אלה, הסכנה הכלכלית הגדולה ביותר לישראל מקווי היסוד הללו טמונה באמביציות הממשלה המסתמנת בתחום הדיור. "שר הבינוי והשיכון יביא בתוך 60 יום מכינון הממשלה, למועצת מקרקעי ישראל, החלטת מדיניות רחבה וסדורה בנוגע לדיור בר־השגה והתחדשות עירונית, וכן מדיניות כוללת בנוגע לתמהיל השיווק במחירים בני השגה בבעלות ולהשכרה", נכתב בקווי היסוד.

בכך למעשה נפל הפור מסינגפור, ונותרנו עם תוכנית סינית לתכנון אחד ממנועי הצמיחה החשובים במשק. שותפות הקואליציה המסתמנת קיבלו את עמדת השמאל להחזיר את תפיסת שנות ה־50 של פתרונות דיור שאינם מתאימים בעליל.
בניגוד לרטוריקה של אותן מפלגות, בעיית הדיור נמצאת כיום בשולי הבעיות הכלכליות של ישראל. בעוד הכלכלה משוועת לצמיחה ולתעסוקה, להקטנת החוב הציבורי ולהוזלת יוקר המחייה, הממשלה מתכוונת להוציא סכומי עתק על סבסוד המוני של דיור. מעבר להוצאה הלא מותאמת, מדובר בפגיעה בצמיחת הענף שיכולה להניב הכנסות גדולות למדינה ולתרום לצמיחה המיוחלת.

קווי היסוד ממשיכים לפרט הוצאות על חקלאות, אנרגיה ירוקה ועוד. כך למשל, המפלגות הסכימו על הבטחת הכנסה של 70% משכר המינימום לקשישים. כאמור, אין בקווי יסוד אלה הסבר על המקורות התקציביים לכל אותן הבטחות והשקעות מתוכננות.