השבוע, באחת האזעקות, נתקעתי באמצע כביש מהיר, ללא תעלה, ושוליים צרים להחריד. עשיתי מה שהיה אפשר: שכיבת פזצט"א על החצץ השחור וספוג הגשם, ידיים על הראש, ותהילים, פרק כ"ג. שעה שאני לוחש על שפתיי את התפילה, עלתה בי מחשבה מגוחכת: "תאר לך שהיית יכול להסתובב בכל מקום שתלך עם מיגונית ניידת". הא! איזו פנטזיה ישראלית (מאוד) ילדותית.
ובכן: יש דרג, ויש הרג.
בראשית השבוע הגיע ראש הממשלה לזירת הנפילה הקשה בערד עם מיגונית. גם ראש האופוזיציה הגיע עם מיגונית - לביקור בצפון. "מה אתה רוצה מהחיים שלהם? אלה הוראות השב"כ", נזף בי העורך, כשהעזתי להתפלץ. והאמת? צודק השב"כ: איזה אסון נורא יהיה זה אם חו"ח ראש הממשלה או ראש האופוזיציה ייפגעו מטיל, שברי יירוט או קטיושה חמקמקה. זה לא בא בחשבון.
מצד שני, כנראה בא בחשבון שיישובים שלמים ושכונות שלמות בישראל אינם ממוגנים כהלכה, או בכלל. ככה זה - עוד עניין ישראלי שדורש טיפול אסטרטגי. ועדיין, כמעט 40 אחוזים מתושבי ישראל אינם בעלי ממ"ד בבתיהם, ואת תמונות מאבקי הדורמנים שעושים סלקציה בין אזרחים בכניסה למקלטים ברחבי הארץ ראינו כולנו.
אז לא, ראש הממשלה לא יכול שייפגע מטיל. ביטחונו הוא עניין לאומי. גם חייו של יאיר לפיד הם עניין לאומי. אבל נדמה שביטחונם של תושבי ערד, למשל, הוא עניין לאומי דוחק וחשוב הרבה פחות. להם אין מיגונית ניידת שהולכת אחריהם באשר יצעדו. זה סמלי, גם אם מעט קטנוני לומר. אבל אנחנו מצויים בעידן עוועים ישראלי, שבו כמעט כל דבר הוא סמלי והמון־המון אנשים נורא קטנוניים. אז אם לטעון שחיי תושבי ערד אינם פחות חשובים, ולו באופן סמלי, מאלה של ראש הממשלה, הוא עניין קטנוני, אז סו בי איט: אני קטנוני. ומיגונית ניידת אין לי. שיהיה לי המון בהצלחה בדרכים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו