פאניקה מיותרת השתררה בישראל ביום שני בצהריים. דונלד טראמפ החל את שבוע העבודה כאשר המשימה הדחופה ביותר שעמדה בפניו היא הורדת מחירי הדלק והעלאת הבורסות.
המגזר העסקי, בעיקר במערב וקצת באמריקה, היה בהיסטריה מהאולטימטום שאמור היה לפקוע כמה שעות מאוחר יותר. כזכור, טראמפ איים להשמיד את רשת החשמל של איראן אם זו לא תפתח את מצר הורמוז. המטורפים מטהרן הבהירו בתגובה שכל תעשיית האנרגיה במפרץ תהיה על הכוונת - כאילו עד אז היא לא היתה - אם הנשיא יעמוד במילתו. המשמעות היתה ברדק אנרגטי עולמי.
טראמפ: "היו לנו שיחות מועילות עם איראן"
במהלך סוף השבוע במאר־א־לאגו כנראה טראמפ התקרר או הבין שעליו לקרר את השווקים. במקביל גם הועברו מסרים, דרך כמה מדינות, בינו לבין יו"ר המג'לס, מוחמד קאליבף. ברגע שסיפר לעולם על התקשורת הזו, ובסגנונו הידוע הגזים כאילו עוד רגע פורץ שלום עולמי, שערי המניות עלו ומחירי הדלקים ירדו. רק בארץ נבהלו.
הסיבה לבהלה הישראלית היתה חוסר ידיעה. לנתניהו לא היה מושג עם מי ועל מה טראמפ מדבר. הנשיא התקשר אליו רק אחרי שדיבר עם העיתונאים. לכן בשלב הראשון גם בדרג המדיני, ועוד יותר מכך בזה הביטחוני, נכנסו להיסטריה כאילו בעוד רגע טראמפ עוצר את המלחמה באיבה. תקרית החזרת המטוסים בעודם בשמי איראן, שנעלה בתדהמה את מבצע עם כלביא, עדיין צרובה בראשי הישראלים.
האם יש סיכוי שטראמפ שוב יכריז "Don’t"? התשובה היא כן רבתי. ולא כי הוא בלתי צפוי, אלא בדיוק להפך. הצעד המתבקש ביותר מבחינתו הוא עצירה חד־צדדית של המלחמה במועד שימצא לנכון. כמה וכמה סיבות לדבר.
תחילה הרקע. טראמפ מתעב מלחמות, בפרט אם הן יקרות וארוכות, גובות חיי חיילים וקורות במזרח התיכון. לכן התנגד למלחמה בעיראק ב־2003. לכן בכהונה הקודמת שבר את הטאבו, שלח את אנשיו לפגוש את הטליבאן וסיכם איתם על נסיגה אמריקנית מאפגניסטן - אותה בריחה אומללה שביידן הוציא לפועל. לכן במסע הבחירות הבטיח שיסיים מלחמות ולא יפתח חדשות. לכן תוכנית המלחמה הנוכחית לא כוללת כיבוש קרקעי.
כוכבית. ייתכן מאוד שאקט הסיום של המלחמה הנוכחית יהיה כיבוש של אחד מאיי האנרגיה של איראן, או של מצר הורמוז. לצורך יעד כזה מוזרמים ככל הנראה כוחות המארינס. כדי להכריז על ניצחון ולחתוך החוצה, הוא צריך תמונת ניצחון מוחשית. אבל אין דינה של פעולה קרקעית זהירה ומוגבלת, שאולי גם תגדיל את הכנסות הנפט של אמריקה, כדין כיבוש מדינה ששטחה גדול כמו מערב אירופה ומונה כמעט 100 מיליון איש.
בכל מקרה, גם פעולה כנ"ל נועדה לשמש רגל מסיימת של המלחמה. דוברת הבית הלבן, קרוליין לוויט, אמרה ביום רביעי בערב כי "אנחנו קרובים להשיג את מטרות הליבה של המלחמה". יו"ר בית הנבחרים, מייק ג'ונסון, אחד שיודע על מה הוא מדבר, הוסיף: "אני חושב שאנחנו מסיימים את מבצע חרון אף. אני חושב שזה ייגמר בקרוב, ובדיוק לפי לוח הזמנים". ג'ונסון צודק. אלה בדיוק לוחות הזמנים. די מההתחלה נאמר שהמערכה תימשך ארבעה או חמישה שבועות.
לכל אלה יש להוסיף את החיבה הידועה של טראמפ לפעולות קצרות, חלקות ומוצלחות. זאת בניגוד למלחמות הארוכות, המדממות והכושלות שארצו, למרבה הצער, ניהלה יותר מדי פעמים ברחבי העולם. מכל הסיבות האלה לא היה שום דבר מפתיע במסרי ה"יאללה, מקפלים" שהגיעו מוושינגטון. ולא, אין כל הכרח שהמלחמה תסתיים בהסכם.
פה ושם אמנם מגיעים רמזים על התקפלות איראנית. כך, למשל, סוכנות הידיעות הרשמית מאהר פרסמה בשם השלטון את רשימת התנאים האיראניים לסיום המלחמה. אלה באופן מפתיע לא כללו, למשל, את "הזכות להעשרת אורניום". זו אינדיקציה מעניינת.
ועדיין, לא ברור מי מקבל החלטות באיראן כרגע, אם בכלל. מי שייחשף כמפעיל ערוץ עם טראמפ עלול להיות מחוסל בן־רגע על ידי יריביו, מה שגם ימוטט את המאמצים הסודיים בו־במקום. ובכלל, משטרים כאלה נוטים להתיישר לקיצון במצבי מלחמה. כך שקשה לראות הסכם סדור בין הצדדים.
הרבה יותר סביר שטראמפ פשוט יחתוך החוצה כשהוא "ירגיש את זה בעצמות", כפי שאמר גלויות. נכון, החלטה שלו לנצור אש לא בהכרח תחייב את האיראנים. אבל דווקא אנחנו הישראלים יודעים שלפעמים צריך לתת לצד השני לירות את הטיל האחרון בשביל הדאווין. בפועל, קשה להאמין שאם מטוסי הקרב של ישראל ואמריקה יפסיקו להפציץ את האיראנים, הם יתעקשו להמשיך במלחמה. להם הרי יש הרבה יותר מה להפסיד.
מה שמביא אותנו למאזן ביניים של מלחמת ארבעת השבועות. אם המלחמה תיעצר דקה אחרי כתיבת שורות אלה, ברור שהביטחון הלאומי של ישראל שפיר לאין ערוך ביחס למה שהיה לפני חודש. יחד עם ארה"ב - באמירה חיובית וחזקה בפני עצמה - כוחותינו הפשיטו את איראן, לכל הפחות, מחלק גדול של יכולותיה הצבאיות. אין צורך לחזור על הרשימה.
כך שגם אם איראן תתאושש והמשטר לא ייפול - מייד נדבר על זה - ברור שמה שנשאר ממנו ספג הלם וזעזוע. לחמינאי הבן, לקאליבף ולשאר המשוגעים יהיה קשה מאוד לחזור ולעבוד יחד, ולנהל את מדינת הענק. יש לזכור, שמראש איראן נכנסה למלחמה במצב כלכלי קשה מאוד. איראן פשוט על הקרשים.
לכן, יש כל הסיבות לחשוב שלפחות בטווח הקצר יהיה לה קשה עד בלתי אפשרי לחזור ולבנות את המערכים נגד ישראל ונגד שכנותיה. בסוף, כפי שאמר כאן פרופ' דוד מנשרי לנדב שרגאי לפני שבוע, 7 באוקטובר התהפך על איראן. היא בנתה טבעת שנועדה לחנוק את ישראל, אך כעת על סף מוות בעצמה.
בכל מקרה, אפילו אם איראן תחדש את תעשיית הטילים והגרעין, לישראל יש כל היכולות לשוב ולהכות בה. צה"ל ומערכת הביטחון הוכיחו את עצמם מעל ומעבר. גם כלכלית ישראל מסוגלת לעמוד בהוצאה ביטחונית נוספת של 40 מיליארד שקלים אחת לחצי שנה. כך לפחות אמר פה לפני שבועיים שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. כפי ש"שאגת הארי" בא חצי שנה לאחר "עם כלביא", כך בפעם הבאה המחשב כבר ימצא שם אחר.
ולסיום, מה לגבי שינוי המשטר? ובכן, בשום שלב איש לא תקע כף שהאייתוללות יופלו. להפך, טראמפ ונתניהו הבהירו שהשלכתם לפח ההיסטוריה תלויה בעם האיראני. לא ביהודים ולא באמריקנים.
שנית, בכל מקרה הדיבורים על הפלת המשטר כוונו לימים שאחרי המלחמה. אולי שבועות, ואולי חודשים אחרי. כך נאמר לח"מ בתדרוכים שונים בתחילת המערכה ונרמז די בבירור בפומבי. ואולי זה עוד יקרה. גם קריעת ים סוף באה שבוע לאחר יציאת מצרים.
יוּ"שטון, וִוי האב אֶ־פרובלם
בזמן שהמלחמה המשותפת נגד איראן הביאה לפסגת המושלמות את קשרי ישראל וארה"ב, מאחורי דלתות סגורות נוצרה בעיה. יו"שטון, ווי האב א פרובלם. גדולי אוהבינו בממשל טראמפ החלו לאבד סבלנות בגלל התפרעויות היהודים בשטח.
יש קשר בין החזיתות. כשמטוסי חיל האוויר חצו את שמי יו"ש בדרך לאיראן, הנאחזים באדמה שמתחת חשו שזו הזדמנות להתרחב על הקרקע, כך אומרים במערכת הביטחון.
אווירה נלהבת שכזו הולידה את התקרית הקשה בשבת שעברה, שבה נהרג הצעיר יהודה שרמן הי"ד, בסביבת חומש שבצפון השומרון. שרמן, אחיו דניאל ואדם נוסף יצאו לסיור קרקעות במטרה לשמור על חוות "שובה ישראל", שאותה הם מנהלים. אלא שטנדר נגח את הטרקטורון שלהם והעיף אותו מצוק. יהודה נהרג במקום. דניאל נפצע ובכוחות־על הזניק עזרה.
אלא שהפיגוע התרחש בשטח A. כלומר, במקום שלישראלים אסורה הכניסה אליו, ושצה"ל לא מגן עליו. אין בו קליטה סלולרית של חברות ישראליות, ולכן דניאל נזקק לטלפון של אחד הערבים שהגיעו לזירה. רק בנס התקרית לא היתה קשה הרבה יותר. אם חלילה שלושת היהודים היו נהרגים - וזה לא מופרך בתנאי השטח - והגופות שלהם היו נחטפות, כל תשומת הלב העולמית היתה משתנה. אפילו המערכה באיראן היתה יכולה להיות מושפעת.
האחים שרמן פעילים בחוות "שובה ישראל" ברשות ובסמכות, אך לשטח A איש לא רצה שיגיעו. זו המורכבות. מצד אחד, גם צה"ל וגם ראשי ההתיישבות מעודדים את פעילות החוות. בצה"ל, מוביל את החיבוק לחוות אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט. כמפקד התקפי שיש לו ניסיון רב ביו"ש, בלוט מאמין ש"עיצוב המרחב תורם לייצוב המרחב". או בשפה פשוטה, נוכחות יהודית בשטחים פתוחים תורמת להרתעת הטרור. לכן הצבא מספק מרכיבי ביטחון לחוות, כל עוד כמובן היושבים בהן פועלים על פי החוק. הבעיה היא החריגות, כמו כניסה לאזורים אסורים, וחמור יותר - האלימות.
השנתיים שבהן בלוט בשטח מלמדות שהוא יודע מה לעשות. שיעור הפיגועים ביו"ש צנח לרמות שלא נראו. ברוך השם. זו תוצאה של צעדים רבים כגון פינוי מחנות הפליטים, ההקלה בנוהלי הפתיחה באש ועוד. די מדהים שדווקא בשתי שנות המלחמה בעזה, שבהן לחמאס ולערביי יו"ש היתה יותר מוטיבציה להרוג ביהודים, הם התקשו הרבה יותר לעשות זאת. אין פה מקריות. בלי לפתוח עין הרע גם ברבעון הראשון של 2026, שכלל את חודש רמדאן, ההרוג היחיד הוא שרמן ז"ל, שרשמית נסיבות מותו עדיין נחקרות.
מאות אלפי הישראלים החיים ביהודה ושומרון לא מודעים להצלחה הגדולה של בלוט ומערכת הביטחון. חיים בטוחים, לא רק ביו"ש, נתפסים כמובנים מאליהם. כמה אנשים בארץ, למשל, יודעים ששב"כ סיכל 1,374 פיגועים ב־2025?
כך שהכרת הטובה לאלוף מגיעה רק מראשי הרשויות המקומיות ביו"ש. הציבור הרחב פחות. ראשי המועצות זוכרים את העבר ויודעים באיזה עמל הושג השקט. גם ההלימה בין התפיסה ההתקפית של בלוט לזו שלהם הביאה לשיתוף פעולה שלא היה כמותו בין הצבא להתיישבות. מובן שברקע נמצא טבח 7 באוקטובר, ששינה מן היסוד את התפיסה בצבא כולו. בגללו, גם הרמטכ"ל זמיר מצדד בחיזוק החוות.
אלא שהיציאה מהגדרות והפריצה למרחב מביאות איתן בעיות. אלה הוונדליזם והאלימות של פרומיל מהאוכלוסייה ביו"ש. למשל, יידוי אבנים על חיילים וערבים, שריפת רכבים, ניפוץ חלונות, ומעת לעת אלימות ספורדית נגד ערבים. גם בלוט אישית מותקף לפעמים, לפחות מילולית.
מאות הפורעים, כ־600 מתוך 600 אלף תושבים, מורכבים בהכללה משתי קבוצות. האחת - נערים שנשרו ממסגרות ובעצם צריכים עזרה סוציאלית. השנייה - הם מי שהפכו את האלימות לאידיאולוגיה. פעם קראו לזה "תג מחיר" ופעם אחרת "יצירת הרתעה", אך הרעיון נשאר זהה. יהודים יתנהגו בחוליגניות כלפי ערבים, כי זה כאילו מה שיביא ביטחון.
למרבה התדמה, התפיסה המעוותת הזו קנתה לה אחיזה, בזרם המרכזי של ההתיישבות. אישי ציבור ורבני יישובים לא יוצאים נגד פורקן היצרים הזה. ולהפך, יש עלוני שבת המחולקים בבתי כנסת, שבהם ניתנת במה חופשית למי שעומדים מאחורי המהומות.
מי שכן הקימו קול זעקה הם ראשי המועצות. ישראל גנץ, שי אלון ואחרים גינו במפורש את הנעשה. עם זאת, הם לא רוצים להיגרר אחרי הפרובוקטורים, ולכן, בצדק מבחינתם, לא מוכנים להתבטא בנדון כל שני וחמישי. הציפייה שלהם היא לפעולה ממשלתית.
השבוע, בגלל הזעם האמריקני ואחרי חודשים של עיכובים, הוקצה תקציב להקמתה של מנהלת במשרד הביטחון. נראה שאף אחד לא ממהר שם למעלה. למעשה ההפך. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר די מגונן על הפורעים ומסביר שמגזימים בהתייחסות לתופעה.
מה שבטוח, השתוללות של יהודים לא עוצרת טרור. למשל, בפברואר 2023 נרצחו בחווארה האחים הלל ויגל יניב. בתגובה, התפרעו בכפר מאות יהודים מהאזור. זה לא מנע את רציחתם באוגוסט 2023 של שי סיילאס ניגרקר בן ה־60 ובנו אביעד בן ה־29. זו כמובן רק דוגמה אחת. שלא לדבר על כך שבפרט לאחרונה הפוגרומים הללו אפילו לא מתרחשים בעקבות פיגוע, אלא סתם כי למישהו התחשק.
מי שעוקבים וקצה נפשם במתרחש הם כאמור התומכים הגדולים ביותר שקמו אי־פעם להתיישבות מחוץ לישראל. למשל, מזכיר המדינה מרקו רוביו או השגריר בירושלים מייק האקבי - שני אנשים שמקפידים, אגב, לומר "יהודה ושומרון" ולא "גדה מערבית". הם ואחרים בבית הלבן נותרים ללא תשובות כאשר ברשתות החברתיות, בתקשורת האמריקנית או בדור הצעיר של האוונגליסטים שואלים אותם - האם כך מתנהג העם הנבחר?
בינואר 2027 המפלגה הדמוקרטית די בטוח תשלוט לפחות באחד מבתי הקונגרס. את יחסה לישראל היא תתחיל מהנקודה שבה נעצרה כשהודחה מהשלטון לפני שנה. כלומר, הגבלה על העברות נשק לישראל ועיצומים על אזרחים ישראלים, בגלל מעשים לא חוקיים ביו"ש. את זה טראמפ ואנשיו לא ירצו ולא יוכלו לעצור. לתשומת ליבם של השר בן גביר, ח"כ לימור סון הר מלך, אלישע ירד, ושאר בני החבורה.
נ"ב. מבצעי הפיגועים בחווארה ב־2023 נלכדו. את מסע הציד הוביל אבי בלוט, מאז הכפר שקט כפי שלא היה מעולם.
