הגשם המאוחר וחמסין האביב המתמהמה הותירו את צפון השומרון ירוק עמוק. רק הזיתים והיעדר עצי הקוקוס מזכירים שאנחנו לא בקוסטה ריקה. אחרי הפנייה ליישוב חומש, שאליו חזרו רק לפני שבועיים, בתי הערבים נשארים מאחור ואפשר לפתוח חלונות, לנשום את הפריחה. היופי כמעט כואב בעיניים, ממלא את החזה.
עקב עיטי גדול דואה מעל חוות "שובה ישראל", שממנה יצא יהודה שרמן בשבת האחרונה בחייו. זו הסיבה שלשמה הצפנו. למרות היופי שמחלחל לנשמה, הזיכרון שולף שורה משירו של שלמה סקולסקי מ־1939, "אֵין כּוֹבְשִׁים אֶת רֹאשׁ הַסֶּלַע אִם אֵין קֶבֶר בַּמּוֹרָד".
בראש הסלע כ־20 צעירים בונים משהו. אחד מהם יסביר שמדובר במבנה המרכזי של החווה, שבו יאכלו, ילמדו, יבשלו ויארחו. "התחלנו את המבנה לפני הרצח, זה לא מבנה הנצחה. עכשיו אנחנו שמים גז כדי שיהיה מקום לעשות בו ליל סדר", יסביר.
חוות "שובה ישראל" עלתה לנקודה לפני תשעה חודשים, בקיץ האחרון. היא יושבת בקצה האדמות שהוקצו ליישוב חומש, סובבת גבעות ועמקים מוריקים, באחד המקומות היפים ביותר בארץ. בשנה שקדמה לעלייה על הקרקע היו מגיעים בחורים מישיבת חומש בכל יום ללמוד במקום.
"בלי שופוני"
אנחנו יושבים בקרוואן הצנוע של משפחת אליהו. איתנו בניה יעקבס (22) ממגדל העמק, ובעל הבית - מאיר אליהו (25). שניהם למדו בישיבת חומש, התאהבו במקום, נדבקו בלהט של דניאל שרמן והקימו איתו את החווה. הם פרצו אליה שביל ומאז הם בונים את המקום. בלילה הם מתחלקים בשמירות, ביום - יוצאים לשמונה שעות מרעה. כמו כל חווה ביהודה ושומרון, גם כאן זה העיקר: רעיית הצאן היא הדרך לשמור על אדמות המדינה שעליהן אחראית החווה, לוודא שערבים לא פולשים אליהן או בונים בהן. חווה כמו "שובה ישראל" חולשת על שטח עצום, המהווה עתודה לשכונות נוספות של היישוב חומש, כשיוקמו.
בסיבוב שמאלה, כשהמצוק לימינם, אמר יהודה לאחיו "אם הטנדר נכנס בנו עכשיו - הוא גומר עלינו". באותו רגע ראה דניאל במראה את הטנדר דוהר בעקבותיהם ונוגח בהם
"הגענו במטרה ליישב את המקום, לתפוס את האדמה, כי בכל מקום שאנחנו לא נמצאים - האויב נמצא. אין ואקום. אני מאמין שאנחנו צריכים להיות מחוברים לאדמה שלנו, זאת הארץ שלנו", מסביר בניה ומוסיף שמלבד רעייה, זרעו הבחורים חיטה כמספוא לצאן. מבחינתם זו עוד דרך להתחבר לאדמה. החווה קרויה על שם שני חבריו של דניאל שנפלו במלחמה האחרונה: שובאל בן נתן וישראל יודקין.
נוסף על משפחת אליהו, גרות במקום שתי משפחות נוספות: משפחתו של דניאל שרמן, אח של יהודה ז"ל, לוחם משוחרר, נשוי ואב לילדה, ומשפחת דרמר. מלבדם התגוררו בה ארבעה בחורים רווקים: בניה, יהודה הי"ד ושניים נוספים.
"יהודה היה איתנו מהיום הראשון", מספר מאיר, כשאני מבקשת שיספרו לי קצת על יהודה, ושניהם עוצרים, מביטים בחלל ומחייכים. "הוא היה עושה דברים בשקט, בלי 'שופוני'. מה שצריך הוא היה עושה, גם אם לא היה לו כוח. הוא היה אומר 'אוףףף' ועושה", נזכר בניה, ומאיר מוסיף: "בסוף זה מקום שדורש כל הזמן עבודה. תמיד יש מה לעשות: לילה של סופה שהדיר עף וצריך לבנות אותו באמצע הגשם, נזילה שצריך לתקן, אוכל שצריך לבשל לעצמנו... אינסוף.
"בסוף היינו חברים. היינו מתווכחים ומשלימים וצוחקים. היינו כל הזמן ביחד. רבנו על מי יישן עם השמיכה הטובה הלילה, או על גרביים נקיות מהכביסה. יום אחד הוא ראה שנקרעו לי המכנסיים והביא לי שני זוגות חדשים. הוא אמר שהוא קנה אותם לאחרונה והם לא מתאימים לו. אחד מהם זה אלה", הוא אומר וטופח על הירך שלו.
"הוא היה מאוד מסודר. היה אומר 'אוףףף', ואז הולך ומסדר את המחסן טיפ טופ. הוא היה משגע אותנו, 'בואו נגדיל את הקונסטרוקציה של הפאנלים הסולאריים', אפילו שלאף אחד לא היה כוח. הוא ידע שצריך, אז הוא היה עושה. הוא היה חדור מטרה", מספר מאיר.
בניה נזכר עד כמה היה חשוב ליהודה ללמוד תורה. "יש פה רב שמסתובב בחוות ומעביר שיעורים. בכל שבוע ביום שני בין 18:00 ל־19:00 יש שיעור בחווה ליד שבי שומרון. יום שני אחד התמרחתי קצת כשחזרתי מהמרעה, אבל יהודה לא נתן לי, הוא משך אותי לנסוע לשיעור. אמרתי לו, 'עזוב אותי, אם נצא עכשיו נגיע בסוף'. הוא ענה ששווה לו אפילו לשמוע את חמש הדקות האחרונות. אנחנו משתדלים ללמוד כאן בכל יום. בלימוד היה לו קשה, אבל הוא לא היה מוותר לעצמו. היה יושב עם הגמרא ושובר שיניים".
הוא מספר על ההקרבה היומיומית של יהודה, איך שבת אחת אחרי כמה שבתות רצופות שבהן לא יצא הביתה הוא לא הסכים לנסוע להורים, כי לא היה מי שיחליף אותו בחווה. ואיך גם כשהיה חולה בפורים לא הסכים לנסוע לאלון מורה ולהתפנק במרק עוף של אמא, כי היה צריך אותו במקום. עננה מעיבה על פניו של מאיר כשהוא אומר בשקט, "הוא רצה להיות כאן גם בליל הסדר".
על קצה המצוק
זו היתה שבת חורף רגילה. ההרים והגאיות מלאו ערפל סמיך. הבחורים אכלו סעודה אצל משפחת שרמן, שבסופה העדר יצא למרעה. קצת אחריו יצאו יהודה ודניאל לסיבוב בשטחים של החווה כדי לבדוק שהכל בסדר. גם זה לא היה חריג.
בניה מספר שבמהלך הסיור ראו השניים טנדר של ערבי עולה מכיוון הכפר לכיוונם. הם עברו אותו, נפנפו לו לשלום והמשיכו במדרון. ואז הטנדר הסתובב והחל לנסוע אחריהם. בסיבוב שמאלה, כשהמצוק לימינם, אמר יהודה לאחיו "אם הטנדר נכנס בנו עכשיו - הוא גומר עלינו". באותו רגע ראה דניאל במראה את הטנדר דוהר בעקבותיהם ונוגח בהם. הריינג'ר התהפך, הדלתות התפרקו והשניים עפו ממנו. בניה לא ראה מה שקרה, הוא שמע את הסיפור בדיעבד מפי דניאל.
מאוחר יותר ישלים לנו יהושע, האב השכול, את הסיפור ויאמר - כפי שאישרה המשטרה הערב (חמישי) - שזה היה פיגוע ספונטני, כי לא היתה לערבי דרך לדעת שהם ייסעו בדרך המסוימת הזו באותו היום. "אני לא יודע אם הערבי הגיע כדי לפגע מלכתחילה, אבל ברגע שהוא ראה אותם - הוא עשה את זה. הם לא צריכים סיבה להרוג אותנו, זה חלק מהטבע שלהם.
"הם עפו איזה שישה מטר לטראסה מתחת, על מצוק של חמישה מטר. שניהם איבדו את ההכרה. לקח לדניאל זמן להתעורר ולהבין מה קורה. הוא צעק ליהודה, אבל אף אחד לא ענה. הוא ניסה לקום ולא הצליח. הוא ראה את אחיו שוכב לידו ולא מגיב. הוא שמע אותו מחרחר, והצליח לקום, להתקרב אליו וניסה לפתוח לו נתיב אוויר.
"בשלב הזה הגיעו אליהם ערבים מהכפר בית אומרין והיפס"דו עליהם (מלשון הפס"ד, הפרת סדר, כלומר - זרקו עליהם אבנים, ק"א)". דניאל ראה שהנשק שלו נשבר מההתהפכות. כמתשאל עצורים בצבא, הוא פנה אל הפורעים בערבית ואמר להם "מה אתם רוצים, הוא כבר מת, שחררו". הערבים הפסיקו. יהושע מעדכן שהמקרה נמצא בחקירת שב"כ וימ"ר ש"י ("שני גופים שהאמון בהם לא גדול אצלי"), שכאמור אישרו כי מדובר בפיגוע.
"שאלתי את דניאל אם הוא שמע חריקת בלמים של הטנדר, והוא אמר ההפך, שמענו אותו מאיץ, לא מנסה לעצור. למחבל הזה יש הרבה דברי הסתה בפייסבוק ובטלפון, צדיק הוא לא, אוהב ישראל הוא לא. כואב לנו מאוד שצריך להתעסק בזה בשבעה. חשוב לנו שהאירוע הזה יוגדר כפיגוע טרור, כי הבן שלנו נרצח על ידי ערבי. כרגע אנחנו בשבעה, אבל אחריה, אם צריך - נכנס למלחמה על זה".
יהושע, האבא: "הם עפו איזה שישה מטר לטראסה מתחת. שניהם איבדו את ההכרה. לקח לדניאל זמן להתעורר ולהבין מה קורה. הוא צעק ליהודה, אבל אף אחד לא ענה. הוא ניסה לקום ולא הצליח. הוא ראה את אחיו שוכב לידו ולא מגיב"
בכסות הערפל איש לא ראה מה קרה, לא החברים בחווה ולא הרועה שהיה בסמוך ושמע צעקות מהכפר. דניאל הצליח להתקשר לאביו ולרבש"ץ חומש, התגבר על קשיי הקליטה במקום והסביר להם מה קרה ואיפה הם נמצאים.
מאיר מספר: "לא ידענו בכלל מהאירוע. הרבש"ץ הגיע לפה עם הצבא, התחלנו לנסוע לכיוון וערבי הוביל אותנו לנקודה. כשהגענו, היה שם אמבולנס של הסהר האדום שלא עשה שום דבר. הרבש"ץ הלך, ראה מה קורה, הביא אלונקה ופינה את יהודה באמבולנס כשהוא מלווה אותם עד שבי שומרון.
"את דניאל העמיסו לאוטו שלי. הוא לא יכול היה לקום או ללכת, הוא היה שבור כולו. עם כל האדרנלין של האירוע הוא בקושי הרגיש, רק אחר כך כאב לו. נסעתי עם עוד שני ג'יפים מהכפר לכניסה לשבי שומרון, ושם חברנו לאמבולנס. בדרך הוא סיפר לי מה קרה. אני לא יודע אם הוא ידע שיהודה מת. הוא ראה בשטח שאחיו לא בהכרה, אבל תכלס לא רציתי לדבר איתו על אח שלו. היום הוא עדיין בטיפול נמרץ בביה"ח מאיר בכפר סבא".
"אלה חבלי הלידה של הגאולה. עם כל הכאב, ויש הרבה כאב, אנחנו יודעים שאנחנו בדרך הנכונה וזה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו. אנחנו משתדלים לעשות מה שצריך", אומר מאיר מתוך שכנוע פנימי, ובניה מוסיף: "זה לא מה שיעצור אותנו, יש לנו הרים של משימות. ארץ לגאול, בית מקדש לבנות..."
"דוב מתוק ממש"
ליהודה, כמו לנערים רבים בחוות, לא היה טלפון חכם, והוא תקשר עם העולם בעזרת מכשיר נוקיה פשוט. הפרט הלכאורה טריוויאלי הזה יכול ללמד על האדם שהיה (ובעיקר על האדם שלא היה), אבל גם על אתגרים שהתמודד איתם. למשל - הגיוס לצבא. בחודשיים האחרונים לחייו עסק רבות בניסיון לתקשר עם הצבא בלי אפליקציות ובלי ווטסאפ, וזה לא היה פשוט כלל. "זה היה חשוב לו, הוא התאמץ על זה", מעידה שני (23), אחותו הגדולה.
אנחנו יושבות בבית האבלים באלון מורה, המרוחק כשעה נסיעה מהחווה. הבית עמוס מנחמים, וצדק טולסטוי שעמד על השוני בין המשפחות האומללות: משפחת שרמן מיוחדת במינה. למרות היגון הכבד, יש חן שנסוך על פני בני הבית, ביטחון שקט, הרבה אהבה ויופי.
לזוג סימה ויהושע שרמן שבעה ילדים: דניאל (25) הבכור, אחריו שני, תפארת (21), יהודה שמואל הי"ד (18), טליה (16), יאיר ישראל (14) והללי שירה (12). "אנחנו בית 'ממלכתי'. אבא שלי מנהל מוסדות חינוך והוא ממש נגד נשירה. בכל פעם שיהודה היה יושב פה עם החברים שלו, היינו מעודדים אותם לא לנשור מבית הספר. אנחנו לא הבית הקונבנציונלי לעודד את הדבר הזה, אבל כשדניאל הקים את החווה זה היה בלתי אפשרי להניא את יהודה מלהצטרף. הוא ממש האמין שזאת המשימה שלו".
"אלה חבלי הלידה של הגאולה. עם כל הכאב, ויש הרבה כאב, אנחנו יודעים שאנחנו בדרך הנכונה", אומר מאיר, ובניה מוסיף: "זה לא מה שיעצור אותנו, יש לנו הרים של משימות. ארץ לגאול, בית מקדש לבנות..."
שני מספרת שלאחיה היה חיבור עמוק לאדמה. הוא למד בישיבה חקלאית בשם "טל שמיים", שבה לומדים תורה, עושים חקלאות ולומדים לבגרות. אבל גם כשהיה בבית, היה הולך לעבוד בדיר של אחת החוות הסמוכות. לישיבה עבר מישיבה אחרת, המיועדת לנוער פחות חזק דתית. "הוא ממש נלחם על זה שהוא רוצה לעבור למקום יותר רציני, הוא נלחם על יראת השמיים שלו, על הקדושה שלו, למרות שקשה היה לו ללמוד, אבל הוא רצה קודש", מספרת שני.
היא מתארת את אחיה כנער של הפכים: מצד אחד, איש גדול, חסון, רחב כתפיים. בהספד שלה כינתה אותו "ילד מגודל". בחור עם עוצמות עצומות, אדם של עבודת כפיים. מצד אחר, ילד רגיש, שיודע להסתכל בעיניים ולהרגיש. "הוא היה דוב מתוק ממש. זה כאילו דיסוננס. למרות שהוא היה האח הקטן, הוא ידע גם להיות שם בשבילנו. אלה מילים נורא גדולות, אבל נערים לא ממש יודעים להסתכל בעיניים ולדבר בלי ציניות. הוא מאוד אפשר להתקרב, להביע אהבה אליו, וזו גם נחמה שהוא ידע כמה הוא אהוב, כמה הוא מוערך. אנחנו בית של בנות שמעריצות את הבנים, והוא היה חלק מזה". סימה, אמה, מספרת כמה היא שמחה שלא ויתרה על החיבוקים גם כשהילדים גדלו, ואיך יהודה היה יודע לחבק עם כל הלב.
"הבנים אצלנו כל כך אסופים, ומרוב שהיה לו פאסון - רק רציתי לכווצ'ץ' אותו כל היום. היתה לו שלווה פנימית. לי, נגיד, אין. אני מדברת, מטרטרת, והוא - בנחת שלו. הוא לא הרגיש צורך להגיד יותר מדי כשלא בא לו. בחור עם סֶנְטֶר, חיוך חצי עקום, שובב כזה", ממשיכה שני.
היא מספרת איך העריכה את אחיה הקטן. "זה נדיר שאח גדול מעריך ככה את הקטן, אבל הוא הדהים אותי. אני זוכרת אותי אומרת לאמא שלי, 'וואי, קלטי אותו'. נפעמנו ממנו. הוא היה בן אדם מרשים, בוגר מאוד, חי חיים גדולים, לא חיכה לשום דבר, אדם של עשייה, עשייה, עשייה. לא מתפלסף, לא מתבכיין, בא ועושה, מחובר למהות לגמרי. מישהו סיפר שהוא הגיע לחווה לפני שבוע ואמר ליהודה 'איך קשה פה', ויהודה ענה 'ארץ ישראל, אחי'. הוא היה במקום הנכון, ידע מה חשוב".
שני מספרת שמרגע שעמד על דעתו, הקדיש יהודה את חייו לארץ ישראל. אלו מילים גדולות לבחור כל כך צעיר, אבל היא אומרת אותן בביטחון, בפה מלא, בלי לגמגם או להתנצל. "הוא השקיע בה, התמסר לה, נלחם עליה, וממקום בריא בנפש. יש מלא ילדים מתלהמים, והוא מה־זה לא באירוע, הוא הבין את הסיטואציה, הבין מורכבות, פעל באמת, בלי רעש מסביב. נתן את עצמו במקומות הנכונים. בסוף - הוא קידש אותה במותו".
היא מספרת שלבני הדור הזה, "דור הגאולה" כפי שכונה בהספד של אביה, אלה שמקימים חוות ונלחמים על הארץ, אין תרבות של בילויים, למשל. "הם לא מבלים, הם מסורים לארץ, זאת המשימה שלהם. ילד ששלושה שבועות לא בבית, שומר בלילה, ואז קם למרעה ונמצא שמונה שעות עם ערימת כבשים, זה לא כיף, זה לא מפנק - זה מה שצריך. זה לא מה שהיינו מצפים מילד בן 18, אבל זה מה שהוא לקח על עצמו. זה מה שהיה מדהים בו, שאף אחד לא דחף אותו לזה".
"חלק קטן בפאזל"
אני מעדכנת אותה שרוב הנוער בארץ לא יודע על מה היא מדברת. היא מסבירה לי שהיא יודעת, שרוב חייה היתה בשיח עם קבוצות אחרות בעם שאוחזות בערכים אחרים משלה. "כל החיים אני מתמודדת עם הפער הזה. למדתי באולפנה בגדרה שרוב האוכלוסייה שלה לא מתנחלת. זה היה עידן הפינוי השני מעמונה, והנשמה שלנו נקרעה, העולם שלנו התנפץ. חיינו את זה לגמרי, והחברה שאיתך בחדר לא מבינה על מה את מדברת". מאז היא מוצאת את עצמה שוב ושוב באוכלוסייה מעורבת, מסבירה את החוויה המתנחלית. גם היום, כשהיא עובדת סוציאלית בקיבוץ החילוני כפר הנשיא שבצפון.
"מי שגדל פה גדל בתודעה ערכית מאוד גבוהה. מחנכים אותנו לערכים האלה מגיל אפס. זה לא רק חינוך, זו גם התמודדות יומיומית. מישהו בהרצליה לא מתמודד עם הקונפליקט ברמה היומיומית. לחיות פה זה לגדול במפגש יומיומי עם אויב, אנחנו בקו העימות. כשאתה במקום כזה, הערכים של למה אנחנו פה - מאוד נוכחים. זה מה שספגנו יום־יום. במציאות כזו מייצרת אנשים מאוד עוצמתיים".
היא יודעת על מה היא מדברת. החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית של שכם ובנותיה אינו דבר פשוט, בלשון המעטה. גם הפיגוע שבו נרצח יהודה אינו המפגש הראשון של המשפחה עם הטרור הערבי. לפני שבע שנים ניסה מחבל בחווארה לפתוח את דלת רכב המשפחה ולדקור את יהושע ואת בתו שנסעו בו. המחבל נורה ונהרג על ידי יהושע. ארבע שנים מאוחר יותר הגיעה המשפחה ראשונה לזירת הפיגוע שבו נרצחה משפחת די בבקעת הירדן. שני מתארת את זה כאירוע מכונן ומטלטל. "זה מפגש מחספס שמצריך יותר כוח. למה הנוער בגיל 18 מגיע לדברים האלה? כי זה מה שהוא חי, כי זה מונח לו פה.
"אני חשופה הרבה למשפטים נוראים כמו 'אתם מקריבים את הילדים שלכם' ו'האדמה יותר חשובה לכם מהחיים'. אבל השאלה המונחת בבסיס הפער שמוביל להצהרות האלה היא מה המשמעות שלנו פה בעולם. האם אנחנו כאן בשביל לשרוד ולהעביר את החיים שלנו בצ'יל, או שזה משהו גדול יותר. וכאן נכנסת האמונה, ואולי גם זה הפער. אנשים מאמינים מחוברים לאיזה רעיון שאומר שאנחנו רק חלק קטן בפאזל, ושיש משהו יותר גדול מאיתנו. ברור שהחיים חשובים, וגם לא עדיף למות, ממש לא. שאלת למה אנחנו עושים את זה? מאותה סיבה שהקימו פה את המדינה. אנחנו מחוברים לרעיון של עם ישראל בארצו ושל ציונות ושל הקב"ה. ואנחנו מנסים לעשות מה שבעיניים שלנו הכי טוב. אנחנו מרגישים שליחים".
שני, האחות: "נפעמנו ממנו. הוא היה בן אדם מרשים, בוגר מאוד, חי חיים גדולים, אדם של עשייה, עשייה, עשייה. לא מתפלסף, לא מתבכיין. מישהו סיפר שהוא הגיע לחווה ואמר ליהודה 'איך קשה פה', ויהודה ענה 'ארץ ישראל, אחי'"
כששני רואה את כל החוות שצמחו ביהודה ושומרון בשנים האחרונות - היא רואה גאולה. "זה מרחיב לי את הראות. זו הציונות החדשה. כי סליחה, אנחנו באמת עדיין נלחמים פה על הארץ. על החיים. גדלתי בבית של כלל. אבא שעוסק בחינוך ובביטחון, הוא איש ציבור, וגם אמא שלי. היא ממש אישה של תמיכה בקהילה. חיבור מאוד עמוק לחזון ולעשייה. יש בבית המון עוצמה, משם האחים שלי לקחו את זה צעד קדימה, לשטח. ממש לרגבים של האדמה".
שני מספרת שמפעל ההנצחה של אחיה כבר יצא לדרך. עוד לפני שדניאל עבר בדיקות מקיפות בבית החולים, הוא לקח מפה וסימן שלוש נקודות, שעליהן יעלו חוות לזכר אחיו. החוות עולות הלילה על הקרקע. "באמת אפשר לראות בזה שיגעון, אבל אני רואה בזה עוצמת חיים. היום צריך את המטורפים האלה שמחוברים לשורשים. אני מרגישה שהחיים במדינה הזאת מחייבים אותנו לחזור לשורשים שלנו כל הזמן. גם אם אנחנו רוצים להיות אומת הייטק, מגיע 7 באוקטובר, וטילים והכל, ואין לנו ברירה אלא להילחם. אז זה נראה מטורף לדקור נקודות על מפה ולעלות בזמן השבעה, אבל מבחינתנו - זו העוצמה של החיים. פעם לכל מי שנהרג היו מקימים מצפה, היום מקימים חווה. פעם זאת היתה נדנדה, היום זה מפעל התיישבותי".
המסע שלא נגמר
השקיעה צובעת את הירוק של הרי השומרון בכתום. עקב עיטי עג עיגול פרידה ועף לישון. משפחת שרמן מתחילה את המסע הארוך של האבל, של הפרידה. הטרמפיסט שעולה לרכב מבית האבלים ליציאה מהיישוב שואל בנימוס אם הוא יכול להמשיך בשיחת הטלפון, כי זה חשוב. הוא מעדכן את בן שיחו בשמות הבחורים שעולים לנקודות החדשות הלילה, כולם ממשפחות של חלוצי ההתיישבות בהר. הוא צעיר, רציני, כואב ומאוהב בארץ ישראל.
