עיכובים וסטנדרט כפול: שיטת גלי בהרב-מיארה

השבוע, במובנים רבים, זה הסתיים. 14 חודשים לאחר שהיועצת המשפטית הורתה על פתיחת החקירה המשמעתית נגד רואי כחלון - חקירה שפגעה קשות בקידומו כמועמד לנציב שירות המדינה - החליט ראש הממשלה למנות את דורון כהן לתפקיד הנציב. כואב לראות סיכול מקצועי שמצליח בצורה מושלמת כל כך. ובכל זאת, ואם ממש מתאמצים, אפשר כמובן לזהות כאן גם את עשירית הכוס המלאה. כעת, כשהמשימה הושלמה מבחינתה על הצד הטוב ביותר, וכחלון הורחק לשנים רבות מלשכת הנציב, סיכוי לא רע שבהרב־מיארה תרשה לעצמה סוף־סוף לסגור את החקירה המגוחכת הזו שמעולם לא התקדמה לשום מקום, ושכל תכליתה היתה הכתמתו של האיש.

לעומת כחלון, אנחנו כציבור נישאר עם אותה שיטה מקולקלת. ואלה לא רק ניסיונות הסיכול של מינויי בכירים בממשלה הזו, שהפכו תחת בהרב־מיארה לעניין שיטתי. זו גם העובדה שהיועצת המשפטית אינה רואה את הדבשת של עצמה. הרי החקירה בעניינו של כחלון, שעליה הכריזו נציגי היועצת, תוך כדי דיון בבית המשפט בעתירה נגד מינויו, נפתחה לכאורה בשל עניין שאמור להיות די מוכר ליועצת ממסלול הקריירה שלה. אנשיה טענו נגד כחלון כי הוא ניסה "לשפץ" את קורות חייו במסגרת מועמדותו לתפקיד קודם. אלא שעל פניו היועצת המשפטית עצמה חטאה בחטא שמזכיר מאוד את החטא שאותו שהיא מייחסת לכחלון, עד כה - ללא הצלחה.

אבישי גרינצייג פרסם ב"גלובס", בשנת 2022, ערב מועמדותה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה, כי בהרב־מיארה הגישה את רשימת הממליצים עליה וכללה בה את שופטת בית המשפט העליון ענת ברון. בהרב־מיארה ציינה כי ההיכרות שלה עם השופטת היא "היכרות מקצועית ואישית על פני למעלה מ־30 שנה". על פניו, מרשים מאוד, ואפשר רק לשער שהטענה הזו מפי פרקליטה בכירה נחזתה לאמת ובוודאי השאירה רושם טוב על ועדת המינוי. אלא שכאן התגלתה בעיונת קטנטונת. השופטת ברון הכחישה היכרות מקצועית שכזו, ואף הוסיפה כי הבהירה זאת מראש והסבירה לבהרב־מיארה שלא תוכל להמליץ עליה ברמה המקצועית.

עד כמה משמעותי היה "השיפוץ" של בהרב־מיארה ביחס להתלכדות חייה המקצועיים עם אלה של השופטת? דוברות בתי המשפט נדרשה לעניין והסבירה כי בניגוד גמור למה שתואר על ידי מי שלימים תכהן כיועצת המשפטית לממשלה, מדובר למעשה ב"היעדר אינטראקציה מקצועית". ובמילים פשוטות - המצאה מוחלטת. ובכל זאת, זו הדמות שאחראית על החקירה נגד כחלון בשל אי־דיוק במאפייניו של התפקיד שאותו מילא בצעירותו בחדר הכושר שבו עבד.

סדרים מקובלים

אני מתעכב על סיפור סיכולו של כחלון, למרות שלכאורה מדובר במים מתחת לגשר, מכיוון שבעיניי מדובר בדפוס פעולה פרדיגמטי. הוא נוגע בכל הכשלים שנופלים כיום בתפקוד של היועצת המשפטית לממשלה. דפוס הפעולה שאותו נקטה היועצת המשפטית בעניינו של כחלון, אדם פרטי לכאורה, מזכיר מאוד את דפוס הפעולה שהיא נוקטת בסוגיה הכי ציבורית כיום במדינת ישראל - משפטו של נתניהו ושאלת החנינה שמרחפת מעליו. ההקבלה בין המקרים עוזרת לפענח את הדפוס הזה ביחס לשלושה מאפיינים מרכזיים שלו.

ראשית, מריחת הזמן כטקטיקה ברורה. עוד רגע יעברו ארבעה חודשים מאז הגיש נתניהו לנשיא המדינה את הבקשה להפסקת ההליכים הפליליים בעניינו. אלא שעד לרגע זה היועצת טרם התפנתה להציג את עמדתה הרשמית. מחלקת החנינות סיימה זה מכבר לחוות את דעתה המקצועית. וגם השר עמיחי אליהו, שממלא לעניין זה את מקומו של שר המשפטים, הספיק להתייחס לחוות הדעת הזו, ולהעביר השבוע לנשיא המדינה חוות דעת מטעמו, וזאת אחרי הליך התייעצות שקיים, ואשר הוביל אותו למסקנות שונות. ורק ליועצת לא נשאר. לא זמן, וכנראה גם לא רצון, להתפנות מכל שאר משימותיה כדי לשבת ולנסח את עמדתה בנושא.

המילטון הסביר כי "יש לעיתים קרובות רגעים הרי גורל", שבהם הענקת חנינה "עשויה להשיב את שלוות הקהילה לקדמותה". נדמה לי שבהרב־מיארה מבינה זאת, ובדיוק בשל כך היא עושה הכל כדי לתת לרגעים האלה לחלוף בלא כלום

בחודש פברואר עדיין הסבירו בלשכתה שהבקשה תיבדק "על פי הסדרים המקובלים". לכאורה, נשמע מקצועי. אולי אפילו - שוויוני. אלא שמי שיקרא את הפרק השישי בחוות הדעת של מחלקת החנינות בעניין בקשתו של נתניהו יגלה שהפרקליטות, שאנשיה עובדים תחת בהרב־מיארה, מסרבים להתייחס לבקשה. ורק כדי לחדד: זה לא רק שהם מסרבים לספק חוות דעת תומכת או מתנגדת - הם מסרבים אפילו לספק תשובה לשאלת מחלקת החנינות שבסך הכל ביקשו לדעת אם בכוונתם להציג אי־פעם חוות דעת.

בהתייחסות לבקשת החנינה של נתניהו - כמו בחקירת המשמעת של כחלון - מריחת הזמן אינה נגזרת מחוסר יעילות. הרי בנוגע לדרישה לפטר את השר בן גביר, היועצת יעילה בהחלט. היא מתנגדת לדחיות דיון בנושא ומנפקת חוות דעת מהפכניות שדוחקות למשבר חוקתי חסר תקדים, שהיא אינה נמנעת מלפרסם גם בשעה שישראל מצויה במלחמה עצימה עם איראן. בעניין כזה, הרי אסור לפספס שום רגע. גם בעניין הטלת סנקציות על חרדים או כל נושא אחר הקרוב לליבה של היועצת - אין יעילה מבהרב־מיארה. לעומת זאת, בעניין החנינה זה עובד לגמרי אחרת. כאן מריחת הזמן היא שיטת עבודה. היא מכוונת.

היה זה אלכסנדר המילטון שהסביר בעניין החנינה, כבר לפני כמעט 250 שנה, כי "יש לעיתים קרובות רגעים הרי גורל", שבהם הענקת חנינה "עשויה להשיב את שלוות הקהילה לקדמותה; ואם יניחו לרגעים אלה לחלוף בלא כלום, אפשר שלעולם לא יהיה ניתן להחזירם". נדמה לי שבהרב־מיארה מבינה זאת וחשה שהחברה הישראלית מצויה ברגעים המילטוניאנים שכאלה. ובדיוק בשל כך, היא עושה הכל כדי לתת לרגעים האלה לחלוף בלא כלום. אם תצליח בכך, אולי באמת לא ניתן יהיה להחזירם.

תורת שני הכובעים

המאפיין השני שדומה מאוד בשתי הפרשות הוא ניצולו המקסימלי של כפל התפקידים שבהם נושאת בהרב־מיארה. בפרשת נציב שירות המדינה, בכובעה כיועצת משפטית הסבירה בהרב־מיארה לבית המשפט שלא ניתן למנות את כחלון לתפקיד בשל אי־עמידתו בתנאי הסף, וזאת אפילו כממלא מקום לתקופה של שלושה חודשים. רק כשנראה היה שהטיעון אינו משכנע דיו, ובית המשפט מנסה להוביל לפשרה, עשתה בהרב־מיארה שימוש בכובעה התביעתי ואנשיה הודיעו לשופטים שלמעשה נפתחה זה עתה חקירה משמעתית נגד כחלון ההולכת ומסבכת אותו.

ואצל נתניהו? בדיוק אותו דבר רק בכיוון השני. בכובעה התביעתי היא מנהלת נגדו את משפט האלפים, ולפי מה שנראה עד כה - לא בהצלחה רבה. ובכובעה הייעוצי היא מנסה לסכל את בקשת החנינה ביחס לאותו משפט ממש. כיועצת היא מושכת את הזמן, והתדרוכים שיוצאים מכיוונה הם כאלה שמסבירים שכלל אין טעם להתייחס לבקשת החנינה, שכן זו אינה בקשת חנינה. ורק מחלקת החנינות, שאמונה על בקשות חנינה זה עשרות שנים ודי מתמחה בהן, דווקא כן רואה בזה בקשת חנינה, ולפיכך משיבה עליה במסמך מכובד של עשרות עמודים. לא מסמך אוהד במיוחד, וגם לא מסמך שעושה חיים קלים לנתניהו. אבל בהחלט מסמך שמתייחס לבקשה כבקשת חנינה.

ומאפיין אחרון הוא הסטנדרט הכפול. אחרי שלאורך זמן לא התקבלה מהיועצת עמדה ברורה, שמאפשרת לשר המשפטים לדון בבקשת החנינה של נתניהו, האציל לוין את סמכותו בעניין הטיפול בבקשת החנינה לשר עמיחי אליהו, בשל מה שעלול להיתפס כניגוד עניינים. אך האם לא ברור לבהרב־מיארה, שחברי ממשלתו של נתניהו החליטו לפטרה, שעלול להתקבל הרושם שגם היא מצויה בניגוד עניינים וטוב שתעביר את ההחלטה בעניין זה לגורם אחר? האם לא ברור שבמצבה היא אינה כשירה ציבורית לחוות את דעתה המשפטית והאובייקטיבית בעניין מצבו של נתניהו? אלא שכמו אצל כחלון כך גם ביחס לנתניהו, בהרב־מיארה מתמחה בזיהוי דבשות. חוץ מאלה שצומחות על גבה שלה.