את החלקה הצבאית בבית העלמין במג'דל שמס הכשירו בתחילת השבוע, שעות ספורות אחרי שהגיעה הידיעה על מותו של בן היישוב, רס"ל מאהר ח'טאר, לוחם הנדסה קרבית. מאהר נהרג בקרב בלבנון והפך לחלל השלישי של מג'דל במערכות ישראל והראשון זה עשרות שנים.
עד לפני כמה שנים ידיעה כזו היתה בלתי נתפסת: בן הכפרים הדרוזיים למרגלות החרמון, המזוהים עם סוריה ועם משטר אסד, לובש את מדי צה"ל. אבל היום גם המתנגדים בקרב העדה מבינים שמגמת החיבור לישראל הולכת ומתחזקת. מה שהיה כבר לא יהיה.
"באחת השיחות שלנו מאהר אמר 'יכול להיות שיום אחד יקרה לי משהו, ואני רוצה שתדעי כמה דברים'", מספרת אלמנתו, יסמין, בביתה שבמג'דל שמס. "אמרתי לו, 'בשביל מה אנחנו צריכים לדבר על נושאים כאלה?' אבל הוא התעקש: 'כדי שתדעי מה לעשות, ובגלל שאת מאמינה בי ובדרכי'.
"הוא ביקש ממני לערוך לו הלוויה צבאית בחלקה הצבאית, ולא בחלקת המשפחות כנהוג אצלנו. זה גם מה שדרשתי אחרי מותו. לא הייתי מוותרת. ובהלוויה שלו נוגן כאן לראשונה המנון המדינה. אמרתי: מי שזה לא נעים לו ולא רוצה להיות נוכח, אני מכבדת את דעתו - אבל כולם נשארו. הגיעו וכיבדו את הרגע, וזה גרם לי לגאווה ולהערכה".
מאהר (38) תמיד נחשב בסביבתו הקרובה מהפכן ומרדן, אבל גם אחד שמייצג את הדור הצעיר בכפרים הדרוזיים שבגולן, שמיאן ללכת בדרכי הדור הוותיק, שבמשך שנים סירב להשלים עם כיבוש השטח ב־1967 וחלם יום אחד לחזור למולדת בסוריה.
"אנחנו בני דור המעבר", מסביר לי ג'ולאן סמארה, בן דודו של החייל המנוח. "אני יליד שנת 85' ומאהר יליד שנת 87', ולדור שאחרינו החיבור עם ישראל יהיה אפילו יותר קל. הרי תחשוב שנולדתי כאן, המטבע הישראלי הוא היחיד שאי־פעם השתמשתי בו".
היום, כשנוסעים ברחובות היישובים הדרוזיים ברמה, בולטת מאוד הנוכחות הישראלית, שפעם כמעט לא הורגשה. על בניין מועצת מג'דל שמס ניצב בגאון דגל המדינה, וכשפוגשים את דולאן אבו סאלח, ראש המועצה בן ה־48, בולטים לא רק החיבור החזק, אלא גם העובדה שהוא לא חושש ללכת כשעל מעילו סיכה שלוחמי צה"ל העניקו לו כמחווה.
"אנחנו חלק בלתי נפרד מהמדינה. הדגל הישראלי הוא הדגל שלנו, ותמיד נהיה כתף אל כתף עם העם היהודי", אומר דולאן ללא פחד. "זה מהלך שקורה אחרי שנים של התקרבות, ובצל מתקפת הטרור האכזרית ב־7 באוקטובר, שרק גרמה כאן לתפנית חדה. אנשים אמרו: אנחנו שמים בצד את המורכבות ועומדים לצידה של המדינה. ובאסון שקרה לנו ביולי 2024, כש־12 ילדים ובני נוער נהרגו מנפילת רקטה במגרש הספורט, החיבוק שקיבלנו מעם ישראל היה מרגש ועוצמתי".
לנצח את הקומץ
לגבי רבים מהדרוזים בגולן שאיתם אני משוחח, נקודת ציון משמעותית בחימום היחסים נרשמה בחודש יולי האחרון. אם היו כאלה שהתלבטו היכן נמצאת נאמנותם - הטבח במחוז א־סווידא בידי ממשלת המעבר הסורית, שבו 298 מאחיהם נרצחו, היה נקודת אל־חזור מבחינתם.
"מי שעמדה לצידנו היתה מדינת ישראל, ואלמלא התערבותה המצב שם היה אחר לגמרי", משוכנע דולאן. "אם נסתכל סביבנו ונעשה השוואה, אנחנו חיים כאן במדינה דמוקרטית, יש לנו אפשרות לבקש זכויות, יש דאגה לזכויות אדם, יש חופש ביטוי. אנחנו גאים במדינה".
גם הדור הוותיק, של הוריכם, חושב ככה?
"אין ספק שהוא מבין. מי שעדיין מנסה להתנגד לחיבור זה לדעתי קומץ שלא חי במציאות, ושמושפע מהפחד שנוצר אחרי שנים תחת משטר סורי דיקטטורי. מאז ומתמיד כשהמשטר בסוריה היה חזק אנשים כאן התרחקו מישראל, וכשהוא נחלש הם דאגו להתקרב. מה שנשאר כיום זה קומץ שמנסה לבלוט, אבל בעל המילה הוא הדור הצעיר, שמבקש להתחבר. דור שלומד במערכת החינוך הישראלית, שמנסה להשתלב בשוק העבודה ולתרום את חלקו גם לביטחון המדינה".
מאהר היה כזה. הוא פרץ דרך בכל דבר שנגע בו. "תמיד היה הראשון, ולא רק כחייל", מספר בן דודו ג'ולאן. "הוא לא חשש ממה שאחרים יגידו. עשה מה שרצה. הוא אהב לרקוד סלסה, למשל, כשזה לא היה נפוץ אצלנו. הוא היה יוצא דופן".
דולאן אבו סלאח, ראש המועצה: "כשהמשטר בסוריה היה חזק אנשים כאן התרחקו מישראל, וכשהוא נחלש הם דאגו להתקרב. מה שנשאר כיום זה קומץ. הדור הצעיר שמבקש להתחבר הוא בעל המילה"
אפילו נישואיו ליסמין ב־2013 הראו שמאהר הולך בקו משלו. יסמין היא בת דודתו של דולאן, ראש המועצה, אבל הספיקה לו פגישה קצרה איתה כדי לקלוט שהיא שונה מאוד מהנוף המסורתי.
יסמין נולדה ביפו, וחלק גדול מחייה העבירה בראשון לציון. כשהכירה את מאהר היא כמעט לא ידעה לדבר ערבית, ובטח לא לקרוא ולכתוב. היא תמיד השתמשה בעברית כשפתה העיקרית.
"גדלתי במנטליות ישראלית־יהודית, וכשהגעתי לכאן זה היה לי נורא מוזר", היא מספרת. "היו דברים שאני לא רגילה אליהם. הרי אחיי שירתו בצבא, וכשהגעתי לכאן שמעתי כמה זה לא נהוג. תמיד היה ברקע הקשר עם סוריה, ואנשים שאין להם אזרחות ישראלית. מבחינתי רמת הגולן שייכת לישראל. אנחנו נמצאים פה, ומהווים חלק מאוד חשוב מהמדינה. תעזבו אתכם ממה שקורה שם (בסוריה, א"ל)".
לאנשים כאן היה קל לקבל את דעותייך?
"מה שחשוב זה המשפחה של בעלי, שתמיד תמכה בי וכיבדה את פרטיותי, את מי שאני ואת הדרך שלי".
חמוש במדים ובחיוך
יסמין מספרת שגם למאהר, עם כל רצונו להיות ראשון וחלוץ, לקח זמן עד שהתגייס לצה"ל. בשנים הראשונות הסביבה עוד לא קיבלה באהדה את המדים ואת הנשק, ורק כשעבר את גיל 30 הוא התגייס, ובחר להצטרף להנדסה קרבית, שם הפעיל ציוד מכני הנדסי.
"אחי עשה את התהליך מכל הלב", מספר וויסאם (28), אחיו הצעיר של מאהר. "הוא היה הראשון שיצא מהבית על מדים. אני זוכר שבזמנו שאלתי באיזו יחידה הוא משרת, והוא ענה: 'בחרתי ביחידה הראשונה שנכנסת ללחימה'. שאלתי למה דווקא אותה, והוא ענה: 'אני רוצה להיות הראשון'. ב־2009 נפטר לנו אח. ביקשתי ממאהר: 'אל תשאיר אותי לבד, שמור על עצמך'. מה שמחזק אותי הוא העובדה שהוא בחר בדרך הצבאית מכל הלב, אף אחד לא הכריח אותו. לפעמים אנחנו צריכים לוותר על הדברים הכי חשובים וכואבים כדי שנחיה כאן בסוף בשלום".
וויסאם אומר שהחיבור לישראליות היה טבעי למשפחה. לביתם של הוריו, חמוד וסמיחה, היו מגיעים קיבוצניקים רבים מהאזור שעבדו עם האב, וגם לו היה ברור שהוא חייב להיות מעורה בסביבה. "מגיל 15 אני מתנדב במד"א ובכיבוי אש, ובתקופה האחרונה אני חבר בכיתת הכוננות של היישוב, מסתובב עם נשק ובמדים", הוא מספר. "מאהר אמר: 'אני אבצע את המשימות הקשות והרגישות מחוץ לגבולות, ואתה תהיה בתוך המדינה, תגן על משפחתנו'. הוא נתן את הדחיפה".
דולאן מכיר את משפחת ח'טאר מגיל צעיר, מאחר שהיה חבר נפש של סלאח, האח הבכור. את מאהר, ששימש בין היתר חבר מועצה, הוא פגש לפחות פעם בשבוע. מאז ומתמיד הזדהה עם האמירה הברורה והחד־משמעית של החייל המנוח.
"מאהר היה נחרץ ונחוש והתגאה מאוד במה שעשה", מספר ראש המועצה. "תמיד בלטה אצלו האמת שהיתה בתוכו. כשהתווכחו איתו אם הוא בטוח בגיוס לצבא, ההסבר שנתן היה שהוא מגן על הבית, על הצפון ועל המדינה. אנחנו מאוד תומכים במה שעשה".
מאהר נהג להגיע למג'דל שמס לבוש מדים ועם נשק. הוא הסתובב ברחוב בחיוך, אף שידע שעדיין יש תושבים שלא ממש אוהבים את הסממנים הכל כך ישראליים. "יכול להיות שהוא שמע כל מיני דעות וידע על אנשים שדיברו מאחורי גבו, אבל הוא אף פעם לא עשה חשבון", משוכנעת יסמין. "היה נכנס הביתה עם המדים, ומי שלא התאים לו - שלא יתאים. הוא תמיד היה פורץ דרך, ואני מתכוונת לדאוג שזה לא יסתיים עם מותו. שכולם כאן יקומו ויתגייסו לצבא".
מותו של מאהר הביא רבים צפונה כדי לנחם את המשפחה. נשיא המדינה הגיע, כמו גם שרים בכירים. בזמן הביקור שלנו היה שם האלוף (מיל') ישראל זיו, בעבר קצין צנחנים ראשי, שאמר לסמיחה, אמו של מאהר: "את הגבורה של בנך כל חייל בצה"ל צריך ללמוד. אני רוצה לחבק אתכם ולהגיד תודה בשם עם ישראל. אלוהים ישמור אתכם".
יסמין, אלמנתו של מאהר ז"ל: "הוא ידע שאנשים מדברים מאחורי הגב, אבל אף פעם לא עשה חשבון. הוא היה פורץ דרך, ואדאג שזה לא יסתיים עם מותו. שכולם כאן יתגייסו לצה"ל"
כשנפרד מסוכת האבלים, אמר זיו: "מאהר הוא דוגמה לא רק לאחד שהתגייס לצבא, אלא גם לאחד שלא התבייש בכך ודחף לגיוס, לאינטגרציה, לגאווה ישראלית. צריך לזכור שהאוכלוסייה כאן יושבת בפינה הכי אקוטית ואסטרטגית של המדינה: מול סוריה, שאנחנו לא יודעים מה יקרה בה, ומול לבנון, שהמצב בה לא ברור.
"פינות כאלה מועדות לפורענות אם אתה לא חזק בהן. לכן החיבור לא רק חשוב בהיבט ההומני־חברתי, אלא גם בעל חשיבות אמיתית לחיזוק הגבול. המדינה לא צריכה רק להשתתף בצער, אלא גם להיות פה בשינוי ובחיבור".
נסיב סמארה, דודו של מאהר, לחץ את ידו של זיו ואמר: "אצלנו אומרים בערבית 'גיבור' על מי שמגן על המדינה. אנחנו חיים כאן כמעט 60 שנה. אולי פעם לא חשבנו ככה, אבל ההחלטה של מאהר להתגייס היתה נכונה".
באותה סירה
במג'דל שמס מזהים מגמה של רצון להתחייל בקרב צעירי היישוב. בקרוב עומדת לקום שם מכינה קדם־צבאית הדוחפת למנהיגות, במטרה שתכשיר את דור החיילים הבא. "אנחנו מכבדים אותו ותומכים בכל מי שרוצה להתגייס", אומר דולאן. "גם את אלה שהצעד הזה לא נמצא בראש סדר העדיפויות שלהם אנחנו מכבדים, ולכן אני אומר למתנגדים שצריך להיות כבוד הדדי. יש לך דעה? תחיה איתה, אף אחד לא מפריע, אבל אם יש אנשים שנחושים להתחבר לישראל - תעזבו אותם בשקט".
מג'דל שמס הוא הגדול שבין יישובי הדרוזים ברמת הגולן, שמאכלסים כ־25 אלף תושבים. עד עכשיו הם נהנו מזכויות גם מבלי להיות אזרחים ישראלים, אבל בן הדוד ג'ולאן, עורך דין במקצועו, מספר שכבר תקופה ארוכה הוא מבחין בשינוי דרמטי. "אחרי 7 באוקטובר יש דרישה גדולה לקבלת אזרחות", הוא מספר. "מגיעות מאות אם לא אלפי בקשות, בין היתר אלי, כעורך דין. לדעתי זה בעיקר בגלל הרגשת השייכות למדינה. ואני לא מדבר רק על הדור הצעיר - גם הדור המבוגר כבר מבין".
במג'דל שמס היו השבוע אזעקות, כמו בכל רחבי ישראל. במועצה העבירו לתושבים הנחיות מצילות חיים ועשו הערכות מצב יומיות. הם נמצאים איתנו בדיוק באותה סירה, חלק בלתי נפרד מבשרנו.
בשעות שבהן הסירנות רעמו, יסמין החלה להתארגן לקראת חייה החדשים ללא בעלה, שנקבר במרחק של 50 מטרים מביתם. יסמין, אישה נחושה ומרשימה, נותרה עם שתי בנות, סליה (10) וטליה (9). ועם כל הקושי, היא מסתכלת קדימה ולא מתכוונת לוותר.
"אני רואה את עצמי כבן אדם חזק, אבל אני גם אנושית", היא אומרת בחיוך עצוב. "מאז המקרה, בלילות, כשאני לבד ואין אנשים מסביבי, אני מתפרקת ובוכה, אבל גם יודעת שאהיה עוד יותר חזקה. גם בשביל הבנות, וגם כדי לקדם את הייעוד ולהחדיר את המסר שבעלי ביקש שאעביר".
