משבירת הלוחות ועד שאגת הארי: איראן מקבלת שיעור בהיסטוריה

1

בעיצומה של מלחמת בני אור בבני חושך, כשהמעצמה הגדולה בעולם משלבת ידיים עם מדינת היהודים להכרית את הרשע מן העולם, נחזור ליסודות הציוויליזציה האנושית שעליה אנחנו מגינים. והיסודות נמצאים בספר הספרים שהנחלנו לעולם; משם למדנו אמונה ומוסר, עשרת הדיברות, הלכות חירות, וגם הרעיון הלאומי במובנו הפורה. פסח לפנינו בעוד כחודש; בינתיים, העולם לומד הלכות ביעור חמץ.

השבת נקרא על הנהגה בזמן משבר. לא היה בור עמוק מזה שכרו אבותינו למרגלות הר סיני, שעה שסגדו לעגל הזהב, רגע אחרי שנכרתה הברית בין האל לבין העם - אף ששמעו מפי האל שהוציאם מעבדות לחירות: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכל תְּמוּנָה... לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תעבְדֵם". חכמינו המזועזעים השוו זאת לכלה המזנה תחת חופתה! דווקא הנפילה האדירה, העיר במאה ה־12 ריה"ל בספרו "הכוזרי", מלמדת על גדולת העם, שבחר לגנות את חטאו בכך שחשף אותו בספר הנפוץ ביותר באנושות, "ואין גדול כי אם מי שחטאיו ספורים", כלומר נספרים.

2

עם עבדים יצא ממצרים, לאחר שנים שהיה בלוע ברחמה של האימפריה. הוא ספג את התרבות המצרית, אמונותיה וסמליה, והפנים את תודעת העבדות. על ערש לידתו הלאומית ניצב נסיך מצרי שנולד למשפחה עברית, ובסערת הדמים, הניסים והפלאות הם למדו לסמוך עליו והלכו אחריו למדבר. הרגע שבו הבין העם שהמנהיג הזה לא יעזוב אותם ולא יתייאש, היה בים סוף. לאחר חציית הים וטביעת אדוניהם בין גליו, מעידה התורה: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ".

כפי שהבטיח, משה מביאם להר סיני, והם עוברים בברית ושומעים את השולח. אלוהים מתוודע אליהם: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". זה אני שעמדתי מאחורי כל המאורעות האדירים שהייתם עדים להם. קשה לעמוד בעוצמות הרוח והיראה למשמע קול האל; הם מבקשים ממשה: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן נָמוּת". המטרה לא היתה מעולם להישאר בהר או לנדוד במדבר, אלא להמשיך לארץ המובטחת ולהקים בה ממלכה.

3

ואז, משה נעלם. הם המתינו לו בתחתית ההר הבוער, שעה שעלה לקבל את הלוחות והתורה ואמר: "שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה, עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם". ימים ושבועות עברו, ומשה איננו. האם שרד את האש הגדולה? מקצוות החברה החלה מטפסת חרדה עצומה עד שאכלה גם בהנהגה. עם עבדים באמצע המדבר ללא ראש, ילד שננטש בידי אביו באמצע שום מקום. "מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם - לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ!". מוכרחים למצוא חלופה. והחלופה נוראה: "עֵגֶל מַסֵּכָה", שעובדיו מכריזים: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אוי לבושה.

משה יורד מההר עם "לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ". וכמו כדי להדגיש את ההחמצה (החטאה!) הבלתי נתפסת, מוסיפה התורה: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב (הכתב) מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת". חכמינו שמעו במילה "חָרוּת" את בשורת ה"חֵרוּת" - החוקה שנועדה להוציא את עם העבדים לחירות עולם, והנה שב לסורו. כשמשה מתקרב לזירה ורואה "אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת", הוא נדהם: "וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר". אם חשב שהעם לא ראוי למתנה, מדוע לא החזירה לאל.

זה סיפור פנטסטי שלא מצאתי כמותו בסיפורי עמים אחרים: אדם מקבל מתנה כזאת מהאל ובוחר להרוס אותה. אך לא איש כמשה, ששב מ־40 ימי התבודדות בצל השכינה, ייתן לרגשותיו להכניעו. הוא מחושב ופועל כמחנך. האם היה מועיל, לו מסר לעם את הלוחות? בראשית המאה ה־20 הסביר רבי שמחה מדווינסק בספרו "משך חכמה": "ואם הביא את הלוחות (לעם), היו כמחליפים עגל בלוח ולא סרו מטעותם" - היו מתייחסים ללוחות כחפץ אלוהי שיש לעבוד אותו כמתווך בינם לבין האל.

4

משה מבין את טעות העם, ומבצע טיפול בהלם כדי לשבור את כלא התודעה הרוחני של המון העבדים לשעבר. הוא שובר את הלוחות כדי ללמד לדורות שאין בהם קדושה מצד עצמם, אלא במה שכתוב בהם, ובעיקר מצד מי שנתן אותם. המחשבה שיש קדושה בעצמים ולא ברעיונות המחיים אותם, היא עבודה זרה. במובנים היסטוריים הוא ממשיך את דרכו של אברהם מייסד האומה, שניתץ את פסלי תקופתו.

במאה השנייה, לאחר מרד בר כוכבא, כשהתנא רבי חנינא בן תרדיון הפר את האיסור הרומי ולימד תורה בפומבי, הוא נידון לעלות על המוקד. שוביו כרכו סביבו את גווילי הספר והציתו אש. לבתו הבוכייה אמר: "עכשיו שאני נשרף וספר תורה עימי, מי שמבקש עלבונה של תורה הוא יבקש עלבוני". לתלמידיו ששאלוהו מה הוא רואה מבעד ללהבות, ענה: "גווילים נשרפים, ואותיות פורחות". לא הקלף או האבן חשובים, אלא האותיות והרעיונות הם שעמדו לאבותינו ולנו להלך בגיא צלמוות של ההיסטוריה ולהיות עדים נצחיים לעוצמתם.

5

ולא רק כמחנך פעל משה, אלא כהורה המלמד סנגוריה על ילדיו וממשיך להאמין בהם גם לנוכח הנפילה העמוקה ביותר. הוא מבקש מהאל כפרה: נכון שהעם חטא "חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב". אבל הוא לא מקבל את הצעת האל לכלות את העם הסורר ולהקים ממשה עם קדוש יותר. יש לו תנאי: "וְעַתָּה, אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם" - אם תסלח להם, אני ממשיך בשליחותך; "וְאִם אַיִן - מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" - אם אינך סולח להם, אני נשאר איתם ומקבל את עונש הכליה שלהם. משה, אפוא, מוסר את נפשו על עמו ומלמד לדורות מה תפקידם של מנהיגים, נביאים ואינטלקטואלים - לא רק להכות על קודקוד העם במקרה שסרח, אלא גם להאמין בו, לעודד את רוחו ולחזק ברכיים כושלות. ממרחק הדורות משה מביט בנו ומהנהן בראשו: הצלחתי לא רע.

משה לא פועל רק כמחנך, אלא כהורה המלמד סנגוריה על ילדיו וממשיך להאמין בהם גם לנוכח הנפילה העמוקה ביותר. מוסר את נפשו על עמו ומלמד לדורות מה תפקידם של מנהיגים, נביאים ואינטלקטואלים - לא רק להכות על קודקוד העם במקרה שסרח, אלא גם להאמין בו, לעודד את רוחו ולחזק ברכיים כושלות

6

כלל נקוט בידינו: נביא שבאמתחתו רק נבואות זעם, הוא נביא שקר. ירמיהו נביא החורבן מתנבא בראשית נבואתו: "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ", אך לא שוכח להפנות את המבט הלאומי אל ברית הנצח: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". ואז מוסיף אמירה מצמררת: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה'".

עם ישראל הוא כמו תרומה שהיא ראשית התבואה ואסורה באכילה לזרים שאינם כוהנים. לכן כל מי שפוגע בישראל ("הבוזזים את בית ישראל", בתרגום הארמי המיוחס ליונתן בן עוזיאל) יאשם, ולא יימלט מהרעה שתגיע אליו. ישמעו שונאינו בדרום ובצפון, ובמיוחד צאצאיו הרוחניים של המן בטהרן שהקדישו את חייהם לאכול בנו. הגיע הזמן לפרוע את החשבון.