הקפטן היהודי חושף את שובר השוויון מול איראן: "נזק אדיר"

שנתיים וחצי היה אדמירל הרמן שלנסקי מפקדה של נושאת המטוסים "הארי טרומן", והוא מוכן לחזור בכל רגע. "אני מתגעגע לזה. זה היה השיא. אחרי התפקיד הזה קיבלתי דרגת אדמירל. ועדיין, להיות קפטן של נושאת מטוסים היה הדבר הכי טוב בקריירה שלי", הוא אומר בשיחת זום מביתו שבמזרח וירג'יניה, ששם ממוקמים הבסיסים הגדולים של ה־Navy האמריקני.

לא פחות מ־30 שנות קריירה, שבהן מסלול ייעודי בן תשע שנים, הכשירו אותו לתפקיד, שרק הטובים שבטובים מגיעים אליו. "במשך 20 שנה הייתי מה שקוראים לו 'קצין טיסה ימי' על מטוסי הביון הוק־איי. שם ניהלתי את מערכות הנשק וטסתי על נושאות מטוסים", משיב שלנסקי לשאלתי כיצד זה שילד־יהודי־טוב־פילדלפיה הפך להיות מפקדם של 8,000 מלחים.

אני מניח שאמא שלך לא ציפתה שזה מה שתעשה בחיים.

"כשהלכתי לקולג', רציתי להיות רופא כמו אבא שלי. הרי זה החלום היהודי... אבל אחרי הקולג' (ב־1979) רציתי להתנתק מלימודים, והרגשתי שכיהודי־אמריקני, אנחנו מבורכים בכך שארה"ב נמצאת איפה שהיא ונותנת לנו את כל החירויות שהיא נותנת. סבי וסבתי ברחו מהפוגרומים בליטא. למדתי על השואה כילד. ביקרתי בישראל כנער אחרי מבצע אנטבה וזכרתי את השמחה. הרגשתי שכיהודי, ארה"ב והישרדותה חשובים לי, והחלטתי להתנדב ולהגן על האומה שלי. המטרה שלי היתה להיכנס ולעשות סבב אחד, אבל בכל בוקר התעוררתי מחדש בידיעה שמה שעשיתי היה באמת חשוב. הדבר השני הוא שהייתי ממש טוב, והדבר השלישי היה חברויות חזקות. אז המשכתי".

כמי שהשתתף במבצעים רבים לאורך השנים וקיבל אינספור אותות הוקרה והצטיינות, שלנסקי היה בין חמישה מפקדי טייסות מתוך 200 שנבחרו להיכנס לתוכנית האנרגיה הגרעינית של הצי האמריקני. על ה"הארי טרומן" יש שני כורים כאלה, ולכן הכרחי ללמוד את התחום.

בתום שנת הכשרה, הוא ניהל כור גרעיני. אז הוחזר לשרת כקצין בכיר על נושאת מטוסים. השלב הבא היה בפיקוד על ספינה אחרת של הצי האמריקני, שנשאה את השם "רונלד רייגן". רק בתום המסלול המפרך הזה, הוא הוסמך להיות בין יחידי הסגולה שמפקדים על אחת מ־11 נושאות המטוסים הגרעיניות שיש לארה"ב. במקרה שלו היה מדובר ב"כוח התקיפה - קבוצת הארי טרומן".

ואם האיראנים יקדימו

מדוע "קבוצה"? כי לא מדובר רק בנושאת מטוסים שעליה 6,250 חיילים, 90 כלי טיס, שני כורים גרעיניים, ארבעה מעוטים (קטפולטות) להזנקת המטוסים, שני עוגנים במשקל 30 טונות כל אחד, מערכות הגנה אווירית ובקרה אווירית, וכל שאר האופרציות ההכרחיות להפעלת האונייה שאורכה 332 מטר, רוחבה 40, משקלה כמעט 104 אלף טונות ועלות בנייתה מגיעה ל־6.5 מיליארד דולר. מעבר לממדים הבלתי נתפסים הללו, "קבוצת טרומן" כוללת שבע ספינות אספקה, הגנה וחימוש נלוות, ולעיתים קרובות גם צוללות, שמטבע הדברים אי אפשר לדעת את מיקומן.

על הכוח האדיר הזה פיקד שלנסקי בעשור הראשון למאה. מחיל הים האמריקני הוא פרש ב־2018, ומאז מילא שורה של תפקידי ייעוץ, בין היתר בתחום הביטחון הלאומי. עד היום הוא בקשר עם חבריו לשעבר בחיל הים.

במצב הנוכחי עדיין אין פקודת "פעל", אבל אני מניח שאלה גם לא ימים רגילים על הספינה והם בכוננות מסוימת.

"נכון. ה'אברהם לינקולן' נמצאת כרגע במפרץ הערבי, וה'ג'רלד פורד' נמצאת בים התיכון. יהיה מעניין לראות אם ישלחו אותה דרך תעלת סואץ או שהיא תפעל מהים התיכון, כי היא יכולה לעשות את שתי המשימות", מתאר שלנסקי את הדילמות שבכירי ה־Navy והפנטגון מתלבטים בהן בשעות אלה.

"אני יכול לומר לך שעכשיו, כמובן, על נושאות המטוסים האלה יש הרבה הכנות. על בסיס יומי, נושאות המטוסים עושות פעולות יומיומיות, מה שאנחנו מכנים 'קצב קרב'. בכל בוקר הם קמים, מכינים את סיפון הטיסה ואת המטוסים. יש להם לוח זמנים שלם ומסודר לגבי מי טס, כמה מטוסים, התדלוק, המשימות, המודיעין, דוח מזג האוויר. כל זה מתחבר בצורה מתואמת וקבועה מאוד, כדי שיהיה קצב קרב יומי של פעולות".

האם הם מתכוננים עכשיו למה שיהיה בלחימה בזמן אמת?

"בין שזו תקיפה מוגבלת, בין שזה פשוט להרים כוח קרבי באוויר שיהיה מוכן לצאת לדרך כדי לקדם סוג כלשהו של משא ומתן, ובין שזו תקיפה כוללת - הכלי מתכונן לכולם. הם מסתכלים על המודיעין, על מטרות התקיפה, על מי שיצטרכו לרדוף אחריו, על מזג האוויר, וכן הלאה. הטייסים יתאספו ויתכננו כל תקיפה מההתחלה ועד הסוף, לגבי כל מטרה אפשרית אחרת.

"אני בטוח שהם מסתכלים על מספר המטרות בשלב הזה, איך יורדים עליהן, וחושבים לעומק גם על יכולת הגנה. מה תהיה התגובה של איראן? מהן היכולות שלהם? מהן האפשרויות שלהם, מבחינת להכות בארה"ב? מה אם הם רוצים לחסום את המצרים או את המהלכים שלנו? אנחנו יודעים מה לעשות, ואנחנו חושבים על כל התרחישים האלה בזהירות רבה. וזכור, זו לא רק נושאת המטוסים, שהיא החלק הכי חזק במשוואה, אלא גם ספינות הסיוע והמשחתות. אלה מקשיבות במים לצוללת איראנית אפשרית. הם משקיפים לאורך כל המפרץ הערבי, כדי לראות אם הצי האיראני ייצא להסתערות טקטית עם הסירות הקטנות שלו. כל הדברים האלה נמצאים בתכנון ובבחינה. ואגב, הם עדיין טסים בכל יום".

זו היתה השאלה הבאה שלי. בכל יום?

"כן, ויש להם גם אזור להגן עליו. יש להם מטוסים אלקטרוניים מוכנים עם אמצעי נגד מוכנים לפעולה. הם כנראה במצב כוננות גבוה מאוד כרגע. כל הספינות והמטוסים שלהם טסים, ויש סיורי אוויר קרביים כדי להיות מוכנים לצאת לפעולה אם משהו יקרה ואם תגיע פקודה כלשהי".

ים־יבשה־אוויר

ניכר כי שלנסקי מדבר מניסיון. בפיקודו, "קבוצת טרומן" תקפה מטרות של דאעש בעיראק. כמה חודשים מוקדם יותר, רחפן איראני צילם אותה מלמעלה - כך לפחות דיווחה התקשורת המקומית. האונייה שעליה פיקד אז לא שובצה למערכה הצפויה כעת מול איראן. אך הזיכרונות שלו מאז, וכן הדברים ששמע ממש לאחרונה ממי שמפקדים כיום על נושאות המטוסים, מאפשרים לו להסביר דברים שעד כה לא נשמעו בישראל.

למשל, שלנסקי מסביר מהו היתרון שבהבאת שתי נושאות מטוסים לאזור, ומדוע דווקא ה"פורד" נבחרה, אף שחייליה אמורים היו לחזור הביתה לחופשה.

"היופי שבהבאת נושאת המטוסים השנייה הוא שיש לך היכולת לעשות מה שעשינו במלחמה נגד הטרור בעיראק ובאפגניסטן, כלומר אחת שתפעל ביום ואחת בלילה. זה יתרון גדול שיש לארה"ב. 90% מהמדינות לא טסות בלילה - עבורנו הלילה הוא חבר. אנחנו יכולים לבצע פעולות קרביות כל הזמן. אבל זה נחמד כשיש לך שתי נושאות מטוסים, ויש לך, נקרא לזה, 'משמרת יום' ו'משמרת לילה'. כך אתה מקבל יכולת קרב מתמשכת. זה דבר שרוב המדינות, שלא לדבר על איראן, לא יוכלו להתגונן מפניו.

"ה'ג'רלד פורד' היא נושאת המטוסים החדשה שלנו, והיא מסוג חדש לגמרי עם טכנולוגיה מתקדמת מאוד. סיפון הטיסה שונה לחלוטין. המעוטים (רכיב שמתחבר לגלגל הקדמי של המטוס ומזניק אותו לשמיים במהירות עצומה; א"כ) הם אלקטרומגנטיים. ציוד העצירה של המטוסים הנוחתים, תחנת הכוח הגרעינית - הכל זה הטכנולוגיה העדכנית ביותר. השקענו הרבה בנושאת המטוסים הזו, וזה חשוב, כי היא מביאה בערך 150% יותר יכולות. לדוגמה, אני יכול לשגר מה'לינקולן' 200 מטוסים בלי הרבה בעיות. ב'פורד' אוכל לשלח 300. זו יכולת נוספת, יותר מסתם נושאת מטוסים רגילה. זה כמו שיהיו שתיים וחצי נושאות מטוסים גרעיניות", הוא מסביר.

"שתי נושאות מטוסים (לעומת אחת) הן הבדל גדול. עכשיו אפשר לבצע פעולות רצופות של 12 שעות, ואז אפשר להסתובב ולנוח קצת בזמן שנושאת המטוסים השנייה עושה 12 שעות. וכשהיא מסיימת, היא יכולה לנוח קצת. 'אתם פועלים בלילה, אתם ישנים ביום', או 'אתם מתארגנים למבצע הבא'. אז זו באמת הסיבה ששתי נושאות מטוסים יוצרות הבדל עצום במבצע כזה".

"ל'פורד' יש יכולת לשגר 150% יותר מטוסים לעומת ה'לינקולן'. היתרון שבהבאת נושאת המטוסים השנייה הוא שאחת תפעל ביום ואחת בלילה. זה יתרון גדול שיש לארה"ב. אנחנו יכולים לבצע פעולות קרביות כל הזמן"

אם כבר מדברים על ה"פורד", היו פרסומים שהשירותים שם התקלקלו, ושבכלל הצוות היה אמור לחזור הביתה למנוחה אחרי חצי שנה בים. פתאום הקפיצו אותם לאזור שלנו. זה לא יקשה עליהם לבצע את המשימות?

"זה נכון. הם שם בחוץ כמעט שמונה חודשים עכשיו, וזה מתיש. אתה לא ישן הרבה, ער עד מאוחר, קם מוקדם בבוקר. לפעמים באמצע הלילה אתה מקבל שיחה מהצופה על הגשר לגבי עניין כזה או אחר. אתה צריך לוודא שבטיחות הספינה היא מעל לכל, כל הזמן שאתה מבצע. ודברים תמיד קורים. המעוטים מתקלקלים מדי פעם. אז יש צוות מיוחד שיוצא לפעמים באמצע הלילה, והם מאומנים לפרק את כל המנוע ולהרכיב אותו בחזרה, כדי שיעבוד למחרת. כך שקורים דברים, אבל אלה דברים שמתכוננים אליהם. אלה משימות שאנשים מאומנים לעשות".

אז אם וכאשר תגיע הפקודה לפעול, מה יקרה בסיפון? מה תהיה האווירה? בפרט ב"פורד", שהיתה אמורה לחזור הביתה?

"אני יכול לדבר מניסיון אישי. כשהייתי המפקד של ה'טרומן' היינו שבעה חודשים במפרץ הערבי. אמרו לי 'קפטן, נצטרך להאריך לך את המשימה כי הספינה הבאה עדיין לא מוכנה'. חשבתי שאלו יהיו חדשות הרסניות לצוות. קרה בדיוק ההפך, כי המלחים התאמנו לזה. זה מה שהם. לכך מוקדשים החיים שלהם, לפעולות קרב. וברגע שנכנסים לפעולות קרב - כל המחשבות העצובות על המרחק מהבית, שזה באמת קשה, הכל זז הצידה. כל תשומת הלב מתמקדת מחדש במשימה, ואין מלח שלא מתרגש לעשות את מה שהתאמן לעשות כל הקריירה שלו. כל האווירה על הספינה משתנה, והופכת להתרגשות מביצוע המשימה והתמקדות אמיתית בכל מה שקורה ובמה שיכול להימשך.

"ברגע שנכנסים לפעולת קרב, כל המחשבות על המרחק מהבית - הכל זז הצידה. כל תשומת הלב מתמקדת מחדש במשימה. ואין מלח שלא מתרגש לעשות את מה שהתאמן לעשות כל הקריירה שלו"

"כן, זה גורם לך להתעייף. אתה מתעייף. אבל סוג כזה של פעולה הוא באמת מה שאנחנו שואפים אליו. זה מה שהתאמנו עליו, והעובדה שהם קיבלו עכשיו הזדמנות לעשות את זה משנה את כל האווירה על הספינה. היא הופכת להיות מקצועית ומרגשת יותר, כי זו ההזדמנות לעשות את מה שהם התאמנו לעשות".

הפלת המשטר? תלוי

אחרי חודשים, ואולי שנים, של אימונים ותרחישים, יגיע הרגע שבו תתקבל הפקודה המבצעית. שלנסקי מתאר מה יקרה על הספינה ברגע הזה. "התכוננת. אתה יודע את מטרות התקיפה שלך. נניח שאלו מטרות יבשתיות באיראן, ואנחנו נכנסים פנימה והולכים לחסל דברים מסוימים. בדרך כלל יהיה מבצע אווירי. במקרה הנוכחי צריך לזכור שגם מטוסי חיל האוויר של ארה"ב נמצאים באזור (נושאות המטוסים הן חלק מזרוע הים של כוחות הביטחון האמריקניים, חיל האוויר הוא זרוע נפרדת; א"כ).

"אנחנו מחשיבים את זה מבצע משולב. לחיל האוויר תהיה רשימת מטרות ומשימות, ולנושאת המטוסים יהיו רשימה ומשימות, וכל זה יהיה מתואם. כאן, כנראה, זו תהיה מעין גישה בשלבים. סביר להניח שהשלב הראשון יהיה לחסל את כל ההגנה האווירית שיכולה לפגוע בצד שלנו. הם יחליטו אם לשלוח את הצי או את חיל האוויר למשימה הזו.

"עכשיו בוא נדבר על מה שיקרה על הספינה", שלנסקי עובר לתאר מניסיונו. "נניח שבשעה 8:00 אנשים יקומו ויידעו שאנחנו הולכים לשגר תקיפות החל מ־10:00, וזו תקיפה של 20 מטוסים. אז צוותי התחזוקה מוודאים שהמטוסים האלה מוכנים להמראה, והם הולכים להביא אותם לסיפון (מבטן הספינה) ויוציאו את הפקודה, מה המשימה שלהם - האם החימוש הוא פצצות, טילי אוויר־אוויר או שניהם? ככה הצוותים יודעים בדיוק מה הם הולכים לעשות, ויטענו את התחמושת על המטוסים. 20 מטוסים ייצאו בתוך שמונה עד עשר דקות, ואתה גם יכול להוציא שני מטוסים בו־בזמן. אחרי שהם עוזבים את סיפון הטיסה, קבוצת המטוסים הבאה מתכוננת לתקיפה הבאה שלה".

נניח שניתן האות לפעולה. מהו הנזק ששתי נושאות מטוסים וכוחות חיל האוויר האמריקני שהגיעו לאזור יכולים להסב לאיראן?

"בתוך יום או יומיים כנראה נפיל את כל ההגנה האווירית שלהם, מה שישאיר אותם פתוחים לכל דבר שנרצה להרוס. בתוך שבוע אנחנו יכולים לגרום לפגיעה רצינית מאוד במרכזי המודיעין והמבצעים ובכל האתרים הצבאיים שלהם. הם לא יהיו מסוגלים לפעול, הם יהיו חסרי אונים".

האם תוכלו להפיל את המשטר?

"זו שאלה מצוינת. מנקודת מבט אווירית, אני לא חושב שזה מספיק כדי להרוס את המשטר. אני חושב שהפלת משטר תחייב כוחות בשטח, וזה לא משהו שאנחנו מוכנים לעשות עדיין - אלא אם כן תהיה שם איזושהי מהפכה פנימית שבה העם ינצל את ההזדמנות".

האם בממסד הביטחוני האמריקני מבינים שאיראן היא לא רק בעיה ישראלית או מזרח־תיכונית, אלא גם בעיה לאמריקה?

"זו בעיה גדולה לאמריקה, בעיה ענקית. (אבל) יש קולות רבים בארה"ב שקוראים לא להתערב בנעשה בחו"ל, ולדעתי זו טעות. גם רבים מהאנשים שאני עובד איתם בענייני ביטחון לאומי מאמינים שזו טעות. הבריתות שלנו חשובות, והדברים שקורים בעולם אינם מבודדים. לעיתים קרובות מדי אנחנו חושבים שזה פשוט לחזור לגבולות שלנו, ושניתן לעולם לעשות את מה שהוא רוצה בלי שזה ישפיע עלינו. זה לא נכון. או שתטפל בזה היום, או שתצטרך להתמודד עם זה מחר, כשהבעיה תהיה גדולה יותר.

"יכולנו לעצור את היטלר ב־1939 או ב־1933. יכולנו, ובכל זאת אפשרנו לו לקחת עוד ועוד שטחים, עד שהוא כבש את כל אירופה. לא קל לשלוח את הכוחות ולסכן חיי חיילים, אבל זה באמת עניין של יצירת עתיד טוב יותר"

"די להסתכל אחורה על מלחמת העולם השנייה ועל היטלר. יכולנו לעצור את היטלר ב־1939 או ב־1933. יכולנו, ובכל זאת אפשרנו לו להמשיך לקחת עוד ועוד שטח, עד שהוא כבש את כל אירופה וכמעט את כל העולם. אלו החלטות קשות. לא קל לשלוח את כל הכוחות האלה ולסכן חיי חיילים, אבל זה באמת עניין של יצירת עתיד טוב יותר. לא רק לארה"ב, אלא לכל העולם".

מצב הרוח

בנקודה זו מגיע שלנסקי למה שנראה כמו החלק המסובך והמסוכן ביותר בהפעלת קבוצת התקיפה העצומה שהיתה נתונה לפקודתו. שכן, בזמן שהמבצע הצבאי מתחיל, שהמטוסים מטופלים ומועלים לאוויר במהירות מסחררת, ושהאויב כנראה ינסה לפגוע בנושאת המטוסים - עליו לסובב את נושאת המטוסים בהתאם לכיוון הרוח. וכמובן, לא רק היא מסתובבת, אלא גם כל הצי שמקיף אותה.

"הקפטן מתמרן את נושאת המטוסים למקום הנכון בזמן הנכון. צריך להיות מכוון נגד הרוח, כי הרוח עוזרת לך לשגר. זו הדרך הטובה ביותר. צריך לוודא שהאזור סביבך פנוי ושהוא בטוח ומוגן. אתה מתאם את התנועה שלך ואת שיגור המטוסים האלה עם כל ספינות ההגנה שלך. יש לך משחתות שנמצאות בעמדות מסוימות כדי לעזור במקרה שאתה מותקף בטילי קרקע־ים, ורשת שלמה שנקראת 'אזור מוגן אווירית'. ויש מקומות שונים, כמו פלחים שונים בשמיים, אם אפשר לומר כך, שאנשים מחזיקים בספינות שונות ובמטוסים שונים בעלי הסמכות והאחריות להגן על המגזרים השונים הללו".

למה, בעצם, צריך לסובב את הספינה?

"כי אחרי ביצוע המשימה כולם חוזרים לנושאת המטוסים. לכן אני מסובב את נושאת המטוסים לשוט בחזרה עם הרוח, ובדרך כלל יש לי 30-20 דקות לעשות זאת. ואז אני מתכונן לשיגור הבא, שיכול להיות בערך 45 דקות מאוחר יותר. ושוב, אני מסובב את נושאת המטוסים בחזרה לרוח ומתכונן לשיגור הבא".

המורכבות העצומה כלל לא נגמרת פה, שהרי הכוח האווירי של נושאת המטוסים הוא ממש לא היחיד בשטח.

"המטוסים שאני משגר יעברו מעל ליבשה. כשהם יחזרו, נוודא שהם מטוסים ידידותיים, כך שלא יהיה עימות 'כחול על כחול'. (במקביל) לחיל האוויר, יש הגנה אווירית שהם עובדים איתה. האחראי לכל זה הוא מרכז פיקוד שמתאם הכל כדי לוודא שכולם עושים את עבודתם".

לכל מה שתיארת עכשיו צריך להוסיף את הכוונה של האיראנים להטביע את נושאות המטוסים, או לפחות לפגוע בהן - כך לפחות הם מראים בסרטוני הבינה המלאכותית.

"אתה יודע, זה מצחיק. אנחנו לוקחים ברצינות את האיומים נגד נושאות המטוסים. אבל בסרטוני היוטיוב הם מראים את עצמם יורים טילים ומפוצצים ספינה, וזה לא יקרה עם יכולת ההגנה שיש לנו".

איך אתה כל כך בטוח בזה?

"אנחנו מתרגלים רבות את מערכת ההגנה שלנו. קודם כל, אנחנו אף פעם לא מאפשרים לשום סוג של טיל להתקרב לנושאת המטוסים. יש לנו שכבת הגנה מתוחכמת מאוד, גם מבחינה פיזית, עם ספינות שיש להן טילי קרקע־אוויר שלהן והגנה האווירית עם מטוסים, יכולת לזהות ולדעת מתי הם שיגרו טיל, כמו הטילים הבליסטיים שלהם, ויכולת להפיל אותם. עשינו את זה בשנה שעברה, ולמעשה כמה פעמים.

"נניח שהם מנסים להציף את המערכת (בטילים) - יש לנו גם התקפה אלקטרונית, שמשתמשת בספקטרום האלקטרוני כדי להפריע להנחיה ולגלאים של הטילים האלה. אפילו נניח שכל זה נכשל ומשהו פורץ - על נושאת המטוסים עצמה יש טילי הגנה אווירית מתוחכמים שיכולים לחסל כל מה שמתקרב, ומערכות נשק שיורות 1,000 כדורים בדקה. הן ישמידו בקלות כל אחד מסוגי הטילים האלה לפני שיפגעו בנושאת המטוסים".

אם יש ישלחו 50 או 100 רחפנים בו־בזמן?

"מעניין שאתה אומר את זה, משום שהרחפנים הם למעשה בעיה קשה יותר מטילים בליסטיים. הם קטנים, וקשה יותר לראות אותם, והם יכולים להציף את המערכת. אבל יש לנו ניסיון ממש טוב לאחרונה בירי על רחפנים. למעשה אנחנו די טובים בזה. כשהחות'ים תקפו אותנו עם כמה רחפנים יום אחר יום, השתפרנו מאוד בגילוי שלהם ובהפלתם. נכון שהספינה תמרנה, ומטוס אחד לא היה קשור כראוי והחליק. זו היתה תאונה מצערת, אבל זה לא היה משום שהרחפנים תקפו והשמידו מטוס. שום רחפן לא עבר ופגע בשום ספינה. גם אם האיראנים ישלחו 100 רחפנים, אני יכול להבטיח לך שאף אחד מהם לא יעבור ויפגע בספינה.

"עכשיו, בואו נגיד שרחפן אחד באמת עובר, ואולי יש איזשהו פיצוץ על הסיפון, אז תלוי איפה הוא פוגע. אבל נושאת המטוסים היא לא נמר נייר, זו ספינת הגנה שנבנתה היטב. יש לה שכבות מרובות. היא בעלת יכולות גבוהות, ויידרש הרבה כדי להטביע נושאת מטוסים. גם אם יהיה חור בחלק אחד של הספינה, שאר הספינה תישאר על המים. אנחנו בונים את הספינות שלנו כדי לעמוד בפני נזקי קרב עצומים, אז אני לא חושב שזה יקרה".

"עד למלח הזוטר"

אני שומע אותך, וממש מתחשק לי להיות על הספינה כשזה יקרה.

"גם לי, אבל אני זקן מדי בשביל זה. אבל יש לי כמה חברים נהדרים שעכשיו נמצאים שם בחוץ על הספינות האלה, ואני שומר איתם על קשר. הם מסתדרים מצוין ומוכנים לצאת לדרך".

תשמע, אני חייב לשאול: איך בעצם אתה מצליח לנהל מערך עצום כזה? בסיס אווירי שהוא בו־בזמן גם ספינה ענקית, מונעת בכור גרעיני, עם 8,000 חיילים וספינות סביבה, בזמן קרב. איך עושים את זה?

"זו עיר צפה, עם כל מה שצריך וכל מה שאין לנו או שנגמר לנו. התאמנו בזה כדי להוציא ספינת אספקה, ואפילו כשאנחנו משגרים ומחלצים מטוסים ומבצעים תקיפות, אנחנו יכולים לתדלק את דלק המטוסים ואת אספקת המזון והמים - הכל. אנחנו ממש טובים בזה. אנחנו מקצוענים בזה, ואנחנו יכולים לקיים את עצמנו כל זמן שזה ייקח. וזה מבצע מרשים. הלוגיסטיקה, אנחנו יודעים איך לגרום לזה לעבוד. אתה יודע, יש לנו נושאות מטוסים כבר יותר מ־100 שנה".

אז איך עשית את זה?

"בתור קפטן הספינה, אתה כמובן לא עושה הכל. זה באמת היופי של חיל הים של ארה"ב. יש לנו מנהיגות מדורגת בנושאת המטוסים שאומנה היטב. הם עושים את זה במשך הרבה שנים. הם התאמנו לזה ויודעים איך להפעיל את זה. הקפטן הוא ההנהגה הכוללת, ונותן את הפרספקטיבה הכוללת. אבל יש לו או לה הרבה ראשי מחלקות שיורדים ומנהלים, והם מדווחים בחזרה כשהדברים מסתיימים. האימון הוא באמת מה שחשוב. עד למלח הזוטר ביותר, הציפיות שלנו הן עצומות, שהם ייקחו את ההובלה כשהם רואים שמשהו לא בסדר ויטפלו בזה. הם לא צריכים לחכות לפקודות, הם יודעים את העבודה שלהם היטב ממש. מבחינתי, זה היה החלק הכיפי באמת.

"בתור קפטן, אני לא יכול להיות למטה, מתחת לסיפון, או לנהל את תחנת הכוח הגרעינית. אני לא יכול להיות בחוץ על סיפון הטיסה, לשגר ולחלץ מטוסים. אבל יש לי אנשים שאומנו ומנהיגות נפלאה. הם יודעים מה הם עושים ויש לנו ביטחון ביכולות שלהם, וזה באמת מחמם את הלב".

במקרה של שלנסקי זה לא רק לב של מלח, אלא גם לב יהודי. על פי הידוע לו, הוא השני מבני עמנו שפיקד על נושאת מטוסים. את זהותו היהודית הוא לא רק הבליט לאורך השירות, אלא גם הפיץ החוצה. "חגגנו פסח על סיפון הספינה, ובכל ליל שישי ביקשתי מהטבח שלי להכין חלה. בערבי שבת הלכנו לתפילות, ואת החלה הייתי מחלק לצוות שהיה במשמרת על הרדארים והמחשבים".

הספר של הנאצים

בשנת 2008, לרגל חגיגות ה־60 להקמת מדינת ישראל, נשלחה נושאת המטוסים לחופי חיפה כמחווה לישראל. בהמשך, עם חזרת הספינה לארה"ב, הוא מספר, "עלה בדעתי שלכבוד יום העצמאות ה־60 לישראל, מכיוון שהנשיא טרומן היה זה שהכיר בישראל, אנחנו צריכים לערוך טקס מיוחד על הספינה. ההחלטה שלי היתה להכניס לספינה ספר תורה (בכל נושאת מטוסים יש חדר תפילה).

"זה היה ספר תורה מיוחד מאוד. במקור הוא היה מליטא - משם גם מקור המשפחה שלי - וכל השנים הוא נשמר בפראג. ומה שמיוחד עוד יותר הוא שהתורה הזו היתה אמורה להיות מוצגת במוזיאון נאצי, כדי לספר מי היה הגזע הנכחד של היהודים. שם היא היתה אמורה להיות מוצגת, יחד עם הרבה יודאיקה". זה, כמובן, לא קרה.

מנגד, "אחרי שהנשיא טרומן הכיר בישראל, הרב הראשי דאז יצחק הרצוג (סבו של נשיא המדינה דהיום; א"כ) היה במקרה בניו יורק, ויחד איתו היה ספר תורה קטן. אז הוא החליט לתת אותו לטרומן במתנה על ההכרה בישראל. אגב, התגובה של טרומן כשקיבל את הספר היתה 'הו, תמיד רציתי אחד כזה'".

לקראת הטקס על נושאת המטוסים "טרומן", שלנסקי החליט שגם ספר התורה שקיבל הנשיא טרומן יובא לאירוע, כך שבטקס יוצגו למעשה שני ספרים. אלא שבספרייה הלאומית להנצחת הנשיא לא ממש התלהבו. "התקשרתי למוזיאון, והתשובה שלהם היתה 'אין מצב. הספר הזה לא יוצא מפה. אנחנו אף פעם לא מוציאים את התורה מהספרייה'. התווכחתי ואמרתי להם 'אני מבטיח שיהיה ליווי צבאי, שמירה של 24 שעות ביממה. אני מטיס לשם מטוס, אוסף את ספר התורה עם שמירה מלאה לאורך כל הדרך, ומטיס אותו בחזרה.

"ספר התורה הזה, שאמור היה להיות מוצג במוזיאון נאצי לספר על הגזע היהודי שהוכחד, נמצא על ספינה של חיל הים האמריקני, בספינה הכי חזקה בעולם. ועכשיו התורה הזו מפליגה אי־שם בים, במקום שבו נמצאת ה'טרומן'"

"הטקס היה על הרציף. הזמנו יהודים מקהילת המפטון בווירג'יניה, שבה אנחנו גרים. על התחנה הימית הגדולה בעולם, נושאת מטוסים, עם 600 אנשים בהאנגר, שצפו בהקדשת התורה ל'טרומן'. מובן שזה היה חשוב ליהודים ששירתו בצבא האמריקני, ובכלל לקהילה היהודית, להיות חלק מאירוע כל כך מדהים. אבל לי היה חשוב לא פחות שהצוות שלי יידע מהי תורה. הם שאלו אותי, והיינו צריכים להסביר להם מה זה תורה, ושכל התנ"ך מבוסס על זה. הם נדהמו מהטקס. הזמנו את החזן שלנו מבית הכנסת המקומי לשיר, קראנו בתורה והכנסנו את הספר לבית הכנסת של הספינה", מספר האדמירל הוותיק.

"וזה הדבר החשוב ביותר. ספר התורה הזה, שאמור היה להיות מוצג במוזיאון נאצי כדי לספר על הגזע היהודי שהוכחד, נמצא על ספינה של חיל הים האמריקני. יש לך פה מצד אחד הרס, מוות ושנאה, בסדר העולמי שהנאצים רצו להשליט על העולם. אבל בטוויסט אירוני חזק, השתמשנו בתורה הזו - ובספינה הכי חזקה בעולם - לחופש, לידידות ולשלום. ועכשיו התורה הזו מפליגה אי־שם בים. במקום שבו נמצאת ה'טרומן', שם נמצאת התורה שלנו".