30 מיליון בני אדם חיים כאן בניו דלהי, בירת הודו. מספר בלתי נתפס עבור מי שמגיע מארץ קטנה, חצי סיכה על מפת העולם. הדחיסות האנושית בתוך הכרך האינסופי מסחררת. רעש צופרים מלווה תדיר את נחשול המכוניות הנעות בכבישים בכאוס חסר פשר בכל שעות היום והלילה. תמרורי הכביש הם המלצה בלבד. מחליפה אותם שפת הצופרים, שפת סתרים המקשרת בין נהגי המכוניות, הטוקטוקים והאופנועים, ובלתי מובנת בעליל לזרים. שפת הצפצופים, הפלא ופלא, יוצרת סדר סמוי בתוך הכאוס הגלוי.
דלהי היא עיר יפהפייה בכיעורה. אין דרך אחרת לומר זאת. בלגן, לכלוך, ריחות, צבעים, קולות, שווקים, פרות, קופים. כיעור מרהיב, המציג חולשות לראווה, באותנטיות שאינה מבקשת להסתיר דבר. הבלגן האנושי לא פחות מורכב: נשים בכיסוי פנים מלא, לצד נשים בלבוש מודרני, גברים עם טורבן מפואר המתנוסס על הראש, לצד אנשי עסקים הממהרים לדרכם, רעבים ושבעים, "טמאים" ומורמים מעם, כהים ובהירים, יפים ומכוערים, מוסלמים והינדים ונוצרים, חיים בצמידות, איש איש ואמונתו, מקדשיו, פסליו ותפילותיו.
היכן הם היהודים בתוך הארץ האדירה הזו שבה חיים מיליארד ורבע בני אדם, מתי הגיעו לכאן ומתי עזבו רובם, ומה היה הקשר שלהם לקהילות יהודיות אחרות מסביב לאוקיינוס ההודי?
בשאלות הללו ועוד דנו בכנס בינלאומי "קשרים ימיים: יהודים ברחבי האוקיינוס ההודי", שהתקיים בדלהי בשבוע שעבר. את הכנס יזם מרכז זלמן שזר, המרכז לתולדות העם היהודי, שאירח אותי בכנס. שזר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, היה לא רק איש חינוך, תלמיד חכם ופעיל ציוני, אלא גם היסטוריון. אל מרכז שזר חברו "אעלה בתמר", עמותה לשימור יהדות תימן, ו־O.P. Jindal Global University - אוניברסיטה הודית פרטית ויוקרתית, שבה לומדים 10,000 סטודנטים מכל רחבי הודו.
הכנס עסק בחייהם של היהודים לאורך חופי האוקיינוס ההודי, שנדחקו עד כה לשולי השיח ההיסטורי. הוא חשף את נתיבי הסחר, חילופי התרבות, והקשרים הדתיים והכלכליים שחיברו בין קהילות יהודיות מהים האדום ועד לדרום אסיה או בתיאור אחר, רלוונטי במיוחד לשבוע שבו נקרא את מגילת אסתר: "מהודו ועד כוש".
הסוד הוא בים
נקודת המבט המקורית של הכנס כפולה. היא כוללת את הפניית המבט מזרחה, אל תרבות יהודית עשירה, רבת פנים ושנים, בהודו, אתיופיה, תימן, עיראק, פרס, ואף עומאן. זאת בניגוד להפניית המבט האוטומטית מערבה, שרווחת יותר בחקר תולדות העם היהודי ובזיכרון הקולקטיבי הישראלי. מי שניסח זאת בחן מעל במת הכנס הוא הרב והפילוסוף ד"ר שרון שלום, בן העדה האתיופית, ראש הקתדרה ללימודי יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו. "כמה פעמים מופיעה הודו בתנ"ך?" שאל את קהל החוקרים. "פעמיים. כמה פעמים מופיעה המילה 'כוש' בתנ"ך? לפחות 50 פעם. ועכשיו אשאל את השאלה שנוהג לשאול פרופ' אפרים אייזיק - כמה פעמים מופיע הביטוי 'פולין' בתנ"ך? התשובה: אף לא פעם אחת".
הרעיון שה"חוץ לארץ" של ימי התנ"ך לא היה המערב, כי אם המזרח, הכרחי כדי להבין את התנ"ך ואת ההיסטוריה היהודית. "לכן כשאנחנו שרים 'לפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופייה', בהמנון הלאומי שלנו, אנחנו בעצם מפספסים את כל היהודים שחיו במזרח והפנו את מבטם מערבה כשייחלו לציון", הוסיף שרון בשיחה שקיימנו לאחר הרצאתו, שעסקה בנקודת המפגש בין מסורת בכתב ובעל פה ביהדות אתיופיה.
"מרכז זלמן שזר פועל להרחבת גבולות הזיכרון הישראלי, מתוך שליחות להפוך את הפסיפס היהודי לשלם ולחלק בלתי נפרד מהזהות של כל אחד ואחד", מסביר אהד זימרן, מנכ"ל מרכז זלמן שזר, את תפיסת העולם העומדת מאחורי הכנס. "חובתנו להבטיח שסיפורי הקהילות ממזרח וממערב יתפסו את מקומם בתודעה הציבורית וירכיבו את הסיפור השלם. המרכז עומד בצומת משמעותי בין עידוד חקר תולדות העם היהודי להנחלת הידע לציבור הרחב. פנו אלינו כבר מאוקספורד בבקשה להוציא אוסף מאמרים על סמך מחקריהם של משתתפי הכנס. במקביל, אנחנו פועלים להנגיש את הידע לציבור הרחב. בגלל זה, בין השאר, הבאנו אותך לכאן".
הרב ד"ר שרון שלום: "כמה פעמים מופיעה הודו בתנ"ך? פעמיים. וכוש? לפחות 50. כמה פעמים מופיע הביטוי 'פולין' בתנ"ך? התשובה: אף לא פעם אחת"
זווית מקורית נוספת ברעיון של הכנס היא מיקוד המבט דווקא בתנועה ובקשרים במרחב ימי, ולא באזור יבשתי סגור. בחוויית האדם בן זמננו, הרגיל לכך שתנועה בין ארצות מתבצעת בטיסה, הים נתפס כמחסום, כגורם מפריד בין ה"כאן" ל"מעבר לים" - הרחוק והבלתי ניתן להשגה. אך בעבר היה דווקא הים, שעל גליו התקיימה תנועה אנושית, הגורם המקשר בין קהילות יהודיות, והימאים והסוחרים היהודים היו למייסדי הקהילות ומרכזיהן. הסמל של הכנס, ספינה עתיקה ועליה ציור המנורה, מבטא היטב את הרעיון.
בכנס השתתפו 47 חוקרים מעשר מדינות שונות, חלקם ותיקים, כמו פרופ' שלווה וייל, חלוצת חקר יהדות הודו, וחלקם צעירים שהציגו את מחקריהם, אחרי שנבחרו על ידי ועדה אקדמית בראשות ההיסטוריון פרופ' מנשה ענזי, מאוניברסיטת בן־גוריון. ייחוד נוסף של הכנס הוא במפגש בין חוקרים מתקופות שונות, החל מהעת העתיקה ועד לעת המודרנית, וממגוון תחומי דעת כמו היסטוריה, ארכיאולוגיה, תיאולוגיה, אנתרופולוגיה, גיאוגרפיה, תיאטרון ומשפט.
אז כמה יהודים חיים כיום בהודו, כמה חיו בעבר, ומתי גילו היהודים את הודו? כיום חיים כ־3,000 יהודים בהודו, מחציתם במומבאי, כ־1,500 בפונה, וכמה עשרות בודדות בקוצ'ין, בכלכתה ובניו דלהי. באמצע המאה ה־20, לפני גל העלייה הגדול מהודו לישראל, חיו בהודו כ־30 אלף יהודים.
הרוטשילדים של המזרח
הקהילה הגדולה ביותר היא קהילת "בני ישראל" שהתיישבה באזור קונקאן, בכמה מוקדים בחוף המערבי של הודו. באמצע המאה ה־20 מנתה הקהילה כ־24 אלף איש ופעלו בה כ־40 בתי כנסת. מרבית הקהילה עלתה ארצה, וכיום חיים בישראל כ־85 אלף איש מ"בני ישראל". על פי אחת המסורות של בני העדה, אבותיהם היו ניצולים של ספינה שנטרפה מדרום למומבאי אחרי שנמלטה בשנת 175 לפני הספירה, בימי מלכותו של אנטיוכוס אפיפאנס. מהטביעה ניצלו שבעה גברים יהודים ושבע נשים יהודיות, אך כל תשמישי הקדושה אבדו.
הניצולים התיישבו במערב הודו ויצרו קהילה ששמרה על נבדלות דתית, אך חיה בניתוק גמור מקהילות יהודיות אחרות. הקשר של בני הקהילה לקהילות יהודיות התחדש החל מהמאה ה־10 והגיע לשיא במאות ה־18 וה־19, אז בני הקהילה קיבלו עליהם את ההלכה במלואה. רבים מבני הקהילה השתלבו בצבא הבריטי ולאחר מכן בפקידות הבריטית בהודו. שאלת שייכותם לעם היהודי, ואם הם מותרים לחיתון, עוררה פולמוס הלכתי רחב, וגם מהומות בישראל, עד לפסיקה חד־משמעית כי הם יהודים וכשרים לחיתון.
קהילה נוספת היא יהודי קוצ'ין המכונים המלברים, שישבה בדרום־מערב הודו, באזור חוף מלבר. מדובר בקהילה עתיקת יומין וקטנה שמנתה כמה אלפי בני אדם והפעילה כשמונה בתי כנסת בנקודות שונות. לקהילה היו קשרים ענפים עם יהדות תימן, אשר שלחה אליה ספרי תורה, סידורים, ניסוחי כתובות, שוחטים ומוהלים. כיום חיים בישראל כ־8,000 איש מבני הקהילה וצאצאיה. בשאלה מתי וכיצד הגיעו אבות הקהילה להודו, נדון תכף בהרחבה. קהילה נוספת בקוצ'ין היא קהילת הפרדסים (הזרים או הלבנים), יוצאי אירופה והמזרח התיכון שהחלו להגיע להודו עם הכיבוש הפורטוגלי משנת 1498 ואילך. אליהם הצטרפו משפחות מן המזרח התיכון.
במאה ה־19 הגיעו להודו "היהודים הבגדדים", שם כולל לבני עיראק וארצות ערב, שהחלו להגיע להודו, בעיקר למומבאי, עם בואם של הבריטים להודו, משנת 1795 ואילך. המשפחה המוכרת ביותר מהם היא משפחת ששון, שכונתה "הרוטשילדים של המזרח". אחת הנשים הבולטות בקהילה זו היתה פלורה ששון, שהוזכרה כמה פעמים בכנס ובעיקר בהרצאתו המרתקת של הרב ד"ר יצחק לוי קופר, שחשף תכתובת מרתקת של פלורה עם הרב יצחק ניסים, שממנה עולה דמותה של אישה למדנית הבקיאה בגמרא ובהלכה. מתוך קהילה יהודית זו יצאו גם השחקניות הראשונות של בוליווד, שהפכו לנשים הנערצות והעשירות ביותר בהודו, כפי שתיארה ליפיקה פלהאם מאוניברסיטת פנסילבניה, בהרצאה ובסרט שיצרה. כאשר הגיע הקולנוע להודו בתחילת המאה ה־20, נוצר צורך בשחקניות. נשים הינדיות ומוסלמיות לא הסכימו להופיע בסרטים, שכן המשחק נתפס כמקצוע "מפוקפק" ולא מכובד עבור אישה. הנשים היהודיות מהמזרח התיכון היו אלו שנענו להזדמנות. כוכבת העל הראשונה בקולנוע ההודי היתה היהודייה רובי מאיירס, שנודעה בשם הבמה סולוצ'אנה ("בעלת העיניים היפות"). בתקופת הסרט האילם היא היתה הפנים המפורסמות ביותר בתעשייה. כשהקולנוע החל "לדבר", נוצרה בעיה כי השחקניות היהודיות לא תמיד שלטו בשפות המקומיות. סולוצ'אנה לקחה הפסקה של שנה, למדה הינדית, הקימה חברת הפקה משלה וחזרה בגדול. בשיא הצלחתה משכורתה היתה גבוהה מזו של המושל הבריטי של הודו.
במאה ה־19, ובעיקר במאה ה־20, בשנות מלחמת העולם השנייה, הגיעו פליטים רבים להודו, כפי שתיאר והדגים בהרצאתו ד"ר יגאל סתרי. מרביתם של פליטים אלו היו ציונים, והם הפיצו בהודו את הרעיון הציוני.
שתי קהילות נוספות מאמינות בהשתייכותן ליהדות: קהילת בני המנשה בצפון־מזרח הודו, שמייחסת את עצמה לצאצאי שבט מנשה. קבוצה זו, שהיתה נוצרית ואימצה אורח חיים יהודי במאה ה־20, מוכרת כיהודית באופן חלקי על ידי הרשויות בישראל, אך חבריה עוברים גיור עם עלייתם ארצה; וקהילת בני אפרים, קבוצה של אנשים מהדאליטס (לשעבר "הטמאים"), שמאמינה שמקורה בשבט אפרים ומתגוררת במדינת אנדרה פרדש. קבוצה זו אינה מוכרת כיהודית.
מתי החלו הקשרים המסחריים בין הודו למזרח התיכון? התשובה המפתיעה לכך קשורה לשרידי בננה שנמצאו בין שיני שלדים. כן, כן. הכל מתחיל ונגמר בבננה ובאי־צחצוח שיניים. מחקרים מהעת האחרונה מספקים ראיות ברורות לכך שתנועת הסחר הראשונית בין דרום הודו ללבנט החלה כבר בתקופת הברונזה, כפי שהוצג בכנס על ידי הארכיאולוג פרופ' אהרון מאיר מאוניברסיטת בר־אילן.
המחקר החדש מתבסס על טכנולוגיות חדשות של מיקרו־ארכיאולוגיה, שמצליחות לחשוף רזולוציות של מידע שהיו בעבר "בלתי נראות". כך התגלו ממצאים של שרידי כורכום ובננה (מן הסתם מיובשת, שכן בננה טרייה לא היתה יכולה לעמוד במסע הימי הארוך) בין שיניהם של פרטים שנקברו באתרים מתקופת הברונזה והברזל בישראל. כך נמצאה גם נוכחות של שאריות קינמון ווניל בכלי חרס מאותה תקופה. הממצאים מעידים על זרם של סחורות שמקורן בהודו, מאות שנים מוקדם מכפי שמקובל היה להניח עד לאחרונה.
מה זה קוף?
אחת ההרצאות המרתקות בכנס היתה של הארכיאולוג ד"ר אסף אברהם, ראש חטיבת מחקר וחינוך במרכז שזר, מיוזמי הכנס וממארגניו ובעצמו צאצא של קהילת המלברים בקוצ'ין. אברהם עוסק בארכיאולוגיה ארץ־ישראלית, בדגש על תקופת הברזל. בהרצאתו חיבר בין התיאורים המקראיים מתקופת שלמה המלך לבין ראיות ארכיאולוגיות לסחר ימי עתיק בין דרום הודו ללבנט. אברהם הסביר כי במחקר המודרני קיימים ויכוחים נרחבים בנוגע לאמינות התיאורים המקראיים על תקופת מלכות שלמה. על פי המקרא, בתקופת מלכות שלמה הגיעה ממלכת ישראל לשיא, שהתאפיין במסעות סחר ליעדים רחוקים ואקזוטיים. תיאורים של מסעות אלה מופיעים בספר מלכים:
"ואֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. וַיִּשְׁלַח חִירָם בּאֳנִי אֶת עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה. וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וַיָּבִאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה".
"וְגַם אֳנִי חִירָם אֲשֶׁר נָשָׂא זָהָב מֵאוֹפִיר הֵבִיא מֵאֹפִיר עֲצֵי אַלְמֻגִּים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה. וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ אֶת עֲצֵי הָאַלְמֻגִּים מִסְעָד לְבֵית ה' וּלְבֵית הַמֶּלֶךְ וְכִנֹּרוֹת וּנְבָלִים לַשָּׁרִים לֹא בָא כֵן עֲצֵי אַלְמֻגִּים וְלֹא נִרְאָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה".
"כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים".
"במשך שנים רבות הנטייה הרווחת בקרב חוקרים היתה להתייחס לפסוקים אלו כאל שיקוף של חזון אידיאלי המרוחק מהמציאות בת הזמן", הסביר אברהם. "חלקם ניסו לתארך את כתיבת התיאורים הללו לתקופה מאוחרת יותר. בעוד בעבר נטה המחקר להטיל ספק באותנטיות של הדיווחים הללו, הרקורד הארכיאולוגי המתגבש מציג כעת תמונה שונה משמעותית, המספקת בסיס להערכה מחודשת של הליבה ההיסטורית של הטקסט".
ד"ר אסף אברהם: "כשיהודים הגיעו לחופי הודו בימי שלמה, הם לא יכלו לחזור מייד בגלל המונסונים. צריך היה להמתין בהודו כחצי שנה, עד שהזרמים הימיים ישתנו. אפשר להניח כי אלה שנשארו בנו קהילות"
אברהם הציג בהרצאתו את האפשרות כי אופיר היא מערב הודו, זיהוי שהיה נפוץ בקרב יהודים כבר בתקופה הרומית. כך, למשל, יוספוס פלביוס, ההיסטוריון היהודי מתקופת הבית השני, כותב ב"קדמוניות היהודים": "ושלמה ציוום לשוט יחד עם סוכניו לארץ, שנקראה בימים קדמונים אופיר וכיום היא נקראת ארץ הזהב והיא חלק של הודו".
אברהם הציג ממצאים ארכיאולוגיים המאששים אפשרות זאת. כך, למשל, שבר כלי חרס שהתגלה בתל קסילה (צפון תל אביב) בשנת 1946 נושא כתובת בכתב העברי הקדום "זהב אופיר לבית חורון". השבר מתוארך למאה ה־8 לפנה"ס, תקופת ממלכת יהודה, והוא ממצא המספק ראיה חוץ־מקראית לשם "אופיר" בהקשר ליבוא זהב. אברהם הסביר גם כי התיאור בספר מלכים של יבוא אבנים יקרות הוא ככל הנראה יבוא מהודו של אבני חן דוגמת נופך, שבו ואודם. הוא הציג שתי דוגמאות לחותמות אבן שנמצאו בישראל, המתוארכות למאות ה־9 עד ה־8 לפנה"ס, שיש סיכוי גבוה שמקורן מהודו. חותמת אחת התגלתה בעין תות, והיא עשויה מאבן שבו שסביר להניח כי מקורה בהודו, ועליה ציורי רימונים והכיתוב "מכאח עמיחי".
אברהם דן גם בשאלה מהם "עצי האלמוגים" שהביא שלמה, והציע את האפשרות כי מדובר בעץ האלגום הגדל בעיקר בדרום הודו. "לאור התיאור המקראי, רוב החוקרים קושרים את ה'אלמוג' לעץ האלגום בשל מבנהו התאי הדחוס אך הגמיש, מה שהופך אותו לחומר אידיאלי לייצור כלי נגינה". בנוגע לחיות המוזכרות במלכים, הביא אברהם מקורות נוספים המתארים סחר של מלכים בבעלי חיים שמקורם בהודו. מבחינה לשונית, חוקרים מצביעים על מקורות אפשריים למילה העברית "קוף", מהמילה 'Kapi' בסנסקריט (שפה הודית עתיקה), ולמילה "תוכי" הקשורה למילה 'Tokei' בסנסקריט המתייחסת לטווסים.
"נתונים ארכיאולוגיים שנחשפו בשנים האחרונות מובילים אותנו להבנה שתת־היבשת ההודית שימשה מקור ליבוא חומרי גלם ומוצרי יוקרה כבר בתקופות הברונזה והברזל", סיכם את דבריו אברהם, "ממצאים אלו מחזקים את האמינות ההיסטורית של המקור המקראי, המתאר בפירוט יוצא דופן את טבעם של מסעות סחר אלו בשלבים המוקדמים של המלוכה הישראלית".
ברוך הבא מודי
אברהם לא התייחס בהרצאתו לשאלה אם אבותיו הקוצ'ינים הגיעו להודו כבר בתקופת שלמה. את השאלה הזו שאלתי אותו אישית. "המחקר לא יודע לומר משהו ודאי לגבי מועד הגעתם של המלברים להודו", ענה אברהם. "אני בהחלט חושב שיש סיכוי טוב שיהודים התיישבו בנקודות סחר לאורך החופים כבר בתקופת שלמה. צריך לדעת כי כשהם הגיעו לחופי הודו, הם לא יכלו לחזור מייד למזרח התיכון בגלל המונסונים. צריך היה להמתין בהודו כחצי שנה, עד שהזרמים הימיים ישתנו וניתן יהיה להפליג מערבה. אפשר להניח כי יהודים שנשארו חצי שנה בהודו, בנו קהילות. אנחנו רואים בתיאור בספר מלכים כי המסע להודו וחזרה לקח כשלוש שנים. אני מקווה שאולי אולי יום אחד יתגלה משהו ברור יותר בגניזה או בחפירות ארכיאולוגיות, אבל כרגע יש לנו הרבה פערי ידע משום שהנושא לא נחקר מספיק. אני מקווה שהכנס הזה יניע חפירות ארכיאולוגיות בהודו, במבנים עתיקים של הקהילה המלברית, ואולי נגלה דברים חדשים".
ד"ר אסף אברהם לא הסתפק רק בהצהרות כלליות. הוא פנה אל שגריר ישראל בהודו, ראובן עזר, שהגיע למושב האחרון של הכנס, וביקש ממנו לפנות בערוצים הרשמיים לממשלת הודו, כדי שזו תוביל חפירות ארכיאולוגיות באתרים יהודיים בהודו ותפעל לשימור האתרים הידועים. עזר ענה כי הבעיה המרכזית היא גיוס כספים לצורכי חפירה, וכי לשם כך יש לפנות לנדבנים בעולם היהודי. השגריר דיבר על הקשרים ההדוקים בין הודו לישראל, לקראת ביקורו השני של ראש ממשלה הודו בישראל השבוע. הוא הודה לממשלת הודו על כך שגם ברגעים קשים כשרבים מידידי ישראל הפנו לה עורף, היא נותרה נאמנה לישראל וכך גם האקדמיה ההודית שמארחת כנס העוסק בעם היהודי, בעת שבמקומות אחרים מחרימים את האקדמיה הישראלית. התמיכה החזקה של ממשלת הודו בישראל מצטרפת לאלפי שנים שבהן לא התפתחה בהודו אנטישמיות, ויהודיה לא סבלו מרדיפות, למעט בתקופה שבה פעלה האינקוויזיציה הפורטוגזית בתת־היבשת.
את השאלה כיצד לא התפתחה אנטישמית בהודו, אני מפנה לחוקרת הישראלית ד"ר מיכל ארליך (אין בינינו קשר משפחתי), מומחית להודו, שכתבה דוקטורט באוניברסיטת תל אביב על קהילות דתיות בפריפריה של דלהי, תוך התמקדות בנשים מנהיגות (גורואיות) באוכלוסיות מוחלשות. ארליך עומדת בראש מכון המחקר ללימודי הודו באוניברסיטת ג'ינדל, המארחת את הכנס. מטרת המכון היא להנגיש את לימודי הודו לסטודנטים זרים מתוך נקודת מבט הודית מקומית.
"אנטישמיות אינה יכולה להיווצר בהודו, כי תפיסת עולם שאומרת שיש רק אמת אחת מעולם לא היתה קיימת פה. המחשבה ההודית מבוססת על הרעיון שכמספר בני האדם, כך מספר נקודות המבט על המציאות", מסבירה ארליך, "אני ואת מסתכלות על אותו קיר, אני אראה את הקווים באמצע, את תראי את המלבנים בפנים. ריבוי האמיתות הוא הבסיס למחשבה ההודית, לכן המחשבה המערבית, המונותיאיסטית שהקצינה בנצרות, לא הצליחה לעשות נפשות רבות בהודו. ריבוי השפות וריבוי סוגי האנשים בהודו הם מהותה של הודו. כל הודי מדבר לפחות שלוש שפות. כשעוברים בין שפות, נוצרים גם מעברים מחשבתיים, שמשנים את נקודת המבט על העולם.
"הטקסטים ההודיים העתיקים מדברים על כך שכל אחד חושב אחרת ואי אפשר לדעת מהי הדרך הנכונה, ולכן מעולם לא היתה פה רדיפות יהודים על רקע דתי. ליהודים, שתמיד התקבלו בברכה, היה הרבה יותר קל להיטמע במסורות ובמנהגים המקומיים. אפשר להרגיש את הריח של ההינדואיזם ביהדות של קרלה, בדרך שמתנהלים בה טקסים ובדרך שמקשטים את הסוכה. גם כשהנוצרים הראשונים הגיעו להודו, הם התקבלו בברכה. הם חשבו שהם יצליחו לנצר את כולם, אבל ברגע שביקשו מההודים להאמין רק בישו ולזרוק את שאר האמונות והפסלים, הם נכשלו. האלים ההודים הם מחייכים, שמנמנים ושמחים. ההודים לא הסכימו לוותר עליהם לטובת דמות בלעדית צלובה, מיוסרת ועם צלעות בולטות".
ארליך מדגישה את החשיבות של יצירת קשרי רוח בין הודו לישראל. "רוב הקשרים בין הודו לישראל הם כלכליים ונעים הרבה סביב תעשיות הנשק, המסחר וההייטק. הכנס הזה מבקש ליצור קשרים של רוח בין הודו לישראל. אני מאמינה ששיתופי פעולה במדעי הרוח בין האקדמיה הישראלית להודית חשובים ויכולים לייצר מנגנונים חברתיים ותרבותיים, שיוכלו להחזיק מעמד שנים קדימה ולתרום לשני העמים".
צעד תימני
ד"ר ארליך חיה בשנים האחרונות בהודו יחד עם בן זוגה, פרופסור קהינבראג' ג'נגיד, העומד בראש המרכז ללימודי ישראל הפועל במסגרת בית הספר ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג'ינדל. ג'נגיד הוא המנחה המרכזי של הכנס, ויחד עם שובל סטודנטים הכרוך אחריו, הוא מארגן בפועל את הכנס. השניים נפגשו בהודו, והם מגדלים יחד שתי בנות. ארליך דוברת הינדית וסנסקריט, אך היא מקפידה לדבר עם בנותיה עברית. העובדה שדווקא היא, הישראלית, אחראית על לימודי הודו, והוא, ההודי, שהגיע מקסטה נמוכה בצפון המדברי של הודו, אחראי על לימודי ישראל, משעשעת, אך גם יעילה. הם מסייעים זה לזה להבין דקויות בשפה ובתרבות ומעורבים בהליכי הלמידה והכתיבה האקדמית האחד של השנייה.
אחד הסטודנטים ההודים שהשתתפו בכנס, פרנקלין סרנגנרג', שלידו אני מתיישבת במקרה באחת מארוחות הערב, הוא דובר עברית לא רעה, אחרי ששהה בישראל 13 שנים במסגרת לימודי תואר שני במדעי הטבע והרוח. אני שואלת אותי מדוע ההודים מתעניינים ביהדות ובישראל. "קודם כל נשים יפות", הוא צוחק. "הלימודים בישראל הם ברמה גבוהה, ויש הרבה מאוד יהודים שקיבלו פרס נובל. בגלל זה נמשכתי ללימודים בישראל. כנוצרי, אני מכיר את היהודים דרך הברית החדשה, אך על ישראל שמעתי בשנת 2000 סביב האינתיפאדה השנייה. למדתי בישראל עברית וערבית. אולי לא תאהבי לשמוע את זה ואולי כדאי שלא נפתח פה ויכוח, אבל אני פרו־פלסטין", הוא אומר בסוף דבריו.
למרבה האבסורד אל ה"פרו־פלסטיניות" לא הגיע בהודו, אלא דווקא באקדמיה הישראלית. אף שאנחנו נזהרים לא להיגרר לוויכוח, אני אומרת לו שאנטי־ישראליות היא האנטישמיות החדשה. לא קל לו לעכל את זה, אך אני מקבלת חיזוק מחוקר הודי, רוהיט קומאר שארמה, משפטן ואנליסט מחונן ממכון מנוהר פאריקר ללימודי ביטחון בניו דלהי, ומי שנשא הרצאה מרתקת על חייהם של "בני ישראל" בהודו דרך עיניה של הסופרת, בת הקהילה, אסתר דוד. "אני מסכים שאנטי־ישראליות היא אנטישמיות בתחפושת מודרנית", אומר שארמה, "בסופו של דבר, הריכוז היהודי הגדול ביותר כיום הוא בישראל, אז אם אתה שונא ישראל אתה שונא יהודים". מתברר כי הוא צורך אקטואליה ישראלית ועוקב באדיקות אחרי "ישראל היום" באנגלית. הוא די נרגש כאשר מתברר לו כי אני כותבת ב"ישראל היום".
ד"ר מיכל ארליך: "אנטישמיות אינה יכולה להיווצר בהודו, כי תפיסת עולם שאומרת שיש רק אמת אחת לא קיימת פה. ליהודים יותר קל להיטמע במסורות ובמנהגים המקומיים"
האווירה האקדמית המרתקת אך הכבדה בכנס זכתה להפוגה אמנותית מבורכת. בשיאו של הכנס באחד הערבים התקיים מפגש אמנותי - הופעה של להקה מוזיקלית הודית, עם מוזיקה וריקודים מסורתיים מרג'סטאן. מופע צלילי המדבר של החליל, לצד הריקודים על פי מקצב קסטנייטות עץ, היה מפעים. נגן הקסטנייטות מחזיק בכל יד שתי פיסות עץ פשוטות, ובאורח פלא מצליח להפיק מהן צלילים ומקצבים עשירים ומופלאים במיוחד.
בהמשך הערב עלתה לבמה להקת "צעד תימני", חיבור של כמה להקות חובבים מישראל, שהגיעו במיוחד לכנס בהודו והצליחו לא רק להלהיב את הקהל, אלא גם לגרור אקדמאים יבשושיים ועיתונאית עייפה אחת לקפצץ על הבמה. את הלהקה הביאה ד"ר רחל ידיד, בת ליוצאי תימן העומדת בראש עמותת "אעלה בתמר" וממארגני הכנס.
במעט הזמן שנותר, בין הרצאות להופעות, אני משוטטת בעיר האדירה. בין הרחובות הנקיים ורחבי הידיים של האזור הממשלתי, לבין צפיפות המטרו והרחובות הצרים והמלוכלכים. בכל מקום כדי לחצות כביש ברגל, צריך לעשות את מעשה נחשון בן עמינדב ולקפוץ אל תוך גלי התנועה. הנהגים ימשיכו לצפצף, אך באורח פלא יאפשרו להולכי הרגל לחצות את ים המכוניות, כי יש בה בהודו איזו רכות המכילה הכל, דווקא בתוך הרבגוניות של הכאוס.
