מאז 7 באוקטובר, ישראל הפכה לילד הדחוי בגן. שיקום התדמית והמוניטין בזירה הבינלאומית צפוי להימשך שנים רבות, ובתוך המשוואה הסבוכה הזו - ההימור הטוב ביותר בירושלים הוא על הודו. ביקורו הנוכחי של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, הראשון מאז מתקפת חמאס, מהווה הישג דיפלומטי חשוב, אך נעשה במציאות חדשה שאינה חפה ממורכבויות.
ר"מ הודו גינה את טבח 7.10 ופנה לישראלים: "מרגישים את כאבכם" // ערוץ הכנסת
בהשוואה לשאר המדינות, המלחמה בעזה דווקא העמיקה את השותפות עם ניו דלהי. במהלכה הפכה הודו לספקית חימושים וטכנולוגיות צבאיות מתקדמות לישראל. אמברגו הנשק הלא רשמי של אירופה והגזלייטינג של ממשל ביידן, בשעה חיילי צה"ל תרו אחר אחיהם החטופים בעזה, לא הותירו ליהירות הישראלית ברירה אלא להודות - גם הודו יודעת לייצר ציוד צבאי מצוין, בניגוד לנרטיב הרווח ששימש את ערוצי השיווק של סוחרי הנשק בוגרי הקריירות הצה"ליות.
ישראל לא הסתפקה רק ברחפנים ובפצצות, אלא גם החלה בהנעת תהליך משמעותי יותר ששינה את נוף החברה הישראלית. איסור הכניסה של אלפי עובדים פלסטינים יצר מחסור חריף בענף הבנייה, שהשבית כ־90% מאתרי הבנייה. המדיניות החדשה נגעה בעצב החשוף של הישראלים המשוועים לביטחון וליציבות - החלום לרכוש דירה. הקבלנים לחצו, הבנקים התריעו, והממשלה אישרה מכסות להבאת עובדים זרים. לפי נתוני רשות האוכלוסין, מפרוץ המלחמה ועד סוף 2025 נכנסו לישראל עשרות אלפי עובדים זרים חדשים, שממלאים את השורות בחקלאות, בבנייה ואפילו במרכולים - והראשונים שהתפקדו היו ההודים. אלה מהווים כיום נדבך משמעותי במערכת היחסים בין דלהי לירושלים.
ובכל זאת, הקשר עם ניו דלהי עדיין סובל ממשברים, ובראשם ההשקעה בנמל חיפה. הנמל, שהיה אמור להיות סמל לאמון הרב בין המדינות, הפך לפיל שבחדר המעיב על כל דיון בדרגים הגבוהים. גאוטם אדאני, בן טיפוחיו של מודי, קיבל לידיו נמל השרוי בסכסוך עם ועדי עובדים, ממשלה שלא עמדה בהבטחותיה, ותחושה שהמחיר עבור ההרפתקה הזו במזרח התיכון אולי היה גבוה מדי. סוגיה זו עדיין זקוקה לפתרון, אך נראה ששרת התחבורה מירי רגב לא ממהרת לטפל בבעיות. הגעתו של הטייקון ההודי לישראל בהשקעת ענק בתשתית אסטרטגית היתה אמורה להיות רק יריית הפתיחה, ולגרור אחריה רכבת של משקיעים הודים - אך תרבות ה"סמוך" והקומבינה הפקירה את החזית הזו.
הבידוד המדיני הגובר, והחרמות המופנים כלפי המגזר העסקי בישראל, לא הותירו לדרגים המדיניים והכלכליים ברירה אלא לגלות את הודו מחדש. במשך שנים נותרה ישראל שבויה בתפיסות אנכרוניסטיות של הודו כמדינת עולם שלישי נחשלת, שעה שהעולם המערבי כבר זיהה את עוצמתה כמעצמה עולה. השנה האחרונה סימנה שינוי דרמטי, עם שבירת שיאים במספר המשלחות ההודיות שהגיעו לישראל. אך יחד עם הבהלה לזהב, צצו "מומחים" ו"יועצים" חדשים שעדיין נצמדים לעצות פולקלוריסטיות ומזהירים מפני הושטת יד שמאל בעת מפגש עם מקומי, במקום להעניק כלים אסטרטגיים להתנהלות מול מעצמת הייטק ובינה מלאכותית. ההליכה לצידה של "הודו החדשה" מחייבת אותנו להשתחרר מצללי היוהרה של העבר, אלו שגם הטלטלה של טבח אוקטובר טרם הצליחה למחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
