כשהתחלתי ללמוד משפטים, פרופסור מכובד הסביר לי מהו משפט מנהלי. "אצלנו בפקולטה יש שלטים שאוסרים הכנסת מזון לכיתות הלימוד", סיפר, "אבל משפט מנהלי מאפשר לי לקבוע שלמרות העובדה שהשלט אוסר עליך במפורש הכנסת מזון לכיתה - למעשה אתה חייב להכניס אותו". בתור סטודנט צעיר, הדוגמה הזו נשמעה לי די מופרכת. האמנתי שזה מסוג ההגזמות שמומחים נוקטים כדי להבהיר נקודה מסוימת. אלא שבחודשים האחרונים מתגלה שוב ושוב שישראל מתנהלת ממופרכות מנהלית אחת לאחרת, ושהדוגמה ההיא בעניין הכנסת המזון ממש מחווירה לעומתן.
הניסיון השיטתי שאנחנו עדים לו בתקופה האחרונה להפיכה סיטונאית של סמכויות הרשות שבהן מחזיקה הממשלה לסמכויות חובה, או ליתר דיוק - לסמכויות שחובה על השרים להפעיל לפי שיקול דעת השופטים - צריך לעורר דאגה של ממש. מדובר במקבץ צפוף במיוחד של מקרי דגל, העושים שימוש קיצוני בעילת הסבירות ומלמדים על שינוי משמעותי באופיו הנוהג של המשפט המנהלי בישראל. מכלי חשוב והכרחי לבלימת החלטות מנהליות שנפל בהן פגם קלאסי מסוג חריגה מסמכות, שיקולים זרים או פגם חמור בהליך - המשפט המנהלי הופך לכלי אגרסיבי של התערבות בהחלטות הציבוריות החשובות ביותר, שבהן מוחלף שיקול הדעת הממשלתי בשיקול הדעת השיפוטי.
זה קרה כשהעליון כפה את כינוס הוועדה לבחירת שופטים לטובת בחירה ביצחק עמית לנשיא העליון, אף שהחוק קובע כי שר המשפטים הוא הגורם הבלעדי שרשאי להחליט מתי תכונס הוועדה. זה קרה שוב בפסק הדין המקורי בעניין נציב שירות המדינה, כשהנשיא עמית חייב את הממשלה למנות נציב שירות המדינה בדרך שהחוק לחלוטין לא דורש ממנה. וזה קורה גם עכשיו, ועם רוח גבית חזקה מאוד מכיוון היועצת המשפטית לממשלה, בעתירות שמבקשות לחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה, את ראש הממשלה לפטר את השר בן גביר ואת שר המשפטים לכנס שוב את הוועדה לבחירת שופטים - אף שכל אלה בעלי סמכות רשות, וההחלטה בעניינים אלה אמורה להיקבע לפי שיקול דעתם הבלעדי.
קל לזהות ברצף הזה, ובדוגמאות רבות נוספות שכולן מהעת האחרונה, את הממד הפוליטי המובהק שלהן. אך בסופו של דבר - ולטעמי לפני הכל - יש כאן גם ממד תיאולוגי ברור. על פי התיאולוגיה הזו, גם האל בכבודו ובעצמו אינו מסוגל ליצור בעיה שבית המשפט אינו הגוף המוסמך להגיש לה פתרון. גם אם החוק יאמר במפורש אחרת, גם אם צורת הפתרון הזו מנוגדת לתפיסה המשפטית הרווחת במערב ולאופן שבו מפעילים משפט מנהלי - בית המשפט שלנו יראה את עצמו מוסמך לעשות זאת.
הרעיון הדמוקרטי הבסיסי, שלפיו בעיה שנוצרה בשדה הפוליטי לא בהכרח תקבל מענה בשדה המשפטי, וייתכן שתיאלץ להמתין לקבלת מענה פוליטי בבוא העת, הוא עניין שהאליטה המשפטית שלנו ברובה אינה מסוגלת לקבל. אנשיה מחזיקים בפטישים, והעולם כולו נראה בעיניהם כמסמרים.
סמוטריץ': "יצחק עמית הוא מגלומן אלים - נדרוס אותו" // יוני ריקנר
תיקים נפרדים?
התיאולוגיה הזו, שרואה בכל מהלך פוליטי שאינו מתיישר עם תפיסת עולמם של השופטים "בעיה" - ולכל בעיה כזו "פתרון" בדמות פסק דין - הפכה קיצונית יותר בעקבות רצף הכרעות של הנשיא עמית, שהחלו להתעצב כבר בפסק דין הסבירות, ולפיהן אין לראות בכל צעד שהממשלה נוקטת ושמגיע לבחינתו של בית המשפט בעיה העומדת לעצמה. עמית, בשונה מקודמתו בתפקיד, החליט שיש להביט בכל אחד מהצעדים האלה בתור חלק נוסף של "תמונה כוללת".
תחת התפיסה הזו, אין עוד החלטות נקודתיות. כל בעיה שמזהה בית המשפט נטענת במשמעות רחבה יותר מכפי שהיא כשלעצמה, וממילא גם הפתרון שלה עשוי להיות מרחיק לכת. אלא שאם כך נבחנים צעדיה של הממשלה - כיצד נכון לבחון את התנהלותו של בית המשפט? אמנם הוא לא מציג תוכנית כוללת, אך מה יקרה אם פסקי הדין היוצאים מטעמו ייבחנו במקובץ כחלקים משלימים של תמונה כוללת?
האם ההחלטה שהורתה על הענקת דרגה לקצינה רינת סבן, בניגוד ללשון החוק ולעמדתו של השר בן גביר, מנותקת מהעתירה המוזרה שבית המשפט בוחר לנהל בימים אלה, ולא לדחות על הסף, בעניין פיטורי בן גביר? האם פסק הדין שמנע את מינויו של השופט יוסף בן חמו, שמונה על ידי השר לוין כמלווה של חקירת הפצ"רית, צריך להיקרא ללא שום קשר עם הצו על תנאי שיצא בעניין כינוס הוועדה לבחירת שופטים בניגוד לרצונו של לוין?
קשה מאוד, ובעיניי שגוי מאוד, להתייחס כך להתנהלות בית המשפט מול שרי הממשלה. ואם נשתמש בלשונו של עמית עצמו, התייחסות כזו מזכירה "עיוור הממשש את חדק הפיל", ובכך עלול "להחמיץ את התמונה הכוללת".
והתמונה הזו, כמובן, אינה מורכבת רק מפסקי הדין מהעת האחרונה. הזכרנו שלפני כשנה, בית המשפט כפה את כינוס הוועדה לבחירת שופטים, ובכך הביא לבחירתו של עמית. אלא שחמש שנים קודם לכן, בתוך חודשיים בלבד, הורה ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לסיים את כהונתו בתוך שעות ואישר את כהונת נתניהו, תוך השארת פתח עקרוני להתערבות עתידית. האם אלה שלושה תיקים נפרדים, או רצף המצייר גם הוא "תמונה כוללת", והפעם בדבר מעורבות העליון בקביעת זהות העומדים בראש שלוש רשויות השלטון?
אלא שגם מבט כולל על פסקי הדין שהזכרנו עד כה חושף רק חלק קטן מאותה "תמונה כוללת", שכן הם לא מתייחסים לתשתית המשפטית שבית המשפט מניח זה שנים בנוגע ליחסים בין הרשויות. האם ההתערבות הקבועה במינויי בכירים בשירות הציבורי, שהפכה לחלק אינהרנטי מתהליך המינוי ואין לה אח ורע בעולם, היא חלק מאותה "תמונה כוללת"? ומה לגבי הדחת שרים באמצעות הלכת דרעי־פנחסי? וצורת הפרשנות המוזרה המכונה אצלנו "פרשנות תכליתית", החוטאת פעם ועוד פעם לתכלית החוק, שאותה היא מכנה "סובייקטיבית", ומלבד שיתוף השם אין שיטה שיפוטית דומה בכל העולם כולו שאימצה אותה בצורתה זו?
ועוד לא אמרנו מילה על האופן שבו עיצב בית המשפט בפסיקותיו לאורך השנים את מוסד היועץ המשפטי לממשלה בעל הסמכויות החריגות, שמתקיים אצלנו ושמביא לאנומליה משטרית שלא קיימת בשום מדינה אחרת. כשמביטים בצעדים האלה מצד הרשות השופטת כחלק מאותה "תמונה כוללת", חייבים להודות שצעדי הממשלה, שעליהם הכריז שר המשפטים עם השקת הרפורמה המשפטית, נראים לפתע לא יותר מאשר סוג של מיניאטורה.
פודל חביב
ואחרי שהעליון של עמית הוכיח שוב ושוב כיצד הוא יודע לתת פתרון לכל בעיה - גם לאלה שראוי היה שיידרש אליהן וגם לאלה שלא - די מדהים לגלות את הסלקטיביות של הפעלת הכוח השיפוטי, ולהיווכח בפעם המי יודע כמה מול מי הוא חזק ומול מי הוא (בוחר להיות) חלש. אם יש פרשה אחת שבה היה צריך בית המשפט לא להסס ולהפעיל את כוחו המלא - הרי זו פרשת הרוגלות. על פי ממדיה שנחשפו בדוח המבקר, מדובר בפגיעה סיטונאית בזכות לפרטיות של אלפים מאזרחי ישראל. אך דווקא כאן גילה בית המשפט את אותה סבלנות שלא הסכים לגלות מול הדרג הפוליטי.
במקרה הזה, כשגורמי אכיפת החוק פעלו שלא כדין - ודוח המבקר כבר הבהיר זאת - בית המשפט החליט שוב ושוב לתת להם ארכות, ולהגיש להם חבל שגם עשירית מאורכו מעולם לא הסכים להגיש לדרג הפוליטי. האופן שבו הסתיימה הפרשה הזו בשבוע שעבר, בהתפטרות מביכה ובלתי נמנעת של חברי הוועדה שמונתה על ידי שר המשפטים, אומר הכל.
במקום להגיש סעד לחברי הוועדה, ולחייב את אנשי אכיפת החוק להתייצב ולמסור עדות, השופטים עמית, גרוסקופף וכבוב בחרו להעניק ליועצת המשפטית לממשלה את זכות המילה האחרונה ביחס לתיקים שייחקרו בידי הוועדה - ובעיקר אלה שלא - והבהירו שעל החלטתה זו לא ניתן יהיה לערער. מתברר שהכוח השיפוטי האינסופי, שיודע לתקוף היטב את הממשלה בעניינים שבהם קיימת מחלוקת אידיאולוגית בין שופטי העליון והשרים, הופך לפודל חביב כשהוא נדרש למלא את תפקידו האמיתי ולכפות על הפקידות המקצועית תשובות ביחס לפגיעה בניגוד לחוק בזכויות אדם. וגם זה, לצערי, חלק מאותה תמונה כוללת.
