כל אחד חייב חשבון נפש על חלקו לפני 7 באוקטובר. חשבון הנפש שלי הוא טור שכתבתי ב-2018 נגד הנהי על שריפת שדות העוטף באמצעות עפיפוני תבערה. סברתי, בטעות, שהעפיפונים הם שריד פתטי של תכניות חמאס להשמיד את כולנו, ולכן אין צורך להתרגש מהם. לא הבנתי שמדובר ברמז מטרים לכך שאין חומה שאי אפשר לעבור עם קצת יצירתיות, ושבמקום שבו שורפים שדות בסוף ישרפו חמ"לים ובתים.
מאז יש לכולנו אלרגיה להכלה וממצב שהוא פחות מניצחון מוחלט. אחרי הסייגים האלה, הנה דיון שמתפתח בימים אלה בצמרת הביטחונית-מדינית של ישראל בנושא עזה: מה עדיף, המצב הקיים ברצועה, או חידוש המלחמה עד להשמדת חמאס. ארגון הטרור עדיין שולט בחלקה הפנימי של עזה, מסדר מחדש את שורותיו, מקבל כסף מהמיסים שהוא מטיל על "הסיוע ההומניטרי" (או במילים פשוטות יותר: סחורות, מאייפון 17 ועד פולי קפה איכותיים). נשק שנאגר במערכה הראשונה ישמש לטבח בישראלים הרבה לפני השלישית. לכן, לכאורה, אין שאלה.
השמדת התוואי התת-קרקעי במרחב חאן יונס // צילום: דובר צה"ל
אבל בעצם יש: כל עוד ישראל מסרבת לכבוש את הרצועה דרך קבע, אין למבצע צבאי דרך לשלול מחמאס את מרכז הכובד שלו – הנשק הקל. רובם יימלטו יחד עם האוכלוסייה ממוקדי הלחימה. כדי לפרק את כל המנהרות יהיה צורך בשנים. צה"ל שוהה כבר כמעט שנתיים ברפיח ועדיין מתגלות שם מנהרות כל העת. הצבא, וגם כמה שרים בכירים (מאוד), סבורים שלישראל עדיף, לפיכך, להישאר דרך קבע ב-58 האחוזים משטח הרצועה ולהמשיך לעטוף את חמאס עטיפת חנק, מאשר להיכנס למלחמה שתפגע בלגיטימציה ולא תביא להישג הנדרש.
באשר לשאלת ההתעצמות, כאן המחלוקת העיקרית. חיילי מילואים בשטח טוענים שיש כזו, כולל שיקום מנהרות. בצמרת סבורים שהדיווחים מופרזים מאוד. אחרי הכל, הן מלט והן ברזל, שני החומרים העיקריים המשמשים למנהרות ורקטות, אינם נכנסים לרצועה וגם לא ייכנסו כל עוד חמאס לא מתפרז. המטרה העיקרית היא להגביר את קצב התקיפות כדי לשמור את חמאס במגננה, ובלי לחפש תירוצים כדי לחסל את מבצעי הטבח. ובקיצור: האם עדיפה רוב הרצועה בלי פירוז חמאס, או פירוז חמאס בלי רוב הרצועה?
הטור המלא של עמית סגל - מחר באתר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
