מחמישה לשלושה: כך "הניצחון המוחלט" הפך ל"סבב" נוסף בעזה

במסיבת העיתונאים שכינס לאחר מציאת גופתו של רן גואילי ז"ל, הציג רה"מ בנימין נתניהו לציבור את "הניצחון המוחלט" כעומד על שלושה דברים: פירוק חמאס מנשקו, השבת כל חטופינו ופירוז עזה. אמת דיבר ראש הממשלה, אך לא כל האמת.

רק לפני חודשים ספורים, באוגוסט אשתקד, הציג אותו נתניהו חמישה עקרונות, שעוגנו בהחלטת קבינט כתנאים לסיום המלחמה: אותם שלושת העקרונות שהציג עכשיו - ועוד שניים, שאותם קבע נתניהו כ"עקרונות ברזל" מהותיים: שליטה ביטחונית ישראלית ברצועה וממשל אזרחי חלופי שאינו חמאס ואינו הרש"פ. בשבוע שעבר אותם שני "עקרונות ברזל" כבר לא הוצגו לציבור. צמצום הגדרות "הניצחון המוחלט" בדיעבד הוא כנראה הדרך היחידה להישיר מבט אל המציאות מבלי להודות שאנחנו במסלול כישלון.

היעד היחיד שהושג עד כה, ואיש כמעט לא יחלוק על חשיבותו, הוא השבת כלל החטופים, החיים והמתים. זה הישג מוסרי, ערכי ולאומי דרמטי. אבל צריך לומר ביושר גם את מה שכבר נשמע בקול בכלי התקשורת המזדהים הזדהות מוחלטת עם הממשלה: זה היה הדגל שהונף, בעוצמה הגדולה ביותר ובשפה הכי חד-משמעית, דווקא על ידי המחנה המוגדר בשיח הישראלי כ"שמאל". במובנים רבים, זו היתה המטרה שהפכה "מוסרית" למרכז הכובד של המלחמה, והכריחה את המערכת הפוליטית כולה להתיישר. אמוציה לפני רציונליזציה.

שתי המטרות הבאות, פירוק חמאס ופירוז עזה, הן עדיין בחזקת "ציפורים על העץ", והעץ הולך ונהיה גבוה יותר ויותר. נראה כי רה"מ מבין שהישגים אלה הולכים ומתרחקים ככל שההסדר בעזה מתקבע, ולכן קרוב היום שבו יהפכו מעקרונות מדיניים להבטחת בחירות. הציבור שומע ועוד ישמע שרק נתניהו יכול להביא פירוז בטוב או ברע, בעוד מי שינסה לקבל ראיות או תימוכין בשטח, יבין שישראל בהנהגתו צועדת בעיניים עצומות לרווחה לכיוון אחר לגמרי.

ולצד כל זאת נמחקו מהמצגת העדכנית של נתניהו שתי נקודות שמגדירות מהו "יום אחרי" בעזה ומבדילות בין ניצחון מוחלט לעוד סבב, גם אם קטלני. שליטה ביטחונית ישראלית וממשל אזרחי חלופי שאינו חמאס ואינו הרש"פ אינם סעיפים טכניים; הם ליבת היפוך המציאות בעזה. והם נעלמו במסיבת העיתונאים האחרונה כאילו מעולם לא נאמרו על ידי ראש הממשלה, וכאילו לא הוצגו כעקרונות שנקבעו בקבינט.

תפיסת הביטחון של ישראל בנויה על "עקרון־על": להגן על עצמנו בכוחות עצמנו. לא משום שאיננו רוצים שותפים, אלא משום שברגע שהביטחון עובר ל"אחריות" של כוח זר, גם אם ידידותי, חופש הפעולה שלנו הופך למוגבל עד כדי לא קיים. בעזה, "עקרון־על" זה נשחק, ולכן במצגת העדכנית הוא נמחק. נתניהו נתן אור ירוק להקמת כוח ייצוב בינלאומי ומנגנוני מעבר שמדברים במונחים של "פיקוח", "אכיפה" ו"הסרת איומים" על חשבון "שליטה ביטחונית ישראלית".

ישראל נלחמת היום מלחמת מאסף שהכוח הערב לביטחונה לא יורכב מחיילים טורקים או קטארים. היא הסכימה לבינאום הסכסוך בעזה והסכימה שביטחוננו יופקד בידי כוחות זרים: אינדונזיים, אזריים, פקיסטניים וכיוצ"ב. אלה הן הסכמות חסרות תקדים המשוועות לדיון ציבורי נוקב שלא מתקיים בישראל.

מגן עלינו? כובל אותנו

בל נשכח, כוח זר שמוצב כ"ערב לביטחון" הוא בדרך כלל כוח שמבקש לייצר שקט - גם אם המחיר של השקט הוא צמצום יכולת הסיכול. הניסיון מהחלטה 1701 שהציבה את כוחות יוניפי"ל בלבנון מוכר היטב לישראל. הם תמיד מתחילים בהבטחה של שקט, ומסתיימים במציאות שבה האויב מתאושש מתחת לרדאר, וישראל היא זו שנדרשת להסביר מדוע היא "מפירה" הסדר שכולם חתומים עליו. זה לא מגן עלינו; זה כובל אותנו.

"עקרון הברזל" הנוסף שנמחק מהמצגת העדכנית של נתניהו הוא "ממשל חלופי שאינו חמאס ואינו הרש"פ". המציאות המתגבשת בעזה היא הפוכה לחלוטין מעיקרון זה, הגם שהיא עטופה בבליל מונחים ומסכי עשן. כולם מנסים לפענח מה המשמעות של טכנוקרטים, "ועדות מקצועיות", "מועצת ניהול", מבלי להרים ראש ולראות שכל הקונסטרוקציה השלטונית בעזה מבוססות דה־פקטו על גורמי הרשות הפלסטינית - קרי, מודל מדינתי פלסטיני שמקבל לגיטימציה בינלאומית, וזאת לצד השלמת מהלך רחב יותר: חיבור עזה ליו"ש. ישראל שוב עוצמת עיניים ומסרבת להכיר בעובדה שכאשר לשתי טריטוריות יש מנגנון אזרחי משותף הן הופכות ליחידה פוליטית אחת. הדרך למדינה פלסטינית כבר מזמן לא היתה קצרה כל כך.

חובה לעצור ולשאול

עזה הופכת ביום שאחרי המלחמה לטריטוריה בניהול הרשות הפלסטינית שמאחוריה אורב חמאס, ארגון חי ונושם הממתין לשעת כושר להשתלט על הישות הפלסטינית, השתלטות קטיפתית שתגיע ביום שאחרי אבו מאזן. ומאחורי תמונת ניצחון זו של האחים המוסלמים ניצבים הטורקים והקטארים, שכבר לקחו את סוריה ועכשיו את עזה ובקרוב את יו"ש, וכל זאת בברכת הידידה החדשה של הציר הסוני, ארה"ב.

לפעמים חשוב יותר מה שלא אומרים מאשר הדברים שנאמרו. בשבוע שעבר למדנו: שני עיקרים שהוגדרו בקבינט כאבני יסוד - הוצאו מהמסר. כשזה קורה, חובה לעצור ולשאול: אם הם נעלמו מהנאום, או האם הם נעלמו גם מנוסחת הניצחון?