העבירות החמורות באמת בתיקי נתניהו מתגלות. אז למה לא שומעים על זה? | עירית לינור

תיקי נתניהו נולדו כולם כתחקירים עיתונאיים: תיק 1000 נולד מכתבות של בן כספית ב"מעריב" ורביב דרוקר, תיק 2000 נולד מהדלפה של הקלטות שביצע ארי הרו. הרו הקליט את נתניהו משוחח עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס, אחרי שאנשי הפרקליטות והמשטרה החלו לרחרח סביב נתניהו, בתקווה לדוג משהו נגדו. תיק 3000 אמנם נולד בשאיפה להפליל את נתניהו בקניית הצוללות וכלי השיט בסדרת כתבות של רביב דרוקר, אך למרות המאמצים (והרוגלות) נתניהו נשאר בחוץ. תיק 4000 נולד בתחקירים של גידי וייץ בעיתון "הארץ".

ראוי ונכון שהתקשורת תחטט בפינות אפלות ותפרסם מעשים מפוקפקים, אולי אפילו פליליים, והגיוני שתחקירים כאלה יזניקו על פי הצורך גם בדיקה משטרתית מעמיקה יותר. אך לא כל כתבות התחקיר נולדו שוות: לא מבחינת איכות וחשיבות המידע שהן חושפות ולא מבחינת הסקס אפיל שלהן. כך, למשל, סדרת כתבות על הרגלי צריכה השמפניות והסיגרים של בני הזוג נתניהו כבשו את לב התקשורת, הפרקליטות והמשטרה הרבה יותר מהעובדה שרוב - אם לא כל - העבירות שבוצעו בתיק הזה (וגם בשני תיקי נתניהו האחרים) בוצעו על ידי המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש אביחי מנדלבליט.

השבוע פורסמו פרוטוקולים מדיונים שניהלו אנשי הפרקליטות עם מנדלבליט בשנת 2016, שבהם נחשפת באופן חלקי להיטות מערכת המשפט, בראשות פרקליט המדינה שי ניצן, להאשים את נתניהו במשהו. באמת - לא משנה מה, העיקר שיהיה משהו.

במהלך החיפוש עברו על החוק שדורש אישור יועמ"ש לכל חקירה של ראש ממשלה. בתחילת המשפט טענה הפרקליטות שאישור כזה ניתן. כשלא הצליחו להגיש אותו טענו שהאישור קיים בפרוטוקולים. משלא נמצאו סימוכין בפרוטוקולים - טענו שהאישור ניתן בעל פה. אחר כך סירבה הפרקליטות להציג את הפרוטוקולים, וכשנאלצה לעשות זאת התברר שלא זו בלבד שמנדלבליט לא נתן אישור בעל פה - הוא אף נזף בשי ניצן ובאנשי הפרקליטות על שביצעו חקירות ללא אישורו. נוסף על כך, מנדלבליט הגיש תצהיר לבית המשפט כי נתן אישור לחקור את נתניהו בכל דבר ועניין, מה שמתברר, עם חשיפת הפרוטוקולים, כשקר גמור.

"האם היה מפעל של כסף גדול, אנשי עסקים, אין פה את הבשר שחיפשתי, בשלב זה", קבל היועמ"ש לשעבר. "עם כל הכבוד לסיגרים, שמפניה, חליפה - זו לא התעשייה שאנחנו חושדים שאולי יש. ושם נצטרך לחפש גם נסיבות מחמירות, שאני עוד לא רואה פה. זה בפירוש לא מה שאני אישרתי בזמנו. עכשיו הולכים לחקור את ב.נ. (בנימין נתניהו) שאין לי בעיה שתחקרו, אם תמצאו על מה".

נו, היועמ"ש מבקש למצוא, אז לא יחפשו? ברוך השם חיפשו. אך כבר אז, ביולי 2016, החיפושים לא עלו יפה. "אני, כשהתחלתי את הבדיקה, היה לי סיפור (...) שהיה ברור ומפורט, עם קלטות שאני הבנתי שהן מדויקות. הוא תיאר משהו מאוד גדול בשלושת ההקשרים שדיברנו. התרשמתם מכנות העדות שלו, שלא היו מחלוקות לדעתי. הוא אמר שהוא לא יודע כמעט כלום. תלכו לארי הרו שיודע הכל. הלכנו לארי הרו 'שיודע הכל', ומסתבר שהוא יודע מעט מאוד".

למרבה הצער, על פי חוק, חקירה נגד ראש ממשלה דורשת אישור מפורש של היועמ"ש. מנדלבליט אישר לחקור חלק מהחשדות, אך חוקרי המשטרה פרצו לכיוונים אחרים, ללא אישורו. כל זה היה טוב ויפה אלמלא השטות הזאת שנקראת חוק, שגם רשויות האכיפה כפופות אליו. אישור לא ניתן, החקירות התבצעו בכל זאת (ותוך כדי בוצעו עבירות נוספות על החוק, כמו השתלות רוגלה לחלק מאנשי סביבת נתניהו) עד שבשעה טובה ובמזל טוב נמצא זנב־זנבו של קשר לנתניהו: בנו יאיר שהה בדירת המיליארדר ג'יימס פאקר, והופ! הנה טובת הנאה שאפשר לעשות איתה משהו.

התקשורת אוהבת מאוד סיפורים על יאיר נתניהו, על שרה, ודאי שעל נתניהו עצמו. את חלקם אהבה גם המשטרה. ושי ניצן - הוא אהב מאוד. עד כדי כך שהמציא עבירת שוחד תקדימית שעל פיה אפשר, ראוי וצריך לייצר עבירת שוחד מסיקור אוהד, גם כאשר הסיקור הוא עוין במיוחד. ובכל זאת, צרכני תקשורת עדיין מחכים לכותרות מרעישות על כישלון התזה הזאת.

מנדלבליט יזכה מדי פעם לפרסום, אך במקום ידיעה פותחת מהדורות על השקרים (הפליליים לכאורה) שבחסותם הועמד לדין ראש ממשלה - הוא מוזמן מדי פעם לאולפנים לקונן על מצב הדמוקרטיה. המשטרה והפרקליטות, שידעו בדיוק איך ובאילו אמצעים נבנו תיקי ראש הממשלה, לא עצרו את הרכבת שהם עצמם בנו. מדי פעם הדליף מישהו מהם משהו לעיתונאי, הוא פרסם, ואחר כך המשיכו כולם כרגיל. גם התקשורת וגם המשפט.

העיתון "כלכליסט", שפרסם לראשונה את השימוש הבלתי חוקי ברוגלות, חשף במאי 2024 גם את התוכנית לקידום מפוקפק של החוקרת רינת סבן, והזכיר כי היא ערכה חיפוש בלתי חוקי בטלפונים של יועצי נתניהו, ננזפה על ידי שופטי בג"ץ, ועל דוכן העדים התעקשה שהיא לא זוכרת מי נתן לה את ההוראה הבלתי חוקית. אז היתה הכותרת: "התרגיל שיאפשר קידום זריז לחוקרת של פילבר". סבן חקרה גם את נתניהו, גם במשפטו העידה במאות "לא זוכרת", אך כאשר מפקדיה אסירי התודה המליצו להעלות אותה בדרגה, שכחו ב"כלכליסט" במי מדובר תחת הכותרת: "עתירת קצינת המשטרה שחקרה את תיקי נתניהו לקידום: כך מרתיע בן גביר חקירות נגד השלטון".

ואיך תרתיע התקשורת עבריינות של מערכת החוק? ובכן, תלוי נגד מי מתבצעות העבירות. נראה שבסיכומו של דבר, חלק גדול מכלי התקשורת בישראל מעדיפים יועמ"ש, פרקליטות ומשטרה פורעי חוק מאשר ראש ממשלה שאולי קיבל סיגרים ושמפניות מחברים. אחרי הכל, מדובר בנתניהו.