כשאיראן תיפול, הפחד במזרח התיכון רק יתחיל | עמית סגל

מלחמת השחרור

זה כבר תסריט קבוע מראש: בכל פעם שארה"ב תוקפת דיקטטורה מזרח־תיכונית, תקדם לכך המתנה מורטת עצבים, יגיעו מגעים נמרצים, ובעיקר - הדיקטטור המקומי יסרב להבין את חומרת מצבו עד שיהיה מאוחר מדי.

עבאס עראקצ'י לא יהיה שר החוץ הראשון שטס בבהילות כדי לפגוש אמריקנים בניסיון למנוע מלחמה; קדם לו שר החוץ העיראקי טארק עזיז במפגש עקר עם מקבילו ג'יימס בייקר.

סדאם חוסיין הבטיח גם לנשיא בוש האב וגם לנשיא בוש הבן שארה"ב תגלה את הגיהינום בעיראק, שכוחותיה ימותו שם בהמוניהם, ושארצו תעמוד איתן. עזיז סיים את חייו בכלא בגדד, סדאם עלה לגרדום.

האיראנים לא יותר גמישים, לא פחות פנאטים ועם אותן צרות כמו שנוא נפשם מעיראק. תקוותם הכמעט אחרונה למנוע פעולה היא המדינות הסוניות במזרח התיכון. קטאר, טורקיה, מצרים וערב הסעודית מזהירות כלפי חוץ מהידרדרות של תקיפה אמריקנית למלחמה אזורית.

בפועל, אמר לי השבוע מומחה למזרח התיכון, מה שמטריד אותן הוא התוצאה הכמעט ודאית של חיסול משטר האייתוללות: הגמוניה ישראלית במזרח התיכון.

לא צריך להאמין בהבלים של ארדואן על ניסיונות ישראליים לכבוש את הרי אררט, או לקנות את הקונספירציות האנטישמיות על תוכנית סודית של ממשלת נתניהו לשחזר את ימי ממלכת דוד, כדי להבין את הלחץ.

נדים קטיש, עיתונאי מוביל בעולם הערבי ומבקר חריף של איראן, כתב בשבוע שעבר: "לא משנה מה הדעה הפוליטית שלך, העובדה הבאה לא ניתנת להכחשה: ישראל מגיחה מעידן פוסט 7 באוקטובר עם שליטה צבאית ומודיעינית חסרת תקדים. מבצעיה פירקו בשיטתיות את השלוחות האיראניות, עיצבו את הארכיטקטורה הביטחונית של לבנון וסוריה, והפגינו יכולות תקיפה שאין לאף שחקן אחר באזור. ההכרה שלה בסומלילנד והתרחבותה לים האדום מאותתות על שאיפות רחבות יותר מאשר אלה המסורתיות. לסעודיה, שאינה יכולה להשיג נורמליזציה עם ישראל בלי הסכם ישראלי־פלסטיני כלשהו, זה יוצר מציאות לא נוחה: הכוח הצבאי הכי חזק באזור אינו נתון לכל השפעה של ריאד".

במשך שנים האיום האיראני הטריד את המזרח התיכון, אבל גם ריתק את ישראל ואת מרב משאביה למאבק בטהרן ובשלוחותיה. כעת הפגר האיראני מונח במרכז החדר. לרוב המזרח התיכון נוח שכך הוא יישאר, בלי קביעת המוות ובלי מזרח תיכון חדש, הרבה יותר ישראלי.

אומן ראש השנה

תאריך הבחירות המועדף על נתניהו היה עד עתה 8 בספטמבר. זהו יום שלישי היחיד בחודש שאינו נופל על חגים (והרי לערוך בחירות ב־1 בספטמבר, יום פתיחת הלימודים, לא שייך). עד שבמפלגות החרדיות גילו שזה אומר ללכת לקלפי ארבעה ימים לפני ראש השנה. לפחות חצי מנדט יהיה אז באומן, אוקראינה. רובו לא צפוי להצביע ליאיר גולן.

ובעצם, למה לא אוקטובר? התפיסה המקובלת אומרת שלנתניהו אין שום עניין לקיים את הבחירות מעט אחרי טקס יום השנה השלישי לטבח, עם התזכורות למחדל הגדול ביותר רגע לפני הקלפיות. אלא שתאריך הבחירות המקורי הוא 27 באוקטובר, שלושה שבועות ארוכים אחרי. החרדים אותתו שאם חוק הגיוס יעבור, אין בעיה לקיים את הבחירות במועדן. אם לא, הם כנראה יצביעו בעד התקציב בכל זאת, למרות איומיהם, אבל יצטרכו "להעניש" את הממשלה בהקדמת פיזור הכנסת, ולו סמלית. הובטח להם שחוק הגיוס יהיה הראשון שיעבור בקדנציה; כעת, במקרה הטוב, הוא יהיה האחרון.

חוץ מאומן וראש השנה, את הבחירות יכריע ציבור של כ־300 עד 400 אלף איש - מצביעי הליכוד 2022, שלפי חלק מהסקרים נדדו לבנט ולליברמן אבל לבטח רובם עדיין רחוקים מלהחליט למי יצביעו. הם דוגלים, ללא יוצא מן הכלל, בארבע אמירות: ראשית, שנתניהו הוא האחראי העיקרי ל־7 באוקטובר והתחמקותו מכך מגוחכת. שנית, שנתניהו הוא האחראי העיקרי להישגים מול איראן, חיזבאללה וסוריה שבאו אחר כך, וספק אם מישהו אחר היה מביא אותם. שלישית, שיש לשלוח את החרדים לאופוזיציה ואת צעיריהם לצבא ולשוק העבודה. רביעית, שיש שותף קואליציוני אחד גרוע יותר, והוא המפלגות הערביות.

אף לא אחד מהפוליטיקאים שמתמודדים על קולותיהם דוגל בכל העקרונות האלה, ומכאן התמרון המורכב והמגושם של כולם. בנט אותת השבוע על הדרך שבה ינסה להשחיל את עצמו דרך קוף המחט הזה: הוא הבטיח שלא יישב עם מנסור עבאס, ניסה להקטין את יאיר גולן ל"שר האנרגיה הבא, מדבר מהבטן אבל גיבור 7 באוקטובר, לא גרוע יותר מדרעי", והבטיח לסיכום "אני אנווט". המשימה של בנט מורכבת, גם משום שכבר הודיע שאחרי הפרת ההבטחות הסיטונית של 2021 הוא גם לילדים שלו לא מבטיח יותר כלום. אבל בעיקר כי לפי הסקרים, הקואליציה העתידית שלו הרבה פחות פופולרית מאשר הוא עצמו. נתניהו יכול לגזור תענית שתיקה על שותפיו ועל חברי סיעתו. מי יכול לסתום את הפה ליאיר גולן?

יו"ר האופוזיציה האמיתית

אם יצחק עמית לא בא אל הכנסת, הכנסת תבוא אליו. פסק הדין בפרשת מינוי נציב שירות המדינה, שבו נותר בדעת מיעוט, הזכיר באמוציות דיון פרלמנטרי. זה היה מניפסט חריף ומריר של שופטי הרוב נגד עמדת נשיא העליון. עמית אכל, לקה ושילם. גם התבזה אחרי שסתר פסק דין שלו עצמו, אשר בו קבע בעבר כי אין צורך בשינוי הדרך שבה נבחר נציב. גם סירב לקבוע דיון נוסף עד שהשופט השמרן אלרון פורש, כדי לסדר לו רוב, ובסוף הפסיד כשהשופטת וילנר הלכה נגדו.

החוק מפורש מאין כמותו: "על מינויו (של נציב) לא תחול חובת המכרז", אך עמית המציא חובה כזו, והסביר כמעט במפורש שהסיבה היא התנהלות הממשלה הנוכחית: "בשנים האחרונות ניכרות שחיקה ודריסה עקבית של נורמות ציבוריות־מנהליות־ממלכתיות, ובכלל זה ניסיונות מצד הממשלה להחלשת שומרי הסף ולהגברת הפוליטיזציה בשירות הציבורי. בנסיבות אלו המשפט צריך להתאים את עצמו למציאות המשתנה". ומה עם התאמה לחוק?

עלתה עליו בתעוזתה היועמ"שית. היא קבעה שעמדת הממשלה כה בלתי חוקית עד שהיא לא זכאית להגנת הייעוץ המשפטי. טרם נולד המהלך של הממשלה הנוכחית, קטן כגדול, שבהרב־מיארה לא תתקע מקלות בגלגליו ושעמית לא ידרוס את החוק בניסיון לסכלו. לעמיתיו נמאס. "כמו כל רשות", כתב השופט מינץ בשפה ברורה מאוד, "גם לממשלה עומדת חזקת תקינות מינהלית. כל ממשלה. יהא הרכבה אשר יהא ותהיינה דעותיה אשר תהיינה. לא ייתכן כי במחי יד יירמסו עקרונות יסוד עליהם עמד בית משפט זה פעם אחר פעם".

יצחק עמית משוכנע שהוא ראש הממשלה. ברצותו יקבע איך ממנים נציב, בניגוד לפסיקה מפורשת ובלי שום נימוק, ממש כמו שראש ממשלה יכול לשנות את דעתו ב־180 מעלות מהיום למחר. גלי בהרב־מיארה, לעומת זאת, סבורה שהיא ראש האופוזיציה. לו התנהלה באמת כיועצת משפטית, היתה עושה חשבון נפש עמוק על שורת התבוסות בבג"ץ שספגה מידי הלקוח שלה. השבוע, בפרשת מינוי הנציב, קבע השופט מינץ ש"הדברים האמורים מטילים צל כבד על עמדת גורמי הייעוץ המשפטי בהליך מושא דיוננו", והגדיר את דבריה "נימוקים מאולצים".

אבל ראשי אופוזיציה נוהגים להתנגד לכל דבר. אם הממשלה שחור - הם לבן, אם הממשלה לבן - הם שחור. לא אכפת להם מספר ההפסדים, רק לזכות בניצחונות יקרים פה ושם. בהרב־מיארה והבוס האמיתי שלה, גיל לימון, סופגים מהלומה אחר מהלומה, מכה אחר מכה, אך לא אכפת להם. "נדרשת הפקת לקחים״, נזף בהם השופט סולברג השבוע, אך לא תהיה כזו, ממש כמו שלא היתה אחרי שבג"ץ טאטא מכל המדרגות את טענתה חסרת הבסיס שאת גל"צ אפשר לסגור רק בחקיקה.
בכל זאת, יש הבדל בינה לבין ראשי אופוזיציה. יאיר לפיד העניק השבוע גיבוי מלא לממשלה בכל הנוגע לאיראן. בהרב־מיארה עוד תשקול להוציא שם חוות דעת מנוגדת, 78 עמודים עם נספחים.

עולם הפוך

אנקרה ומוסקט אינן המקומות היחידים במזרח התיכון שמארחים משא ומתן חשאי. אל משרדי רשות המסים הגיעו בשבוע שעבר בחשאי ראשי מועצת החלב לפגישה עם שר האוצר. סמוטריץ׳ הוא לא כוס התה עם חלב שלהם, ופגישה פומבית איתו באמצע הרפורמה השאפתנית ביותר לא עלתה על דעתם. הם שוחחו שעה, בלי פרוטוקול, ללא תוצאות. גם פגישות עם התנועות המיישבות בוטלו, לטענתם בגלל איומים.

הרפורמה במשק החלב נועדה להביא למצב של 80% ייצור מקומי, 20% יבוא. כך, בזמן מלחמה ישראל לא תהיה תלויה בחסדי הטורקים והפולנים, ובזמן מחלת בקר - לא תישאר עם מדפים ריקים. השביתה השבוע היתה מתנת ענק ממועצת החלב לסמוטריץ׳: היא המחישה לציבור את משמעות המונופול יותר מאלף מצגות.

החלב לא לבד, כמובן. הורדת מחירי הפירות והירקות, מהלך שאת ניצניו המבורכים הרגשנו כולם עם הפיכת האננס ממוצר יוקרה לרכיב זול ובנאלי בכל צלחת פירות, נתקעה בממשלה הנוכחית. דבר לא נותר מהרפורמה שהוביל שר החקלאות הקודם, עודד פורר מישראל ביתנו. המפסידים הראשונים, בבריאות ובכיס, מכל שמירה על הקיים הם קודם כל מצביעי הקואליציה הנוכחית. אבל האינטרסים גברו והמחיר רק המשיך לטפס.

אזרחי ישראל מקבלים בסופר ירקות ופירות מהסוג שפעם, כשעבדתי בקטיף נקטרינות, היו מסווגים איפשהו בין "בררה" לבין "סוג ב'", אבל במחירים של חנויות בוטיק בכיכר המדינה. מחירי המוניות ממשיכים לעלות, כשכניסת "אובר" לארץ התעכבה בגלל קבוצות לחץ בקרב המתפקדים.

אפשר היה לראות את הסיבות לכך במופע האימים של ח"כ דוד ביטן מהליכוד. אף עוול משפטי או מדיני לא הוציא ממנו את התקף הזעם שגרם לו הניסיון להקל מעט את יוקר המחיה על הציבור. הוא כינה את חבריו למפלגה ״שפוטים של נתניהו״ אל מול המצלמות, מלווה בעוד חברה בלובי למען יוקר המחיה בישראל, נעמה לזימי.

איזה אבסורד הוא שממשלה עם מפלגות שמאל סוציאליסטיות העבירה פה בכנסת הקודמת חוק הסדרים עם שורת צעדים לעידוד התחרות, ואילו ממשלת ימין כלכלי, לכאורה, בולמת בכוח כל מהלך שנועד להוזיל מעט את החיים היקרים פה. וזאת בטיעונים משונים שלקוחים היישר מימי הקואופרטיבים העליזים של בריה"מ: מחסור, פיקוח וסבסוד ממשלתי כבד הם בכלל דבר טוב, כשהכל נארז באריזה הקדושה של "ביטחון המזון".