צוות המומחים של המכון הישראלי לדמוקרטיה פיתח בשלוש השנים האחרונות מיומנות מיוחדת. הוא למד לקשור בין כל אירוע שמתרחש בזירה הציבורית בישראל, גדול כקטן, למהלך רחב היקף ודרמטי, ובעיקר דמיוני, של פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. החלפת ראש שב"כ באישור בית המשפט היא כמובן "פרשת דרכים משטרית", אבל גם אבן שזרק אלמוני לעבר חלון בית המשפט מבהירה שהממשלה "מקדמת כאוס כשיטה". החלפת המנעולים בלשכת שר המשפטים מוכיחה שלוין למד את התסריט הפולני בדבר "הסגת הדמוקרטיה במדינה", אבל גם עיכוב של שבוע במינוי נציב שירות המדינה הוא חלק מאותה "מתקפה כוללת על השירות הציבורי".
ודווקא בשל כך, הצפייה בשיחה שאנשי המכון קיימו השבוע במסגרת הפודקאסט "סדר חדש" עם פרופ' תמר הרמן, שעורכת עבורם את מדד הדמוקרטיה, היתה כל כך מכמירת לב. זה היה כמעט לא נעים לראות כיצד האמונה היוקדת של אנשי המכון בדבר הפגיעה השיטתית בדמוקרטיה הישראלית התנפצה בתוך כמה דקות על חוף המציאות. מצופה היה שמדד הדמוקרטיה ישקף בצורה כלשהי את הפגיעה המתמשכת והמדוברת כל כך בדמוקרטיה - אלא שהנתונים העקשניים סירבו ליישר קו עם הקמפיין המתוזמר, והרמן עמדה על כך שהדמוקרטיה הישראלית היא דווקא יציבה מאוד.
על פי הרמן, היציבות הזו, שמאפיינת את הדמוקרטיה הישראלית כבר שנים, המשיכה להישמר גם בשלוש השנים שמאז השקת הרפורמה המשפטית. כשנשיא המכון יוחנן פלסנר ניסה בכל זאת להבין כיצד ניתן להסביר את הפער שבין הנתונים הקשיחים, שמצביעים על יציבות, לבין "תחושת המציאות" שבה הפגיעה בדמוקרטיה מצויה בשיאה - הרמן הסבירה שיש כאן בעיקר "עניין של אווירה". ובכך, במשפט קצר אחד, הרמן רוקנה את כל האוויר החם ששנים טורחים במכון לנפח באמצעותו את בלון "הדמוקרטיה בנסיגה".
פרופ' אהרן ברק: "אם העם לא רוצה דמוקרטיה לא תהיה דמוקרטיה" // קרדיט: All In
מלחמה שמתחילה מהאמצע
ובכל זאת, היה מדד בינלאומי אחד ויחיד שבו ישראל שונמכה לאחרונה ממדינה המוגדרת "דמוקרטיה ליברלית" ל"דמוקרטיה אלקטורלית". מדובר במדד V-Dem, שמתפרסם כדוח מטעמה של אוניברסיטת גוטנברוג השבדית, שרבים עטו עליו כמוצאי שלל רב ועשו בו שימוש כנשק לביקורת נגד הממשלה. אלא שההסתמכות על המדד הזה היא בעייתית מאוד.
זה מתחיל כבר בשלב הצגת העובדות בדוח. למשל, אחד הנתונים החשובים ביותר, שמוכיח את נסיגתה של הדמוקרטיה הישראלית מליברלית לאלקטורלית, הוא אותו חוק שעבר בכנסת בשנת 2023, ושפוגע בסמכות בית המשפט לפסול, בין השאר, "חוקים שהתקבלו בפרלמנט". אלא שהבעיה עם החוק הזה אינה פגיעתו בדמוקרטיה, כפי שמציעים עורכי הדוח, אלא בעיקר העובדה שאין שום חוק כזה שעבר בכנסת.
טעות עובדתית נוספת מופיעה בדוח שמציין כי עם הגשת כתב האישום נגד נתניהו, ראש הממשלה הכריז שגורמים ברשות השופטת שותפים לקשר להפלתו. אלא שלמרבה המבוכה - מדובר בעוד המצאה, שכן ראש הממשלה מעולם לא האשים את הרשות השופטת בעניין שכזה. להפך, הוא הביע שוב ושוב את אמונו בבית המשפט. ובכל זאת, שתי העובדות האלטרנטיביות האלה מצד מחברי הדוח מופיעות בתור דוגמאות מובהקות למה שהדוח מכנה "התקפה על בתי המשפט".
ולא רק הפגיעה בבית המשפט דרדרה את ישראל לדמוקרטיה אלקטורלית - זו גם הפגיעה ב"מיעוטים", ובראש ובראשונה השימוש נגדם במעצרים מנהליים. על פי הדוח, העלייה הגדולה בשימוש במעצרים מנהליים התרחשה בין ראשית חודש אוקטובר של שנת 2023 לסופו של אותו חודש. בתחילתו החזיקה ישראל 1,319 עצירים מנהליים מיהודה ושומרון, ובסופו הגיע המספר ל־2,070. השימוש בכלי המניעתי הזה נתפס כפוגעני מאוד, ועורכי הדוח לא מתעכבים לרגע כדי לשאול את עצמם מה בעצם קרה באותו אוקטובר ארור של שנת 2023.
אמנם הדוח מזכיר שיש לעניין הזה "הקשר", אלא שההקשר הזה מעוות לחלוטין. במקום לעסוק בהתקפת חמאס המחרידה על יישובי הנגב המערבי, ברציחתם של מאות רבות של אזרחי ישראל, בפציעתם של אלפים נוספים, ובימים שבהם החשש לפעולה משלימה מצד ערביי יהודה ושומרון היה נוכח מאוד - עורכי המסמך בחרו לתת לאירועים האלה כותרת הפוכה לחלוטין.
הדוח מדבר על "המלחמה נגד חמאס". מבחינתם, המלחמה הזו התחילה מהאמצע, ומעשי הטרור שחוללו אותה לא מופיעים בדוח, גם לא ברמז. מי שקורא את המסמך עשוי לשאול את עצמו מה קרה לה, לדמוקרטיה הליברלית הישראלית, שקמה לה באוקטובר אחד של שנת 2023 והחליטה לעצור מנהלית מספר גדול כל כך של ערבים.
וזוועות הדמוקרטיה הישראלית לא מסתיימות שם, כמובן. הדוח מפנה לעדויות של עצירים ביטחוניים ועורכי דינם - שמסיבה כלשהי זוכים לחזקת נאמנות - שהתלוננו לא רק על הפעלת כוח כלפיהם, אלא גם על הדרישה לכרוע בזמן הספירה בתאים, ואפילו להרכין את הראש. ואם לא די בשיטת הספירה הזו כדי להבהיר שישראל לא יכולה עוד להיקרא דמוקרטיה ליברלית - מגיע הנתון הבא, שמחסל את העניין סופית: מתברר שחלק מהעצירים העידו שהתבקשו לשיר שירים ישראליים. הפירוט הארוך הזה מופיע במסמך תחת הכותרת "עינויים", ומשמש, כמובן, סיבה נוספת לשנמוכה של ישראל במדד הדמוקרטיה.
אסון מתמיד
הדהוד של הדוח הזה בשם המאבק בממשלה הוא לא רק הישענות על נתונים מעוותים - הוא גם מתן פרס לגוף שנוקט עמדה אנטי־ישראלית מובהקת, ושבוחר להעניש את ישראל על האופן שבו התמודדה עם התקפת הטרור הרצחנית ביותר שידעה אי־פעם. ובכל זאת, הדוח המוטה הזה מכה כותרות בישראל, ואחרי שהודהד על ידי רבים באקדמיה, בתקשורת ובקרב בכירים בשירות הציבורי בעבר ובהווה - עבור רבים מאזרחי ישראל הוא מסמן את הפחד הגדול ביותר שלהם, שלחרדתם כבר התממש. ישראל אינה דמוקרטיה ליברלית עוד.
וזו בדיוק הבעיה. כי דמוקרטיות לא מתות בגלל מחלוקת פוליטית חריפה מהסוג שקיים בישראל - הן מתות כשאזרחיהן משתכנעים שהמשחק כבר אבוד. בראשית השבוע פרסם פרופ' ידידיה שטרן מאמר שבו הזהיר, בין השאר, מהשפה הקשה והמסוכנת שבה מבקרי הממשלה עושים שימוש. "באופן פרדוקסלי", טען שטרן, "הכרזה על עתיד דיסטופי, אף שהכוונה היא למנוע אותו, עלולה לקדם את התממשותו בבחינת נבואה המגשימה את עצמה". ושטרן צודק. אם יש היום איום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית - הוא מצוי קודם כל בנכונות לאמץ נרטיב של אסון מתמיד.
וזו כבר מזמן לא רק סכנה תיאורטית. תחת התיאור המעוות של הדמוקרטיה הישראלית, כל מינוי מטעם הממשלה מוצג כחלק נוסף מהפיכה משטרית, בקצה כל חוק להסדרת מערכת המשפט מבצבץ צילו של אורבן ההונגרי, וכל עיכוב ביורוקרטי הוא צעד נוסף בצעדת המוות הארוכה של שלטון החוק. בשם ההגנה על הדמוקרטיה, מטפחים אי־אמון עמוק במוסדותיה הדמוקרטיים. בית המשפט פועל בהתאם - והכנסת והממשלה מגיבות בחזרה.
ודווקא במובן הזה, למכון הישראלי לדמוקרטיה מגיע גם ציון לשבח. הרי הפער שבין נתוני הדמוקרטיה הישראלית לתחושת המציאות אינו תקלה סטטיסטית - הוא פרויקט פוליטי, ויש רבים שעובדים בטיפוחו, ושבשמו גם לא יהססו לעשות שימוש ציני בדוח אנטי־ישראלי, או בכל מצג שווא אחר, שיצייר את ישראל כדמוקרטיה כושלת. למרות זאת, המכון בחר לעסוק בפער הזה שבין התחושות לנתונים ולהבליט אותו, אף שלכאורה הוא חותר בכך תחת עצם הפרויקט הפוליטי שאותו הוא מבקש לקדם. זו יכולה להיות נקודת פתיחה לא רעה לתיקון. זה לא כל כך הרבה, אבל בימינו זה המון.
