"אתה יכול להרוס 1,000 אתרים צבאיים. זה גדול, אבל המשטר לא ייפול", כך אמר לי חבר הפרלמנט השבדי עָלירֵזָה אָקוֹנְדי בראיון שפורסם פה באפריל 2025. "אפילו התוכנית של נתניהו לפגוע באיראן צבאית בחודש מאי - שטראמפ אמר לה 'לא' - אינה הדרך הנכונה להתקדם", הוסיף אז אקונדי.
מאז אנחנו יודעים שהתקיפה הישראלית נדחתה ליוני, ושטראמפ דווקא אמר לה "כן". ובכל זאת, הטיעון המרכזי של אקונדי היה ונותר זהה. בלי תוכנית סדורה להפלת השלטון באיראן, שום בעיה לא תיפתר.
מבחן המציאות המר מלמד שצדק. הרי ישראל פעלה, וטראמפ אפילו הצטרף ונתן את מכת הסיום. אבל כל זה לא מנע מאיראן הסוררת להמשיך במעשיה הנפשעים. עוד לפני התקוממות העם האיראני בשבועיים האחרונים המתיחות מול האייתוללות גאתה, שכן הם חידשו במהירות את בניית מערך הטילים שלהם.
ביום רביעי בלילה השבוע, כשהעולם כסס ציפורניו לקראת מה שהיה נראה כמו הפעולה האמריקנית המתקרבת, צלצלתי לאקונדי בסטוקהולם. בתום יום דיונים ארוך בפרלמנט, ותוך שהוא נוקט אמצעי זהירות לשמירה על חייו, הוא שוב לא היה אופטימי.
"אני לא מאמין שלתקיפה אמריקנית תהיה השפעה מכרעת. תקיפת בסיסים צבאיים לבדה אינה יעילה מספיק. זו לא התמיכה שלוחמי חופש איראנים מקווים לה".
מדוע?
"כי זה לא ישנה את מה שקורה בשטח. צריכים לזכור מה קרה בקיץ. ההתקפות הישראליות היו, הייתי אומר, פי 100 יותר מדויקות ועוצמתיות ממה שאמריקה אולי תעשה. אבל גם הן לא השיגו את התוצאה שהישראלים קיוו לה (הפלת המשטר; א"כ). כי שינוי משטר הוא פאזל מורכב, ואנחנו צריכים לטפל בכל חלקי הפאזל, ולא רק במרכיבים הצבאיים של תקיפת בסיסי משמרות המהפכה. אני שונא את משמרות המהפכה, ולא אכפת לי שנתקוף אותם, אבל האם זה יפתור את הבעיה ויביא את החופש לאיראנים? נראה שלא".
אקונדי נולד באספהאן ב־1980. כשהיה בן 12 היגרו הוריו לשבדיה, ושם גדל והתחנך. מאז 2018 הוא מכהן כחבר פרלמנט מטעם מפלגת המרכז. עד לפני שלוש שנים הוא לא התעניין בגורל מולדתו, ולמען האמת - הוא די מתחרט על כך. רק הריגתה של מהסא אמיני, הצעירה הכורדית שהוכתה עד מוות בידי משמרות המהפכה, גרמה לו לשנות כיוון.
הוא מבהיר בכל הזדמנות שלו אישית אין שום כוונה להיות חלק מהשלטון העתידי באיראן שאחרי האייתוללות. ההצהרה הזו מאוד חשובה, משום שלמשטר אין למעשה אופוזיציה מסודרת או מלוכדת. אחת מהסיבות לכך היא יריבויות בין האישים שמנסים להפיל את המשטר מבחוץ.
"האופוזיציה האיראנית נחדרה על ידי הרפובליקה האסלאמית. הם יצרו מאבקים בין קבוצות האופוזיציה השונות, במקום להתאחד ולהגיב יחד. כי כשעובדים יחד, חזקים יותר מאשר אם עובדים לבד", הוא אומר. "איראן היא מדינה גדולה עם הרבה אנשים שיש להם דעות שונות. כדי לגרום לכולם להיות מעורבים, צריך קואליציה של מנהיגים שנמצאים בחזית ושמובילים את התנועה הזו קדימה. אז עכשיו יש לנו בחזית את מר פהלווי, יורש העצר, וזה נהדר ופנטסטי. אבל אנחנו צריכים יותר אנשים, כדי לוודא שנקבל את כל הדעות בחברה. זה נדרש כדי שאפשר יהיה להכיר, למשל, בממשלה איראנית גולה", מסביר אקונדי.
דבריו אינם נאמרים בחלל ריק. לא מעט גולים איראנים אמרו גם הם בשבוע הדרמטי הזה שהם לא מעוניינים בחזרתו של שלטון השאה. "לא נחליף דיקטטורה אחת באחרת", זו העמדה שלהם.
אקונדי לא יוצא נגד בנו של השאה, וכאמור הוא שבע רצון מכך שיש פנים למאבק, אך הוא חוזר ומתריע שבלי תוכנית מסודרת להפיל את שלטון האייתוללות - זה לא יקרה. "בשבילי החלום הוא איראן חופשית וחילונית. זה משהו שאני הולך לישון איתו בלילה ומתעורר איתו בבוקר.
"אני חולם על מזרח תיכון אחר: מזרח תיכון שלו, שבו איראן וישראל הן חברות קרובות ובעלות ברית. אך כדי להגיע לכך, אנחנו צריכים לוודא מהן הדחיפות האחרונות שעלינו לעשות. כי ננקטו פעולות שהביאו את המשטר למצב של הפלה, אך צריכים לעשות עוד כמה מאמצים מתואמים. וכשנעשה זאת, תהיה לנו ההזדמנות הטובה ביותר ב־47 השנים האלה להפיל את המשטר".
לאקונדי יש תוכנית שהוא הציג לגורמים רבים. בישראל הוא ביקר שש פעמים בשלוש השנים האחרונות, ובין היתר נועד עם השר רון דרמר, שפרש בינתיים. בארה"ב הוא פגש את בנו של השאה והציג לו את התוכנית המלאה, "שהעיתון הוא לא המקום הנכון בשבילה".
אחד מהמרכיבים, "כדי למנוע בעיות כמו שראינו בסוריה, למשל", הוא "אסטרטגיית יציאה לאנשים שאין להם דם על הידיים, כדי לוודא שהם לא מרגישים מחויבים לעמוד ולהילחם עד הכדור האחרון".
כלומר, אתה רוצה למנוע מלחמה אזרחית ארוכה או פנימית בין המשטר לעם?
"נכון. אנחנו צריכים להקל עליהם, במיוחד על הצבא הלאומי האיראני, לעמוד לצד אחיהם ואחיותיהם וליצור את הדינמיקה כדי לוודא שהם עושים את הצעד הזה".
אפוא, ניתן להתרשם מהמרכיבים החכמים בתוכנית של אקונדי. הוא בהחלט מתוסכל מכך שהיא לא אומצה בידי האנשים שעימם נפגש במשך השנים, שכן להערכתו, כאמור, בלי תוכנית סדורה ומורכבת להפלת המשטר - הוא יישאר על כנו.
באופן אישי, אקונדי נמנע מיצירת קשר עם בני משפחה או מכרים באיראן, בעיקר כדי לשמור על שלומם. הרי המשטר סימן אותו כאויב, ואיומים ישירים על חייו הגיעו שמונה פעמים. לכן הוא נאלץ להסתיר את פרטי הזהות שלו.
"האנשים האלה הם לא בני אדם", הוא אומר על חברי המשטר. "זה אותו סוג של אנשים כמו המחבלים של חמאס, אותו גזע, לא אכפת להם מחיי אדם. וזה כל כך עצוב לי. אני שבור לב, ואני כל כך אסיר תודה לאנשים שמפגינים ברחובות. הם משלמים את המחיר הכבד ביותר. זה גורם לי להיות כל כך גאה בהם. אני גם עצוב מכך שאיני במצב לעשות את הצעדים שאני יודע שאפשר לעשות כדי להפיל את המשטר". מי יודע, אולי יום אחד יקשיבו לו.
מדינה בחוסר תפקוד
תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב. האם כל זה הגיוני? הממשלה יוזמת חוק שיחלץ את העומד בראשה ממשפט. הוא ורק הוא עשוי לקבל חנינה חסרת תקדים, כשמשפטו עוד מתנהל. הקרובים לו ביותר קידמו אינטרסים של מדינה זרה ומסוכנת, בשמו, עבור בצע כסף, בזמן מלחמה. הוא לא אמר מילה של ביקורת על הפשע שנעשה לידו.
מדינת ישראל מתנהלת בלי ראש קבוע למטה לביטחון לאומי, בלי מנכ"ל קבוע למשרד ראש ממשלה, בלי ראש מערך הסברה, בלי נציב קבוע לשירות המדינה ובלי למנות שופטים לביהמ"ש העליון.
ישראל ממשיכה כאילו כלום, כשהממשלה שלה מצפצפת על הוראה של בית המשפט - במקרה זה לקבוע מדיניות לגיוס חרדים. כשראש הממשלה שלה לא יכול לטוס בעולם, אלא אם מדובר בארה"ב. כשהוא לא עונה לשאלות הציבור והעיתונאים, אלא אם כן הם מלטפים אותו כמו ברוסיה.
אנחנו רצים קדימה בלי לחקור את האירוע החשוב ביותר בתולדות המדינה. בלי שהעם יידע מה קרה בלילה הגורלי שהפך את החיים של כולנו. בלי שהוא מקיים את הנורמה הבסיסית של קבלת אחריות. בלי שהוא סוגר את מצב המלחמה שהחלה לפני שנתיים ורבע, ואיש לא יודע כיצד, מתי ואם תסתיים.
החיים הפכו להיות כמו בסיפור הצפרדע שמתרגלת למים החמים עד שהיא מתפוצצת. לכל אחד מהמחדלים הנ"ל יש את ההסבר שלו. אין קבלת אחריות, כי כולם אשמים חוץ ממנו. אין ועדת חקירה, כי אולי יצחק עמית יגיע למסקנות לא הוגנות. אין ראיונות, כי התקשורת מעצבנת. אין ביקורים בעולם, בגלל בית הדין בהאג. אין גיוס חרדים, כי הממשלה תיפול. אין מינוי שופטים, כי הם לא משלנו. כנ"ל לגבי שאר התפקידים. רק לחדירה של קטאר אל תוך האקווריום אין תשובה, כי גם לא יכולה להיות.
אולי ההצטדקויות במקומן ואולי לא. מה שבטוח, יש כאן מסה מצטברת שלא צולחת את מבחן השכל הישר. כמו בהכלה האינסופית של חמאס בשנים שקדמו לטבח, עד שהוא התפרץ עלינו ממעמקי האדמה, כך יש פיחות זוחל בתפקוד המערכות של מדינת ישראל. בסופו של דבר זה יהיה מוכרח להיגמר בקטסטרופה.
תקווה אופוזיציונית
לאחרונה נתניהו מתלונן על שרים שנעדרים מישיבות הממשלה, או מאחרים אליהן. מדוע זה קורה? כי השרים יודעים ששום החלטה חשובה לא תתקבל בהן. גם לא בדיוני הקבינט.
למשל, בשלישי האחרון, שרי הקבינט היו האחרונים שגילו שחמאס ינהל את עזה אחרי שתוקם שם "ממשלת הטכנוקרטים". השרות גילה גמליאל ומירי רגב תהו למה ישראל הסכימה לעבור לשלב הבא בטרם חמאס השיב את גיבור ישראל רן גואילי. השר זאב אלקין אמר: "עשרות אלפי פקידים הם אנשי חמאס. המשמעות היא שאנחנו מחזירים את שלטון חמאס לעזה".
נתניהו שמע אותם, ואז אמר שהוא מוכרח לצפות בנאום של דונלד טראמפ ממפעל המכוניות בדטרויט. אז הקבינט נסגר. למען האמת, זה לא כל כך משנה. ממילא ההכרעות על עתיד עזה התקבלו שבועות ארוכים קודם לכן, בין שתי האוזניים שלו. מי שהבטיח מאות פעמים "ניצחון מוחלט" ו"חיסול חמאס" מאפשר כעת לארגון הנאצי להשתקם בעזה, בדיוק כפי שעשה אחרי כל הסבבים הקודמים.
מול החידלון הזה, ובאופן אבסורדי משהו, מהלכים משמעותיים מובלים דווקא על ידי האופוזיציה. בתחילת השבוע הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את "חוק ההעמדה לדין של משתתפי טבח 7 באוקטובר". שנתיים ורבע אחרי הטבח, סוף־סוף יתחיל תהליך השפיטה של כ־300 מחבלי הנוחבה. החוק הכרחי בשל המספר העצום של המחבלים, והצורך לא להקריס את מערכת המשפט. ייתכן, אגב, שהמשפטים יתקיימו בעוטף עזה, כלומר במקום שבו התבצעו הפשעים שלהם נגד האנושות.
אמנם החוק עבר בהסכמת הממשלה, אך מי שיזמה והובילה אותו היא ח"כ יוליה מלינובסקי מישראל ביתנו. היא ויו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שמחה רוטמן, פשוט כפו על הממשלה חוק היסטורי שבלי ספק צריך היה להיות מוגש על ידיה. אבל הממשלה לא עושה את המתבקש. הקבינט לא דן אפילו פעם אחת מאז תחילת המלחמה בשאלה כיצד יועמדו לדין הרוצחים המתועבים עלי אדמות.
הוא הדין לניתוק הקשר עם אונר"א. נתניהו דיבר על זה. מלינובסקי, מהאופוזיציה, עשתה. היא חוקקה את שני החוקים, שאכן גדעו את החיבורים של ישראל לסוכנות האו"ם הנגועה בטרור. ללמדנו, אגב, שבניגוד לדברי נשיא העליון לשעבר אהרן ברק - לכנסת יש כוח עצמאי משלה, והיא לא "נשלטת על ידי אדם אחד", כטענתו.
ועוד אגב, אותה מלינובסקי יזמה לפני הטבח את החמרת הענישה בעבירות מין על רקע לאומני, ובהמשך חוקקה חוקים נוספים שבאופן טבעי צריכים היו להיות מוגשים על ידי הממשלה. יש דוגמאות נוספות.
הציבור לא מודע לתת־התפקוד הממשלתי. הראש של האנשים נמצא בחיי היום־יום, או בפיד החדשות שמספר להם את מה שהם רוצים לשמוע. נתניהו, מצידו, מתקשר עם הציבור ישירות, דרך הרשתות החברתיות, ועושה זאת, כידוע, בכישרון שאין שני לו. העובדות לא מקלקלות לו את היכולת לספר סיפור.
