חילופי האש בין כוחות איראניים ואמריקניים בלילות האחרונים עדיין אינם מדרדרים לעימות רחב, אך הם משקפים מגמה עמוקה יותר: ניסיונה של טהרן לבנות מחדש את משוואת ההרתעה מול ארצות הברית, לצד חוסר נכונותה להשלים עם כל ניסיון לערער את הסטטוס קוו החדש שהיא מבקשת לכפות במצר הורמוז.
בימים האחרונים גבר החיכוך הצבאי בין איראן לארצות הברית באזור המפרץ. הדפוס חוזר על עצמו כמעט בכל פעם: טהרן סבורה כי מכליות הפועלות בסיוע אמריקני או כלי שיט של הצי האמריקני מנסים לאתגר את המציאות החדשה שהיא מבקשת לעצב במצר הורמוז. בתגובה היא פועלת נגד אותם כלי שיט, מה שמוביל לתגובה אמריקנית מדודה – בדרך כלל נגד מתקן צבאי באזור המפרץ.
תקיפות אמריקניות באיראן בזמן הפסקת האש // סנטקום
לאחר מכן מגיעה תגובה איראנית מוגבלת נגד בסיסים אמריקניים, בעיקר בכוויית ובתקופה האחרונה גם בבחריין, ואז האירוע מסתיים, לפחות זמנית, מתוך רצון משותף של שני הצדדים להימנע מהידרדרות למלחמה רחבה.
מבחינת איראן, מדובר במאמץ לשמר את הסטטוס קוו שהיא מבקשת לבסס במצר הורמוז ולמנוע מארצות הברית לפגוע במה שהיא תובעת כחלק מהריבונות וחופש הפעולה שלה באזור. לכן סביר להניח שכל ניסיון עתידי לערער על מציאות זו ייענה בתגובה דומה. מעבר לכך, נראה כי טהרן מעלה בהדרגה את רף התגובה שלה בניסיון לבסס משוואת הרתעה שתגרום לממשל האמריקני לחשוב פעמיים לפני שינסה לשנות את כללי המשחק.
העובדה שהאירועים הללו לא הובילו עד כה להסלמה רחבה מעידה על רצונם של שני הצדדים להימנע ממלחמה כוללת. אולם בהיעדר הסדרה מדינית או הבנות ברורות, החיכוך המתמשך עלול בסופו של דבר לצאת משליטה. הסיכון לכך גובר ככל שאיראן מפגינה נכונות להרחיב את מעגל התקיפות ואת היקף התגובה שלה.
הרבה יותר ממצר הורמוז
אלא שמבחינת טהרן, הסיפור רחב בהרבה מסוגיית הורמוז. קריסתה של תפיסת "ההגנה הקדמית" - שנשענה על הרעיון כי שלוחיה האזוריים ירתיעו את ישראל וימנעו תקיפה ישירה של איראן -מחייבת חשיבה מחודשת על תפיסת הביטחון שלה. ההבנה שהשלוחים אינם מסוגלים עוד לספק את אותה שכבת הגנה אסטרטגית כפי שסיפקו בעבר מובילה את איראן למסקנה כי הדרך היעילה ביותר להרתיע את ארצות הברית מפעולה צבאית עתידית, או מתמיכה בתקיפה ישראלית נוספת, היא באמצעות יצירת משוואת הרתעה ישירה מול וושינגטון.
בניגוד לעבר, אז נמנע המנהיג העליון עלי ח'אמנאי ככל האפשר מחיכוך ישיר ומתמשך עם ארצות הברית, נדמה כי ההנהגה האיראנית כיום מוכנה יותר לקבל ואף ליזום חיכוך מבוקר עם וושינגטון. ההיגיון מבחינתה פשוט: רק באמצעות המחשת המחיר שארצות הברית עלולה לשלם בעימות עם איראן ניתן יהיה להשפיע על קבלת ההחלטות האמריקנית בעתיד.
אין פירוש הדבר שאיראן מעוניינת במלחמה בלתי פוסקת מול ארצות הברית. להפך. טהרן מבקשת לנצל את מה שהיא רואה כהישג המרכזי שלה במערכה האחרונה – עצם הישרדות המשטר ושימור יכולותיו הצבאיות. מבחינתה, היכולת להמשיך ולאיים על הנוכחות האמריקנית במפרץ היא נדבך מרכזי בבניית משוואת ההרתעה החדשה.
בתוך כך, האפשרות לשבש את התנועה במיצרי הורמוז או אף לסגור אותם בעת משבר נותרת אחד מכלי ההשפעה החשובים ביותר בארגז הכלים האיראני ותמשיך למלא תפקיד מרכזי בתפיסת ההרתעה שלה כלפי כל ממשל אמריקני בעתיד.
השאלה החשובה באמת היא האם טהרן תסתפק בכך. ככל שמתקדם הדיון הפנימי באיראן על לקחי העימות האחרון ועל עתידה של תפיסת הביטחון הלאומית, עשוי לעלות ביתר שאת גם הדיון ברכיב הגרעיני. אם בעבר נתפס הגרעין בעיקר ככלי מיקוח וכאמצעי להבטחת מעמדה של איראן כמדינת סף, הרי שכעת ייתכן שהשאלה תוצג במונחים רחבים יותר של הרתעה ישירה מול ארצות הברית.
במובן זה, לא מן הנמנע שהמודל הצפון-קוריאני יהפוך לנקודת ייחוס משמעותית יותר בדיונים האסטרטגיים בטהרן, כחלק מהחיפוש אחר נוסחה שתבטיח את ביטחון המשטר ותמנע בעתיד ניסיון נוסף לכפות עליו מלחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו