איראן תהפוך ללבנון? החשש בישראל מהיום שאחרי ההפיכה

הרצוג והקרוסלה

לפני כשבועיים וחצי התראיין העיתונאי הוותיק תום שגב לרועי כ"ץ בתוכניתו "תעודת עיתונאי" בערוץ הכנסת. הוא אמר שם דברים מפתיעים ביותר בנושא סיום משפט נתניהו, ומה שיותר מפתיע - האמירות של תום שגב, עיתונאי אופוזיציוני עם קבלות, הוחנקו בחוסר התייחסות מצד גופי התקשורת. רועי כ"ץ שאל אותו אם חנינה לנתניהו היא אינטרס לאומי, ושגב אמר: "אני לא יודע אם חנינה, אבל לסיים את המשפט כן. הקשר בין ראש הממשלה למו"ל של העיתון הגדול בארץ אינו שונה מהקשר בין כל פוליטיקאי לעיתונאי או לעורך עיתון. אז זה לא קיים. עכשיו לעשות עשר שנים את המתנות האלה שהוא קיבל? קיבל מתנות, זה לא בסדר. אם היו מרכזים את המשפט רק על זה, אז אולי היה מקבל איזה קנס. המשפט הזה - אם עוד היו לי שערות על הראש, הן לא היו סומרות ממה שהתגלה שם. לא התבררו כאן איזה מין דברים שמזכירים אפילו את המאמרים הכל כך־כל כך היסטריים שהופיעו בעיתונות, גם ב'הארץ'. אני חושב שהמשפט הזה תרם לכך שכל המערכת הפוליטית החברתית הישראלית הרגישה מתפרקת. המתחים איומים. ובשביל מה?!"

גדי איזנקוט צודק באומרו שאנחנו נמצאים על סף אנרכיה. כולה מעשה ידיהם של היועצת המשפטית המודחת ובג"ץ בהובלת יצחק עמית. אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שההכרזות ההיסטריות של אהרן ברק לאחרונה, לגבי גורל הדמוקרטיה בישראל וכו', הן ניסיון לפעולת מנע והרתעה נגד סיום משפט נתניהו בדרך שאינה תואמת את תכתיביו. מעבר לכך, כמעט כל מערכות הפנים והעימותים הפוליטיים בישראל ברגעים אלה נגרמים בגלל הנחיות, חוות דעת, תביעות אולטימטיביות ופסיקות שמגיעות מפינות שונות של מערכת המשפט. היועצת המשפטית, בג"ץ, חקירות פלדשטיין, ומנגד הקפאת תיק הפצ"רית - הכל קורה בגלל יד לא כל כך נעלמה. כאילו כל הפוליטיקה עברה לזירה המשפטית. מי שיכול לזחול מתחת לקרוסלה המסתחררת בטירוף הוא נשיא המדינה יצחק הרצוג, כדי למשוך את הידית ולעצור באחת את סוסי העץ הדוהרים.

היועמ"שית ובג"ץ מבקשים להוציא את המשטרה מפיקוח אזרחי. הממשלה נבחרת, בין השאר, כדי להנחות את המשטרה באכיפת החוק ולפקח עליה. גלי בהרב־מיארה רוצה שהשר הממונה בן גביר יעוף. למרות כל הסמכויות שהיא מנכסת לעצמה, עדיין אין בכוחה לפטר אותו בעצמה. קשה להבין על סמך מה היא דורשת את פיטוריו, והתנהלותו של יצחק עמית לא מבשרת טובות מבחינת הדמוקרטיה הישראלית. ראשי הקואליציה מתירים לפרסום: זוהי הפיכה נגד הדמוקרטיה.

הנשיא הרצוג צריך אומץ כדי לנקוט מהלך מהיר שיסיים את סאגת משפט נתניהו. מנסים להלך עליו אימים. להפחידו. היה טוב אם המהלך של הנשיא לא יהיה מורכב, אלא הכי פשוט שאפשר. אם חנינה היא הפתרון המהיר, אז לעשות את זה. מה שאמר תום שגב רק ביטא את השכל הישר. רבים חושבים כמוהו. בנושא החנינה הזמן הוא שחקן פוליטי אכזרי. אם הנושא נגמר עכשיו, מבחינה פוליטית זה לטובת ראש הממשלה. כי מאז בקשת החנינה יש הרגשה שהמהלך הזה לא היטיב איתו בדעת הקהל, ותורם אולי יחד עם פרשת קטאר לשחיקת מעמדו של נתניהו.

סיום סאגת החנינה משאיר עד לבחירות מרווח זמן, שייטיב עם ראש הממשלה. חקירת פלדשטיין וברוורמן (אגב, שם טוב למערכון של הגשש החיוור) היא יותר גרועה מרדיפה ריטואלית של "כל אנשי נתניהו"; היא במודע חלק מתרומתה של המשטרה לתעמולת האופוזיציה.

באורך הנשימה ייבחנו

נראה שאפשר להצטרף לנבואת הקנצלר. התהליך הנוכחי באיראן מוביל בכיוון אחד: נפילת משטר האייתוללות. טראמפ משקיע בזה את הנחישות, את העוצמה ואת הדחף האדיר שלו; הוא מזהה את הכיוון. המפגינים ברחובות איראן הם מרכיב אחד במהלך להפלת חמינאי, וטראמפ יודע לזהות את הפרצה. הוא לא היה נכנס למעורבות כזאת, אלמלא הרגיש שיש לו קלף מנצח. זה דומה מאוד לתהליך שהחל בעצרת האו"ם בשנה שעברה ושהסתיים בהפסקת האש ובשחרור החטופים. גם זה היה מהלך שהפתיע לא רק את חמאס, אלא גם את אלה שחתרו לתבוסה ישראלית בהמשכים.

נפילת המשטר היא לא כיתובית של ס־ו־ף בסיום התסריט. לישראל יש מטרה ברורה שראש הממשלה היה רוצה להשלים. נשארו מאגרי טילים משמעותיים, בעוד איראן עוסקת בייצור מחודש של טילים באמצעות דלק שהיא מקבלת מסין, וגם בגרעין ככל הנראה לא סיימו את העבודה. מבחינת האמריקנים, כשהם שוקלים מהלכים צבאיים באיראן, הם מסמנים עוד יעדים.

חיסול פיזי של יעדים כאלה הוא דבר ברור שאפשר למדוד אותו; המרד וההפגנות ואולי נפילת המשטר לא מובילים בהכרח למשטר חדש, שאפשר אחרי עלייתו והתבססותו לישון בשקט. יורש העצר, בנו של השאה רזא פהלווי, הגדיר את עצמו בראיון כמנהיג לתקופת מעבר, שלאחריה באמצעות בחירות יתגבש משטר דמוקרטי. ישראל יכולה אז לשלוח משקיפים מהפקולטות למשפטים לשפוט אם זו דמוקרטיה ליברלית או חלילה סתם דמוקרטיה, שלדעתם אינה שונה מדיקטטורה. הלוואי שנגיע לנקודה הזאת.

החשש הוא שאיראן עלולה להיכנס לטריטוריה של הלא נודע. סוג של לבנוניזציה שבה המדינה חדלה להתקיים עם שלטון מרכזי מתפקד, ובמקביל משמרות המהפכה שומרים על קיומם כפי שחיזבאללה מתקיים בתוך לבנון כגוף תת־מדינתי. מבחינת ישראל, המצב המועדף יכול להיות כמו שהיה בסוריה. לתת למחאה ההרואית של האוכלוסייה האיראנית לעשות את שלה ולהביא לקריסה או להתפוררות. אז אפשר לתקוף את מה שנשאר ממאגרי הטילים ומפרויקט הגרעין.

הפורום הכלכלי העולמי מתכנס בתחילת השבוע הבא בבירת האליטה הכלכלית דאבוס. אווירה שתשלב השנה את רוחו של תומס מאן עם המרץ הקטלני של הנשיא טראמפ. הוא יגיע לדאבוס בראש משלחת אמריקנית גדולה. קשה לראות את טראמפ מוציא תקיפה גדולה באיראן בימים שלפני, או בימי הכנס עצמו במשך רוב השבוע.

כמה תהיה איראן מוכנה ללכת לקראת האמריקנים ולחתום על הסכם שמנטרל את פרויקט הגרעין ופיתוח הטילים? הסכם כזה ישאיר את מחוללי המרד באיראן על הקרח. לפי גורמים איראניים ומומחים ישראלים, המשטר הנוכחי נשען על שלושה יסודות: יצוא טרור כלפי חוץ, דיכוי אכזרי כלפי פנים ואחדות באליטות. היסוד הראשון נפגע, ויש גם סימנים להתפרדות האליטות במשטר, אבל גורמי הדיכוי נראים חזקים. השאלה: מה אורך הנשימה של משטר בהתפרקות אל מול אורך הנשימה של מחוללי המחאה, שמשלמים מחיר גדל והולך?

הפינג-פונג היהודי

פרסי גלובוס הזהב. הזדמנות להשוות בין קולנוע מלא חיים לבין קולנוע אמריקני מהסוג היומרני והפוליטי כמובן, שנמצא בירידה. במילים פשוטות: ג'וש סאפדי מול פול תומס אנדרסון, ואפילו סאפדי נגד ספילברג. רק להיזכר בגרסת ספילברג ל"סיפור הפרברים", שיכול להתחרות על תואר הסרט האמריקני הגרוע ביותר בכל הזמנים.

שני סרטים שראיתי לאחרונה נראים לי בולטים מעל כולם, ואלו "מרטי סופרים" ו"היה היתה אמא שלי". אחד מכיוון יהדות מרוקו־צרפת, אחד מהאגף של יהדות ברוקלין. כל מה שנלחץ בטקס הגלובוסים הוא זכייתו הצפויה של טימותי שאלאמה, יהודי על פי ההלכה. אבל סאפדי הוכיח שהוא עולה על אנדרסון ושאר איגוד במאי אמריקה. להאמין שבעידן המודרני והפוסט־מודרני ניתן להציג אפוס של גיבור יהודי, שהחיים והשליטים הוואספים באמריקה של שנות ה־50 מעמידים אותו כמו בימי הגבורה והקורבן הקשים ביותר של העם היהודי בפני מבחנים של ייהרג ובל יעבור. בלי לדקדק במבחנים הידועים של הציווי. השפלה פומבית באירוע של פרמיירה בברודוויי, ואחר כך משחק טניס שולחן שהוא לא פחות ממשחק על חייו וגורלו. אדם בעקבות גורלו על אמת. אמנם סאפדי הואשם שזה סוף הוליוודי פשטני, אבל זה לא נכון. לפעמים קלישאה בוטה ומזעזעת בהקשר הנכון היא הדבר הכי מקורי.

ומרטי מאוזר, שחקן הפינג פונג הטוב בעולם, מוצא את הדרך להביס את האוליגרכים של אמריקה הלבנה לעיני הקהל היפני, אבל רוכש את הערצת החיילים וחוזר במטוס תובלה של הצבא האמריקני מיפן לארה"ב. הסוף הוא לא פחות מגאולה של נפש יהודי. אני מבין שזה לא באופנה. זאת כנראה הסיבה ש"מרטי סופרים" לא זכה בגלובוסים החשובים של סרט השנה ובמאי השנה.

"קרב רודף קרב" הוא פשוט אכזבה למי שאוהב את הקולנוע האמריקני המערבוני במיטבו. הוא היה אמור להיות משהו על הסקאלה של "חבורת הפראים", אבל הוא לא מגיע אפילו לרמה של "היט", אפוס השודים מלפני 30 שנה של מייקל מאן. אנדרסון נשען על נוסטלגיה לרדיקליזם הרצחני של שנות ה־70, השנים שבהן הפכו רדיקלים בני המחזור של ברני סנדרס לטרוריסטים ב"צבא הסימביונזי", "מחתרת הוות'רמן", הפנתרים השחורים ועוד. כך היינו וכמה נפלא זה היה, לא? הוא כמובן סוחט אהדה זולה מהברנז'ה, המתעבת את אמריקה של טראמפ וכל ה"בזויים" שהעלו אותו לשלטון. וככה גם זכה בפרסיו, מנה מנה תקל ופרסין.

שאלאמה הוא הממונה עכשיו על גילום גיבורי תרבות יהודים. בוב דילן, התרגיל הקודם שלו. מי בדרך? לאונרד כהן? סאפדי לא מהסס להשתמש בסטריאוטיפים האנטישמיים כדי לחזק את הדמות; "מאוזר" - כנראה מתכוון לצייד עכברים, אבל זה גם מותג היסטורי של כלי ירייה קלאסי. הוא בסופו של דבר סוג של "האסלר", כמו שהאמריקנים קוראים לזה. גרסת פינג פונג של אדי פלסון, שחקן הביליארד בגילומו של טום קרוז הצעיר. לא זכור סרט עם גיבור יהודי בלב הזרם הקולנועי המרכזי, ששם את הזהות היהודית בצורה בוטה על השולחן.

כמעט ישראלי

"היה היתה אמא שלי" מפתיע, כי על פניו אתה חושב על איזה סרט צרפתי חברתי עם דמויות קטנות מהחיים, סרט משולי חברת המהגרים. לצרפתים יש פחות נטייה, בהשוואה לבריטים, לחזור לנוסטלגיה אריסטוקרטית של כמה יפים ואנינים היינו לפני שהתחיל כל הבלגן הזה עם הגירה אסייתית, אפריקנית ובייחוד צפון־אפריקנית. וכמובן, התבוסות הצבאיות שהיו מלוות בהתחלה בהתלקחות תרבותית אינטלקטואלית מטורפת בניצוחם של אלבר קאמי, סארטר, דה בובואר, גודאר, טריפו, בריז'יט ברדו וכל השמות, והסתיימו בשממה מוסרית בניצוחו של מקרון.

"היה היתה..." מספר סיפור שהיה צריך להיוולד בכתיבה ובבימוי מקומיים ישראליים. אבל כמו קלוד ללוש, זה קורה ליהודים שהיגרו לצרפת בשנות ה־50 וה־60. אם מרוקאית יהודייה שמובילה את משפחתה כמו משה רבנו מפיגור או מגירעון חברתי עצום אל הארץ המובטחת של החיים המודרניים.

וזה כואב, וזה מרגש בצורה שגם אנשים ביקורתיים וקשוחים מתקשים להחזיק מעמד. אף אחד לא יגיד לאם היהודייה - כשלצידה האב המרוסק - איך הבן שלה שנולד עם מום ייכנס לחיים, ילמד בבית הספר, יהפוך לדמות כמעט מושלמת במסכת החיים הפריזאית. כמובן, יש גם התפקיד המיתולוגי שממלאת זמרת הפופ הלא־מי־יודע־מה סילבי ורטאן, בכך שהיא מספקת השראה וכוח לילד במאמצי הגדילה שלו. כן, דווקא זמרת פופ שאינה אדית פיאף ולא היתה ברזיסטאנס, עושה את זה בשביל הילד. ברור שזה מזכיר איכשהו את "כל החיים לפניו", אלא שכאן זה לא במאי ישראלי אלא במאי בריטי. בהיבט של האכזבה מהקולנוע הישראלי - זה כל החיים אחריו. אחרי משה מזרחי.