"יצירת מופת": המבקר שלנו מצא סרט שהוא מתנה מושלמת לשנה החדשה

"קרב רודף קרב", של הבמאי-תסריטאי פול תומאס אנדרסון ("מגנוליה", "זה ייגמר בדם", "המאסטר"), הוא סרט עצום. גם בקנה המידה שלו, גם בנושאים המאוד עכשוויים ורציניים שבהם הוא עוסק, וגם בדברים שהוא מבקש לעשות ולומר.

עם זאת, חשוב לי להדגיש שזהו ממש לא סרט כבד ודברני. להפך. אנדרסון מגיש כאן את אחד מסרטיו הנגישים, המבדרים והכיפיים ביותר; שובר קופות סוחף, אינטליגנטי ומצחיק שגדוש בפעולה, ברעיונות גדולים ובהומור סלפסטיקי; ספקטקל מלא לב, נשמה ושכל, שרוכב על הצייטגייסט ושלא נותן לצופיו שנייה אחת של מנוחה.

במילים אחרות, "קרב רודף קרב" הוא הטוב שבכל העולמות - גם מבחינה קולנועית, וגם מבחינה חווייתית - ואיך שלא תסתכלו עליו, מדובר במתנה מושלמת לשנה החדשה. כל שנותר לנו לעשות הוא לומר תודה.

לאונרדו דיקפריו מככב בתור בוב - מהפכן רדיקלי בעבר וסטלן פרנואיד בהווה, שמגדל את בתו המתבגרת, ווילה (צ'ייס אינפיניטי), לבדו (ותחת זהות בדויה), לאחר שבת זוגו, פרפידיה (טיאנה טיילור), המהפכנית גם היא, נטשה אותם כשווילה הייתה תינוקת.

שגרתם המנומנמת והממוסטלת של השניים מופרת באחת כאשר איש צבא פסיכופט (שון פן), שרדף את בוב ואת פרפידיה בעבר, מגיח לפתע עם חייליו כדי לסגור חשבון ישן. ווילה ובוב אמנם מצליחים לחמוק מידיו, אך הם מתפצלים במנוסתם. כעת, בוב יעשה כל שדרוש כדי לאתר את בתו ולהבטיח את שלומה. מי שיעזור לו במשימתו המסוכנת והלא פשוטה כלל הוא סנסיי סרג'יו, המורה לקרטה של ווילה (בניסיו דל טורו).

כאמור, "קרב רודף קרב" - שמבוסס בחופשיות רבה על הרומן "Vineland", של הסופר האמריקני תומאס פינצ'ון - הוא סרט עם מומנטום מטורף שמתחיל לרוץ, ופשוט לא עוצר. זהו סרטו הראשון של אנדרסון מאז "מוכה אהבה" (2002) שמתרחש במאה ה-21, ויותר מכך, זהו גם הסרט הראשון שלו שמתחיל בעבר, שזולג אל תוך ההווה, ושמסתיים כאשר פניו לעתיד - עובדה שמפליאה להדגיש את העובדה ששום דבר לא באמת השתנה באמריקה מאז שנוסדה. הקרב שמתחולל בה הוא אותו קרב. גם אם כיום הוא מתנהל טיפה אחרת.

הסיפור אמנם שואב השראה מתרבות הנגד של שנות השישים, אך הפתיחה שלו, שמתרחשת במתקן לכליאת מהגרים לא-חוקיים, מרגישה כאילו נתלשה מהעיתון של הבוקר, כאשר המאבק שניצב במרכזו של הסרט הוא לא פחות ולא יותר ממאבק אידיאולוגי, ערכי, תרבותי ורוחני על לבה ונשמתה של אמריקה. בתוך כך, במהלך הצפייה גם מתקבל הרושם שזהו סרט אישי מאוד עבור אנדרסון, ושהוא יצר אותו עבור ילדיו.

באופן מדהים, לא רק שאנדרסון מצליח לאזן בין כל השאיפות הגרנדיוזיות שמתדלקות את היצירה (ושמעניקות לו את נפחו הרעיוני), אלא שהוא גם מצליח לגרום לסרט, שנמשך שעתיים וארבעים דקות, לחלוף ביעף ולהסתיים בתחושה של אופטימיות והתעלות. בתחושה שהקרב טרם הוכרע, ושיש עדיין תקווה.

הצילום הדינמי, העריכה הקצבית והפסקול המופתי של ג'וני גרינווד (שותפו הקבוע של אנדרסון, שצפוי לזכות באוסקר ראשון עבור עבודתו כאן) משתלבים יחד בצורה מחשמלת ומטלטלת, ומסייעים לסיפור לשעוט קדימה בתנופה אדירה, כמו משאית ללא בלמים. סיקוונס מסעיר רודף סיקוונס מסעיר, כמו אלבום שבו כל השירים מושלמים מכל בחינה, והעניינים מגיעים לשיאם המטורף בסצינת מרדף מלחיצה ומפעימה שטרם ראיתם כמותה (ושאינה כוללת כל זכר לאפקטים דיגיטליים).

"קרב רודף קרב" לוכד ברק בבקבוק. הוא ארוחת מלכים הוליוודית ברוח שנות השבעים, מהסוג שאנחנו כבר כמעט ולא זוכים לקבל. הוא מתפקע בהברקות קולנועיות, ברגעים מפתיעים, מזעזעים ומצחיקים ובהמון-המון אינפורמציה. עד כדי כך שצפייה אחת אינה מספיקה כדי לקלוט את הכל.

למרות שברור באיזה צד של המאבק ניצב אנדרסון, הוא אינו עושה גלוריפיקציה לאלימות והוא אינו מטיף בעד מהפכה מזוינת. לעומת זאת, הוא כן מדגיש את החשיבות של קהילה, של סולידריות ושל משפחה, וכמו פינצ'ון, גם הוא משתעשע על חשבון המהפכן המסומם שלו (ומדגיש את האבסורדיות שלו ושל חבריו). בוב הוא אולי ה"גיבור" של הסיפור, אבל הוא אינו מצליח לעשות שום דבר "הרואי" לכל אורך הסרט. המוח שלו מטוגן לחלוטין. אפילו את הטלפון שלו הוא מתקשה להטעין. הוא לא היה מצליח לעשות כלום, ללא העזרה שהוא מקבל מסביבתו.

צוות השחקנים נפלא כולו. דיקפריו משלב בין The Dude, גיבורו האיקוני של "ביג לבובסקי", לבין ג'ק ניקולסון של הסבנטיז, ומגיש הופעה קומית וירטואוזית (ומרגשת) שמתחרה בזו שהגיש ב"זאב מוול סטריט". שון פן יוצר דמות מפלצתית, קיצונית ובלתי נשכחת שמתכבדת להיות נבל בסדר גודל של אנטון שיגור. זו תהיה הפתעה גדולה מאוד אם לא יזכה באוסקר בקטגוריית שחקן המשנה. בניסיו דל טורו עושה עבודה מעולה ומרתקת בזמן המסך הקצוב שלו, וכמוהו גם אינפינטי צ'ייס, בהופעת הבכורה הקולנועית שלה, רג'ינה קינג, בתור המצפון של הסרט, וטיאנה טיילור, שמגלמת את בת הזוג הכריזמטית, הסקסית והרדיקלית מדי של בוב.

כתרים רבים נקשרו לראשו של "קרב רודף קרב" בשבועות האחרונים. היו שקבעו שמדובר בסרט הגדול של העשור. היו שאמרו שמדובר בסרט הטוב ביותר של אנדרסון. אני חושב שעדיין מוקדם לקבוע. מה שכן, אחרי שתי צפיות, לתחושתי מדובר ביצירת מופת. רוצו לראות אותו על המסך הכי גדול שאתם יכולים למצוא. אני כבר מתכנן את הצפייה השלישית.

"קרב רודף קרב", ארה"ב 2025

ציון: 5 כוכבים