בין משה, הרצל ודרייפוס, התגלה סוד הנצח היהודי

1

ושוב אני נדרש להתנצל בפני הקוראים על היעדרה של האקטואליה מהטור. אנחנו עסוקים בה כל השבוע לעייפה: יהודים מאשימים אלה את אלה בעוולות אויביהם. לכן חשבתי שבצד המהומה התקשורתית, חיוני לעסוק בנצח ישראל, לשאוב כוח ונחמה ממעיינות הישועה כדי להרטיב את העצמות היבשות של יומנו.

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" - אלפי שנים חזרנו על ספר הגלות והגאולה, אבטיפוס לגלויות שאליהן היטלטלנו, וכן לגאולתנו ולפדות נפשנו מגיא צלמוות של עמים ולאומים שבקרבם נבלענו. משפחת יעקב נבלעת ברחם המצרי לתקופת עיבור, שבסופה תגיח מתוכו בצירי לידה איומים כעַם. היחידים הופכים ללאום בתהליך מורכב.

2

קראנו בספר על שעבוד עמנו במחנות הריכוז של האימפריה המצרית, ולמעשה על עבדותנו בגלות, כל קהילה יהודית והאומה המארחת שאליה נקלעה בנסיבות הזמנים. כמו יוסף ומשפחתו, במהלך ההיסטוריה יהודים הוזמנו על ידי שליטים להתיישב במקומם, להפריחו כלכלית ולדאוג לשגשוגו, תמורת הבטחה לשמור על זכויותיהם. כמו יוסף הם עשו חיל, וכבני ישראל חוו תהליך דומה של "וַיָּקם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף". השליט החדש לא הכיר בתרומת היהודים לארצו, אלא ראה בהם איום: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ...". ועול המיסים הוכבד: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם", וגזירות והמרות דת ושוד ופוגרומים, עד לגירוש. ושוב נדרשנו לנדוד במדבר העמים ולחפש מנוחה זמנית. זה ספר חיינו כעם וכיחידים, וממנו שאבנו תקווה לצאת מהגלות ולשוב ארצה.

3

גם בספר שמות התורה ממשיכה ללמדנו היסטוריוסופיה: לקרוא את ההיסטוריה במבט כפול - סיבתי ומוסרי. ההיסטוריה מתוארת כרצף אירועים עוקבים של סיבה ותוצאה, אבל גם כבעלי משמעות־על (מטא) היסטורית, כלומר סיבות תיאולוגיות ומוסריות שגרמו לאירועים. על פני השטח אנחנו קוראים על קורות העם והעולם, אך בעומק האירועים פועל זרם מעמקים הדוחף את המציאות לעבר השתלמותה, ואת העם לעבר גורלו.

בעצם מלחמת העולם הראשונה כתב הרב קוק: "מלחמת עולם של עכשיו ציפייה נוראה גדולה ועמוקה יש בה, מצורף לכל גלגולי הזמנים והוראת 'קץ המגולֶה' של התיישבות ארץ ישראל". במלחמה הזאת קרסו ארבע אימפריות. החשובה לענייננו היתה האימפריה העות'מאנית, שאיבדה את המזרח התיכון. שנה לסוף המלחמה, ב־2 בנובמבר 1917, פורסמה הצהרת בלפור, שבה הכירה בריטניה בזכות היהודים לבית לאומי במולדתם. באפריל 1920 עוגנה ההצהרה בסן רמו, בכתב המנדט שנתנו המעצמות המנצחות לבריטניה, להגשים את חלום הדורות של העם היהודי בארץ ישראל. מהיכן ידע הרב קוק שהמלחמה הנוראה וחסרת הפשר תצמיח ישועה לעמנו בארצו? הוא קיבל את המסורת ההיסטוריוסופית של המבט הכפול על האירועים, כפי שלימד המקרא.

4

על פני השטח המצב מחמיר, בני ישראל משתעבדים למצרים, אך בעומק האירועים פועל החלום של מייסד האומה בברית בין הבתרים: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם". על פני השטח תינוקות מושלכים אל מותם ביאור, ומתחת לפני השטח מתרחש אירוע שישנה את ההיסטוריה לעד: באחד מבתי העברים נולד תינוק יפה, וכשהוריו לא יכולים להסתירו הם מניחים אותו בתיבת גומא בין קני הסוף שביאור, בתקווה שמישהי מהמצריות תשמע את בכיו ותצילו. בתולדות עמנו, הורים רבים עמדו בפני הדילמה אם לשמור את הילד ולסכן את חיי המשפחה, או למוסרו למשפחה לא־יהודית ולהסתכן באובדנו לנצח בעם אחר. בסופו של חשבון, אנו יודעים שדווקא הגזירה הזאת הובילה את משה לארמון פרעה. בת פרעה מאמצת אותו.

בדיאלקטיקה המשיחית כפי שמתאר ספר הזוהר, הרע ניזון מקיומו של המשיח הנמצא בתוכו, אבל בה־בעת הוא מגדל את מי שעתיד להחריבו. כך ממקם התלמוד את המשיח בשער רומי, והמדרש מספר על המשיח הנתון בצפוֹן, כלומר צפוּן ונסתר, עד לרגע שבו יהיה מוכן לגאול את עמו. משה יגדל במרכז העצבים של האימפריה, כיורש עצר, ויזכה לחינוך הטוב ביותר. גם רוחו תהיה שונה מזו של העבדים, רוח חירות של אדוני הארץ. הוא ילמד את רזי הפוליטיקה והנהגת העם והמדינה, והעברים יקבלוהו כמנהיגם בצורה חלקה יותר מאשר אילו צמח מתוכם.

ואכן, מעומק המאה ה־12 כתב רבי אברהם בן עזרא: "ומחשבות ה' עמקו... אולי סיבב ה'... שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים... ועוד דבר אחר, כי אילו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו, לא היו יראים ממנו, כי יחשבוהו כאחד מהם".

על פני השטח, משה הורג את הנוגש המצרי שהתאכזר לעבד העברי ונאלץ לברוח מחרב פרעה. מתחת לפני השטח דוחף אותו זרם המעמקים למדיין, שם ילמד לרעות צאן ולחיות במדבר. שנים לאחר מכן, הידע הזה יסייע לו להוביל את עם העבדים בנדודיו.

5

"וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם". רש"י, בעקבות המדרש, אומר שמשה יצא אל אחיו העברים, אך ר' אברהם אבן עזרא מפרש ש"אחיו" אלה המצרים. הרי "בארמון המלך היה", כלומר משה יצא לראות כיצד אחיו המצרים מנהלים את הממלכה. לא מן הנמנע ששני הכיוונים נכונים. ייתכן שבשלב הזה משה לא היה בטוח בזהותו הלאומית, ולכן יצא לבדוק. ואז, כשראה "אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי", בחר צד: "אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו". אלפי שנים מאוחר יותר, בעומק גלות אדום ואירופה, יצא עיתונאי וינאי לסקר משפט של קצין יהודי־צרפתי בשם אלפרד דרייפוס. הרצל לא היה בטוח אז בזהותו הלאומית והדתית. אך כשראה "אִישׁ צָרְפָתִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי", ידע לאן הוא שייך: "מֵאֶחָיו". ואין תקווה להמון העבדים אלא בשובם לארצם ולמולדתם, שם יחיו כבני חורין. משה עושה מעשה שאין ממנו חזרה: "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". כך מתחילה שליחותו.

6

הוא מקבל את השליחות להוצאת עמו לחירות, לנוכח מראה נדיר: "הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל". על ערש לידתו של עם ישראל מהרחם המצרי, אלוהים מציג את כרטיס הביקור של העם המיוחד שמשה עתיד להנהיגו. כפי שפירשו חכמינו: "כשם שהסנה בוער באש ואיננו אוכל, כך מצרים אין יכולים לכלות את ישראל". ובמאה ה־13 בצרפת, רבי חזקיה בן מנוח (חזקוני) כתב: "וכמו שהאש לא היה בוער את הסנה, כך לא יוכל האויב לכלות את ישראל". בתמונה אחת נאצרו מוראות ההיסטוריה היהודית ותקוותיה, כעוף החול הנשרף וקם לתחייה מאפרו. ומה היא מדינת ישראל אם לא תחייה מאפר? בעינינו ראינו. סבלנות דרושה לנו. ואמונה.