עזה.
לישראל אין עניין לשלוט ברצועה, בוודאי לא בתושבים שלה: אין לה עניין להיות אחראית למזון שלהם, לחינוך, לבריאות, לתשתיות. בניגוד לפנטזיות של כמה שרים (כולל מי שאמור היה להיות אחראי על הביטחון), אין לה גם עניין להתנחל ממערב לגבול. העניין היחיד שלה הוא לדאוג שלא תהיה שם ישות שתוכל לאיים עליה, וביום מן הימים לתקוף שוב כפי שעשתה ב־7 באוקטובר.
כדי שזה יקרה צריכים להתקיים שלושה תנאים. הראשון - שעזה תהיה מפורזת. השני - שחמאס לא ישלוט בה. השלישי - שישראל תחזור ליסודות המוכרים של תפיסת הביטחון שלה - הרתעה, התרעה, הכרעה והגנה. נכון להיום שני התנאים הראשונים לא מתקיימים משום שהרצועה טרם פורזה וחמאס שולט בה, והתנאי השלישי מתקיים באופן חלקי, כי בניגוד להבטחות ("ניצחון מוחלט") לא הושגה הכרעה, וישראל גם מסרה באופן תקדימי ומסוכן את ניהול האירוע בידי האמריקנים.
טוב תעשה ישראל אם תגבש לעצמה מפת דרכים מול עזה. היא היתה אמורה לעשות זאת כבר בראשית המלחמה ("היום שאחרי"), אבל נמנעה מכך מסיבות פוליטיות ונדרשת לכך כעת כשגבה אל הקיר. בהיעדר פתרון אופטימלי, עליה לחפש פתרון ריאלי שיהיה בבחינת הרע במיעוטו. מול המשך שלטון חמאס או נוכחות טורקית קבועה, נדמה שהפתרון היחיד הוא כזה שישלב אלמנטים של הרשות הפלשתינית. היעדר ניהול של האירוע יכניס את ישראל לפינות מסוכנות; ניהול חכם שלו לא רק ירחיק סכנות (ואת חמאס), אלא גם יהיה פתח להסדרים אזוריים נרחבים - ובראשם סעודיה.
לבנון.
עם פקיעתה של 2025 פג גם האולטימטום שניתן לממשלת לבנון לפרק את חיזבאללה מנשקו ולהרחיקו מדרום לבנון. במקביל, קיבלה ישראל - אם להסתמך על הדברים שאמר הנשיא טראמפ - אור ירוק מהממשל האמריקני לנטרל את האיום בעצמה. צה"ל נערך לכך זה מכבר: בניגוד לדברי פוליטיקאים (כולל מי שאמור היה להיות אחראי על הביטחון), ישראל לא תעקור את חיזבאללה מלבנון משום שהיא לא תכבוש את כולה ותשלוט בה לאורך זמן. אפשר להניח שהיא תנהל מערכה משולבת, אווירית־קרקעית, שבעיקרה תנטרל תשתיות שנחשפו או שוקמו או הוקמו בשנה החולפת.
את הפתרון הרחב, ארוך הטווח, תידרש לבנון לספק בעצמה. ישראל הניחה לה את התשתית לכך כשפגעה קשות בחיזבאללה ומקשה עליו להשתקם. היא פעלה אמנם ממניעיה שלה, אולם סייעה בכך גם ללבנון שחיזבאללה היה (ועודנו) האיום העיקרי על ריבונותה, שלמותה ועתידה. אם לבנון תאזור את הכוחות להתמודד מולו - וספק רב אם זה יקרה - היא תוכל גם להצטרף בהמשך באופן רשמי לצד השפוי של האזור, שמנסה להתאגד אל מול הכוחות הרדיקליים תחת מטרייה אמריקנית.
סוריה.
בתום שנה בשלטון נותר אחמד א־שרע בגדר תעלומה, וכמוהו גם מה שמכונה "סוריה החדשה". מצד אחד, מחבל אכזר עם נתיב ארוך של דם ועם אמונה דתית יוקדת ואידיאולוגיה קיצונית, שאם להתבסס על מה שנאמר במסגדים ובספרי הלימוד בבתי הספר - לא השתנתה. מנגד, מדינאי מרשים בחליפה שאומר את הדברים הנכונים ופועל (לכאורה) כדי ליישם אותם, במטרה להרחיק את סוריה ממה שהיתה תחת משטרו הרצחני של אסד.
האינטרס הישראלי הוא שהגבול שלה עם סוריה יהיה שקט. כרגע היא דואגת לכך בעצמה, באמצעות נוכחות קבועה במוצבים שתפסה במזרח הגולן ובחרמון הסורי. האמריקנים לוחצים עליה לסגת, כחלק מהסכם ביטחוני בין המדינות שהם מנסים לקדם (וושינגטון מקווה שזה יהיה צעד מקדים להצטרפותה של סוריה להסכמי אברהם). על ישראל לוודא שתחת ההבטחה הנוצצת לא נבנה איום חדש או מחודש, ושסוריה של א־שרע נותרת - עד כמה שניתן - ממוקדת בשיקומה הפנימי וחלשה צבאית.
טורקיה.
בניגוד לדבריו של הנשיא טראמפ, ארדואן הוא לא "בחור מעולה" אלא לאומן קיצוני מסוכן שמנסה לבנות לעצמו מעמד של שליט־על אזורי, ולבנות לטורקיה מעמד של מעצמת־על אזורית. זאת הסיבה שהוא תמך בהפיכה בסוריה ומנסה להזרים לתוכה כוחות; זאת הסיבה שהוא תומך במעבר לשלב ב' בעזה ומנסה להזרים לתוכה כוחות.
לישראל אין עניין בעימות עם טורקיה. נהפוך הוא: יש לה כל עניין לדחות ולהרחיק עימותים איתה. היא צריכה למנוע מטורקיה להגיע לגבולותיה, ולהימנע ממערכה פעילה נגדה. היא גם צריכה לנסות (במידת האפשר) למנוע מטורקיה להתחמש במטוסי F-35 חדישים שעלולים לאתגר את עליונותה האווירית. אלה משימות מורכבות בהתחשב באמביציה של ארדואן, אבל ישראל צריכה לחשוב מהראש ולא מהבטן, ולקיים עם אנקרה קשרים - גם אם מתחת לרדאר - שיגבירו שיתופי פעולה (בעיקר כלכליים) כדי שגם לטורקיה יהיה מה להפסיד.
איראן.
קשה לדעת לאן תוביל המחאה של הימים האחרונים. העובדה שמי שמובילים אותה הם הסוחרים, שתמכו במהפכה האסלאמית של חמינאי ב־1979, מעוררת תקווה שעמוד השדרה העממי של המשטר נשבר. ועדיין, לחמינאי יש כוח עצום שהספיק כדי לדכא שורה של מהומות בעשור וחצי האחרונים. אם תהיה עריקה של אנשי בסיג' ומשמרות מהפכה לשורות מתנגדי השלטון, אפשר יהיה לדבר על רוחות של שינוי.
בינתיים צריכה ישראל לעשות שישה דברים. הראשון, להסתכל מהצד (בעניין) במה שקורה באיראן, אך לא להתערב בגלוי כדי לא להיות מואשמת בידי השלטון, שינסה בוודאי לאחד את השורות סביב האויב החיצוני. השני, להתכונן לאפשרות שבמצב שבו יהיה עם גבו אל הקיר יפעל השלטון מתוך ייאוש, כולל במתקפת פתע על ישראל כדי לגרות אותה לתגובה שתשיג את האיחוד הפנימי המבוקש. השלישי, להיערך לאפשרות שהמחאה תדוכא ושאיראן תשוב לעסוק בתוכניתה הגרעינית ובייצור תעשייתי של טילים. הרביעי, להיערך למצב שבו תידרש לתקוף שוב מערכי טילים וגרעין כדי להרחיק ממנה סכנה. החמישי, לבנות לגיטימציה בינלאומית לתקיפה עתידית כזאת, ולהמשך המצור המדיני־כלכלי ההדוק על השלטון הנוכחי בטהרן. השישי, להאיץ את קצב ההיערכות ההגנתית לאפשרות של סבב לחימה נוסף מול איראן.
יהודה ושומרון.
לכאורה, החזית הכי פחות מאתגרת. בפועל, החזית הנפיצה מכולן בגלל גודל השטח, החיכוך הקבוע בין מיליוני ישראלים ופלשתינים, הטרור, השליטה הרופפת של הרשות שמונהגת בידי נשיא מבוגר מאוד שאינו פופולרי, הפעולות של קיצונים יהודים, והעניין הבינלאומי המתמיד. כל אלה הם מתכון תמידי לצרות ופוטנציאל תמידי להידרדרות ביטחונית, גם על רקע היעדר האופק (בעיקר הכלכלי־תעסוקתי) של 3 מיליון תושבי הגדה הפלשתינים.
ישראל יכולה היתה לפלטר חלק מהצרה הזאת אם היתה מאפשרת חזרה מבוקרת של עובדים פלשתינים לתחומי הבניין, החקלאות ועוד. כך היא גם היתה נפטרת מהישראבלוף של השב"חים, שעונה על צורך כלכלי מובהק בשני הצדדים אבל טומן בחובו סכנה ביטחונית קבועה בהיעדר בקרה על מי שנכנסים לארץ. בינתיים היא עסוקה בקביעת עובדות בשטח, ובכך לא פותרת את הבעיה אלא מנציחה אותה.
תימן.
כאב הראש (המוגבל) שהגיע ממנה פסק עם כניסתו של ההסכם בעזה לתוקף. אפשר להניח שבינתיים החות'ים לא יושבים בשקט: הם משקמים יכולות ייצור ותשתיות ונערכים לסיבוב הבא. אפשר לקוות שגם ישראל לא יושבת בשקט: היא צוברת יכולות ומודיעין ונערכת לסיבוב הבא.
החות'ים הם כאב ראש לא פתור לא רק של ישראל, אלא גם של כל מדינה שפויה אחרת באזור. גם אם איראן תיפול, הם לא ייפלו אוטומטית איתה. יידרש לשם כך מאמץ בינלאומי מורכב - מדיני, צבאי, כלכלי - שכחלק ממנו גם הכירה ישראל בסומלילנד. בינתיים החות'ים כאן, מטרידים כתמיד: גם אם האזעקות והטילים פסקו, השליטה שלהם בים האדום ממשיכה להשבית את נמל אילת ואת תעלת סואץ, ולאיים על אינטרסים לאומיים של ישראל (ולא רק שלה).
מערכת הביטחון.
השנה הקרובה אמורה היתה להיות שנת השיקום, אחרי שנתיים של מלחמה: ספק אם היא תהיה כזאת, בחסות שלל החזיתות הפתוחות שבחלקן מנשבות רוחות מלחמה קבועות. ועדיין, צה"ל זקוק לשיקום; שב"כ זקוק לשיקום; הממסד הביטחוני זקוק לשיקום - לא רק שיקום מבחינה של לעצור רגע, לנשום, לחשוב, לטפל באנשים ובמלאים ובכלים, אלא שיקום מבחינה של בניית תשתית חדשה, בריאה יותר, של התנהלות בין־ארגונית ופנים־ארגונית שתפיק לקחים ממה שקרה ערב המלחמה ובמהלכה.
בינתיים, זה קורה חלקית. הרמטכ"ל זמיר מנסה לקדם תהליכים בצה"ל, אבל יתקשה להשלים אותם ללא הפחתה בעומס על המערך הסדיר, על אנשי הקבע (שרבים מהם שוקלים פרישה) ועל מערך המילואים. גם שב"כ ניצב בפני אתגרים לא פשוטים מבית על רקע קשיי הכניסה לתפקיד של ראשו החדש, דוד זיני. המוסד צפוי לטלטלה דומה אם יצלח רומן גופמן את הוועדה למינויים בכירים ויעמוד בראשו. וגם המל"ל נתון בטלטלה מאז פרש צחי הנגבי, והותיר את המושכות בידי ממלא מקום (ולא שקודם מדובר היה בארגון חזק או משמעותי במיוחד).
וכשלכל העניינים האלה מצטרף קבינט חובבני ולעומתי למערכת הביטחון ולבכיריה, שלעיתים קרובות ממודר במכוון בידי ראש הממשלה, נותרת ישראל בנקודת המוצא שבה התשתית המקצועית שאמורה להיות הבסיס לקבלת ההחלטות היא פגומה וחסרה. התיקון חיוני לקיומה של המדינה: ספק אם הוא יתאפשר תחת הממשלה הנוכחית.
גיוס.
ישראל לא תוכל לחמוק מהעניין הזה לנצח. זאת לא רק משקולת מקצועית עצומה בגלל העומס הבלתי סביר שמוטל על צה"ל, ובעיקר על אנשי המילואים. וזאת לא רק משקולת ערכית עצומה שמוטלת על הציבור המשרת, בהינתן חוסר השוויון שבו יש מי שנהרגים כדי לשמור על המדינה ומי שמוכנים להיהרג רק כדי שלא לשמור עליה. זאת גם משקולת כלכלית עצומה שעלולה להקריס את המשק בתוך עשורים בודדים (ע"ע הדוח האחרון של בנק ישראל), ומשקולת חינוכית עצומה בהינתן דורות שגדלים לעתיד של בערות מסוכנת.
קשה להניח שמה שלא קרה במהלכה של מלחמה קשה, מדממת, מרובת חזיתות, יקרה כעת תחת אותה הממשלה, ועדיין - זה חייב לקרות גם אם כל הזירות יירגעו. מה שלא יקרה בחקיקה ובהנחיית בג"ץ, יקרה מלמטה, מהשטח, שמבעבע בכעס. טועה מי שחושב שבקלפי כולם יתיישרו: הקלפי האמיתית היא בטנק, ובנגמ"ש, ובמוצב, ובמפקדה - במקומות שבהם משרתים ולא משתמטים.
ועדת חקירה ממלכתית.
ישראל לא תוכל לחמוק גם מהעניין הזה. בג"ץ הטיל השבוע מגבלות על מבקר המדינה גם משום הדרך שבה פעל, אבל גם כדי להבטיח שהוא לא יאפשר לממשלה לחמוק מחובתה להקים מנגנון עצמאי, חיצוני, שיבדוק את מחדל 7 באוקטובר כדי להבטיח שהוא לא יישנה בעתיד. ועדת החקירה הפוליטית שהיא מבקשת להקים תעשה בדיוק את ההפך, וממילא היא אינה זוכה לאמון נרחב בעם. לכן נדרשת ועדת חקירה ממלכתית, אם כי במרחק של שנתיים ויותר מהאסון - ספק אם גם היא תצליח לתת את המענה המלא לשאלות הרבות, ובעיקר למי שנפגעו ממנו.
ועוד כמה עניינים.
האחד, פרשת קטארגייט, שצריכה להתברר במלואה, כולל חקירה נטולת מגבלות של כל מי בלשכת ראש הממשלה שנגע בה במישרין או בעקיפין, כדי להבין מה קרה, ומי ידע ואישר, ומי קיבל ומה, ומה נתן או עשה.
השני, משטרת ישראל, שחייבת להתנתק מהשר פורע החוק שמופקד עליה, ולשוב להתמקד בבעיות הליבה של ביטחון הפנים: בפשיעה הגואה, במקרי הרצח (בפרט של נשים), בתאונות הדרכים, וגם במשילות - שם היא נדרשת לסיוע כלל־ממשלתי ובין־משרדי, שלא ניתן בהיעדר עבודת מטה מסודרת כחלק מהפרטאץ' המכונה מדינת ישראל.
השלישי, ישראל חייבת לשמור על עצמאות אמיתית בתחומי החקלאות והתעשייה, ולא להתפתות לשקרים של יבוא זול שמסתיימים תמיד בטרגדיה - גם ללא ירידה ביוקר המחיה, וגם בלי גידול או ייצור מקומי שיבטיחו מקומות עבודה וביטחון במקרים של מלחמה ואסונות.
הרביעי, רן גואילי. צריך להפוך עולמות כדי להשיב אותו הביתה עם ובלי קשר לשלב ב', כי ככל שינקוף הזמן כך נתרגל, ונשכח, ונקבל כגזירת גורל את העובדה שהוא הפך לרון ארד. "עד החטוף האחרון" זאת לא רק סיסמה: זה ציווי שחובה לעמוד בו.
החמישי, אחדות פנימית. לרגע אפשר היה לחשוב ש־7 באוקטובר לימד אותנו לקח. זה לא קרה; ההפך הוא הנכון: ישראל משוסעת ומקוטבת כיום מכפי שהיתה ערב האסון. כדי לשנות כיוון נדרש להפסיק את העיסוק במה שמפצל - במערכת המשפט, בתקשורת, בחנינה - ולעסוק במה שמאחד. למרבה הדאגה, זה לא קורה: גם צום עשרה בטבת, שחל השבוע, לא עשה את מה שאמור היה לעשות - להזכיר מה עלול להיות סופה של מחלוקת קשה מבית.
