הקשר המטריד בין קטארגייט לאינפלציית המרגלים האיראנים

בגידה (1).

עזבו את הסמנטיקה אם קטאר היא מדינת אויב או לא: זה טוב למשפטנים, ולטיעונים לעונש. מבחינה מעשית, קטאר היא אויב. ומבחינה ציבורית־ערכית, לעבוד עבור קטאר בזמן המלחמה זאת בגידה לכל דבר ועניין, ואפילו בגידה חמורה משום שקטאר היא האם־אמא של הכסף שמימן את הנוחבות שרצחו וחטפו ואנסו ושרפו, והיא האם־אמא של הכסף אשר מממן את הקמפיין האנטי־ישראלי והאנטישמי שמתנהל בשנים האחרונות בעולם, והיא האם־אמא של הכסף שמממן את מכונת התעמולה המסוכנת של "אל־ג'זירה".

אפשר, בדוחק, להסביר מדוע היו מי שהסכימו לעבוד עם קטאר לפני המלחמה. הרי גם מדינת ישראל נתנה אור ירוק למזוודות הכסף המפורסמות, תוך שהעלימה עין מכך שחלק נכבד מהכסף הזה מגיע לזרוע הצבאית של חמאס. טוב, לא כולם העלימו עין: שב"כ דווקא זעק ותבע לחסל את סינוואר ושות', אבל בנימין נתניהו העדיף שקט ("סיכון מחושב", כתב מנהיג חמאס בפתק אישי ששלח לו).

אבל מי שהסכימו לקבל מקטאר אפילו ריאל אחד אחרי 7 באוקטובר - בגדו לכאורה בארצם ובגדו באזרחיה. העובדה שחלקם עשו זאת מלשכת ראש הממשלה רק מעצימה את הבגידה, משום שהלשכה הזאת אמורה להיות קודש הקודשים שלוש פעמים. פעם אחת, כי מי שעובד בה אמור לעבוד אך ורק למען מדינת ישראל. פעם שנייה, כי מי שעובד בה אמור לקדם אך ורק את האינטרסים של מדינת ישראל. ופעם שלישית, כי מי שעובד בה אמור להילחם באויבים, ולא לשרת אותם.

נתניהו ואנשיו יכולים לטעון לנצח שאלי פלדשטיין לא עבד בלשכה. כל מי שעמד בקשר עם פלדשטיין יודע את האמת. הנה סיפור, שנדמה לי כי נכון לפרסם כעת. הוא קרה בצאת השבת מתישהו בתחילת 2024, כשהייתי בנסיעה ברכב עם אחד מילדיי. פלדשטיין צלצל. אנחנו מכירים הרבה שנים מאז שהוא הגיע לדובר צה"ל, ושימש דובר אוגדת יו"ש. אני מודה שחיבבתי אותו משום הצבעוניות שבו: החרדי שהתגייס, אהבתו את הצבא ואת העבודה, היותו שחקן נשמה.

עד לשיחה הזאת לא דיברנו די הרבה זמן, מאז האפיזודה הקצרה שלו כדוברו של איתמר בן גביר במשרד לביטחון הפנים. חשבתי אז שפלדשטיין לא צריך לתת יד להלבנתו של עבריין סדרתי שבא להרוס את המשטרה. לצערי צדקתי: לשמחתו של פלדשטיין, הוא עזב את בן גביר אחרי זמן קצר.

השיחה במוצאי אותה שבת היתה קצרה. אחרי השלום־שלום ומה נשמע הוא ביקש למכור לי איזה לוקש על מצרים, שהיה ברור שהוא לוקש. אמרתי לו שאני לא משתף עם זה פעולה, ושעדיף שנסיים את השיחה כידידים. לא ממש הבנתי מדוע דוברו (הצבאי) של ראש הממשלה מנסה להשחיר את מצרים: לא העליתי על דעתי שהוא עשה זאת בשליחותה של קטאר.

מילה על מצרים. מכל סעיפי הבגידה, זה אחד החמורים שבהם. החבורה הזאת אשכרה סיכנה את השלום עם מצרים. מבין כל הנכסים הביטחוניים של ישראל, השלום עם מצרים (וירדן) נמצא בפסגה - יחד עם היחסים המיוחדים עם ארה"ב, דימונה והעליונות הטכנולוגית. העובדה שהמדינה הערבית הגדולה ביותר, המאוכלסת ביותר, עם הצבא הגדול ביותר, מחזיקה איתנו שלום כבר 46 שנים, היא אירוע מגה־אסטרטגי. כן, זה שלום קר: עדיף שלום קר על מלחמה חמה.

הקמפיין שנוהל מלשכת ראש הממשלה ניסה לצייר עולם הפוך, שבו קטאר היא שוחרת השלום ומצרים היא מחרחרת המלחמה. טענו שהיא מזרימה כוחות גדולים לסיני בניגוד להסכם השלום, שבכירי המודיעין שלה קיבלו אחוזים מהכסף שנכנס לחמאס בעזה, שהיא ידעה מראש על מתקפת 7 באוקטובר והיתה שותפה להונאה על ישראל, שהיא טרפדה עסקאות חטופים. למותר לציין שהכל שקרים: למרבה הצער, היו עיתונאים ששיתפו פעולה עם הפרסום שלהם.

מילה על עיתונות. עיתונאים חיים מהדלפות, ואמורים לעודד אותן. עיתונאים גם ניזונים ממידע שמגיע מלשכות, שבכולן יש אינטרסים. עיתונאי יכול לשאול את עצמו מה האינטרס, אבל המבחן שלו אמור להיות אחד ויחיד: אם הסיפור מעניין וחשוב, ואם הוא אמיתי. הלוקשים שמכרה חבורת קטאר בלשכת ראש הממשלה היו בהחלט מעניינים, אבל הם לא עמדו במבחן האמת. שיחת טלפון לכל גורם בדרג בינוני ומעלה במערכת הביטחון היתה מפריכה אותם בקלות.

בגידה (2).

החלום של כל מדינה הוא להחדיר סוכנים מטעמה ללשכת המנהיג של מדינת האויב שלה. המוסד השקיע בכך סכומי עתק במשך שנים, והצליח רק במקרים בודדים. כמוהו גם מיטב סוכנויות הביון במערב ובגוש הנגדי. קטאר קיבלה סוכני השפעה בלשכת נתניהו בלי מאמץ - ובמחיר מבצע.

מאז פרצה המלחמה חשף שב"כ יותר מ־60 פרשיות שבהן גויסו אזרחים ישראלים לרגל עבור איראן. אני מניח שאין מישהו בישראל אשר סבור כי זה לגיטימי שיש בינינו מי שהסכימו לסייע לאיראנים במודיעין, ואפילו בפעולות אלימות. לדעת הכל מדובר בבגידה, ואפילו בבגידה חמורה, של סיוע לאויב במלחמה. מפליא, לכן, שיש רבים אשר סבורים כי קטארגייט היא פרשה לא כל כך חמורה: מהם בולטים לרעה נבחרי הציבור - חברי קבינט, שרים, חברי כנסת - שיראתם מנתניהו גוברת על השכל הישר שלהם ועל האמון שהם חייבים לאזרחי המדינה ולביטחונה.

מיותר לתהות מה הם היו אומרים לו הבגידה היתה מתבצעת בלשכת בנט או לפיד. הדרישה המיידית היתה לא רק להעמדה לדין של מי שקיבלו כסף מקטאר, אלא גם לחקירה של ראש הממשלה כמי שהעסיק יועצים שהתבררו כסוכנים כפולים, ולא פיקח על הנעשה בלשכתו. הרי יש שתי אפשרויות: או שנתניהו ידע ואישר, ואז הוא שותף; או שהוא לא ידע ולא אישר, ואז הוא רשלן. העובדה שנתניהו שותק מלמדת שיש לו כנראה מה להסתיר, או שהוא מפחד לקבע גרסה שתתברר בעתיד כשקרית.

נחזור לריגול האיראני. בשב"כ ובמשטרה שוברים את הראש מה גרם לכל כך הרבה ישראלים לבגוד במולדתם. המחשבה הראשונה היתה שמדובר באזרחים מהשוליים: בעיקר עולים חדשים, כאלה שאין להם פה משפחות ולא שירתו בצבא, ולכן הזיקה שלהם לישראל חלשה יותר. אבל ככל שהתרבו המקרים כך התברר שזה לא האירוע, כי איראן גייסה מכל הבא ליד - מבוגרים וצעירים, עניים ועשירים, מהפריפריה ומהמרכז, דתיים וחילונים, ותיקים ועולים חדשים, מזרחים ואשכנזים - עשרות רבות של ישראלים שעבדו עבורה בתמורה לכסף.

ישראל נחשבה תמיד למדינה שקשה מאוד לגייס מתוכה מרגלים. בניגוד למדינות סביבנו, המרקם החברתי והלכידות היו חזקים, וההבנה הקולקטיבית היתה שאם לא נהיה תלויים זה בזה נהיה תלויים זה לצד זה. היו בה שני סוגים של מרגלים: כאלה שאומנו במדינות אחרות והושתלו בישראל (מרקוס קלינגברג היה הבולט שבהם), וכאלה שבגדו מסיבות אידיאולוגיות (אודי אדיב, מרדכי ואנונו).

מה שקורה כיום שונה, והוא מטריד מאוד לא רק בגלל המסה של ישראלים שנתפסו - והנחת העבודה צריכה להיות שיש עוד רבים שלא נתפסו - אלא כי הוא מלמד שמשהו יסודי נשבר כאן. וצריך לשים את המשהו הזה על השולחן, כי הוא בנפשנו: כשישראלים מהשורה רואים שיש בגידה מתוך לשכת ראש הממשלה, הם מבינים שזה מותר. וכשישראלים מהשורה שומעים שנתניהו ושריו לא הופכים עולמות כדי שתהיה חקירה אלא מצופפים שורות כדי להגן על מקורביהם, הם מבינים שזה מותר. וכשישראלים מהשורה לומדים שלעבוד עבור מדינת האויב קטאר זה לא כל כך נורא, הם מבינים שזה מותר.

ואפשר להוסיף לזה את הריסוק המתמשך של כל מה שפעם היה מקודש כאן: של מערכת המשפט, ושל מערכת הביטחון, ושל הלכידות החברתית, ובקיצור - של מדינת ישראל. ובמקביל, שרים וחברי כנסת החשודים בפלילים חמורים לא מתייצבים לחקירה או חומקים מדין, וראש ממשלה שעושה קרקס ממשפטו ומחפש חנינה (ובמקביל מסרב לקבל אחריות למחדל שקרה במשמרתו ומנסה לטרפד גם חקירה ראויה). ויש מי שרואים את כל אלה, ואומרים לעצמם שאין עוד שום דבר מקודש: אם לבכירים מותר להשתין מהמקפצה, אז גם לאזרח בקצה מותר.

בגידה (3).

בנימין נתניהו חייב להיחקר משום שהאירועים קרו בלשכתו, מלשכתו, בידי אנשי לשכתו. ריבוי הגרסאות והשקרים בנוגע לפלדשטיין יכול היה להיות משעשע, אלמלא הוא לימד עד כמה הפרשה הזאת מפחידה מישהו. הרי בהתחלה הוא היה פטריוט נאמן (אמיר אוחנה אפילו קרא לו דרייפוס), ופתאום הפך לסרח עודף שעבד על דעת עצמו.

תנוח דעתכם, פלדשטיין לא נקלע לשום מקום במקרה. הייתי לא פעם בבור של חיל האוויר. אין שום דרך להיכנס לשם, אלא כאורח רשמי. וכזה הוא היה, ולא רק שם - חלק מפמליית ראש הממשלה. ולכן היו עיתונאים שקנו את הסחורה שהוא מכר: כי הוא דיבר מלשכת ראש הממשלה.

ראש שב"כ החדש, דוד זיני, צריך להיות הראשון שידרוש שנתניהו ייחקר (השני צריך להיות מפכ"ל המשטרה, דני לוי). כי בין שלל תפקידיו בשב"כ הוא אחראי על סיכול ריגול, ועל סינון ביטחוני, ועל שמירת הסוד בלשכת ראש הממשלה. וכל אלה נפרצו, וחובה לדעת באחריות מי ועל דעת מי, ורק נתניהו יכול לתת על כך תשובות, וגם על עוד עניינים כמו הדלפת המסמך ל"בילד" הגרמני.

ספק אם זיני יעשה את זה. הוא עוד לא גידל את עמוד השדרה הדרוש לשם כך. שלשום סוכם כי סגנו, ש', יסיים את תפקידו ויפרוש בהקדם. השניים לא הסתדרו מהרגע הראשון: אפשר שזאת העובדה שש' התקשה לשוב למעמד של סגן אחרי ששימש ממלא מקום ראש הארגון במשך כמה חודשים, ואפשר שזאת המדיניות של זיני שמרבה לדבר - כך לפי גורמים שונים - בסימני קריאה, אף שהוא נושא עדיין שלט "ל" גדול על הגב.

זיני החל כבר בחיפוש מחליף. המועמד הטבעי היחיד מתוך שב"כ נמצא בלימודים בחו"ל (נ', שהיה ראש אגף המבצעים), וצמרת הארגון מלבדו צעירה מאוד בגיל ובניסיון.  ההערכה היא שהוא יביא סגן מבחוץ, מישהו שהיה ועזב ויחזור כעת. השם החם הוא א', שהיה ראש המרחב הדרומי בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר. שם נוסף הוא נ', שהיה ראש חטיבת עזה בעבר ועובד כיום במל"ל. בחירה בו תהיה שיא אולימפי של דילוג על תפקידים ודרגות, אבל בישראל של היום הכל אפשרי.

ויש שמות נוספים, כולל כאלה שהיה רצוי שיחזרו, אבל אין סיכוי שזה יקרה: למשל ע', שהיה בעבר ראש מרחב ישראל, ולא קודם לתפקיד הסגן רק משום שבלשכת נתניהו גילו כי אחיו תמך במחאה (ש' מונה במקומו). זה גרוע כמעט כמו להזכיר את צמד המילים "רונן בר", שמהן נמנע זיני בנאום הכניסה שלו לתפקיד; כן, בר אחראי ל־7 באוקטובר, אבל הוא גם אחראי להצלחות הגדולות שהיו לשב"כ במלחמה, והעובדה שזיני לא הודה לו נתפסה בשב"כ כחנופה לנתניהו שנכח באירוע.

זיני לא יקנה את עולמו בזכות נתניהו. הוא יקנה אותו בעבודה קשה, ובהערכה של עובדי הארגון, ובתוצאות שירגיש האזרח ברחוב. אמירה שלו בפרשת קטארגייט היא לא nice to have, היא must have: זאת חובתו לביטחון המדינה, שבשמו הוא נשבע. אם הוא לא יסכור את הבגידה מלמעלה, אין לו שום סיכוי לעצור את השיטפון שיגיע מלמטה.

3 הערות.

הראשונה, על המינויים בצמרת צה"ל. טוב עשה שר הביטחון ישראל כ"ץ כשאישר את המינויים של מפקדי זרועות האוויר והים, עומר טישלר ואייל הראל, שעליהם המליץ הרמטכ"ל אייל זמיר. כעת נותר פתוח רק תפקיד הנספח הצבאי בוושינגטון. כ"ץ מתעקש על מזכירו הצבאי, גיא מרקיזנו; זמיר מתנגד, ומציע שאם השר מעוניין כל כך בטובתו של עוזרו, יואיל נא לדבר עם נתניהו ולמנותו כמזכיר צבאי לראש הממשלה.

השנייה, על הפועל. טוב עשה בג"ץ כשהכריע נגד הניסיון של המשטרה לאסור את לבישת החולצות ולפגוע בחופש הדיבור. ואחרי זה, טוב יעשו האולטראס אם ייקחו אוויר: המשטרה אינה אויב. המפכ"ל אינו אויב. מפקד המחוז אינו אויב. הגיע הזמן לדבר ולהרגיע את הרוחות.

השלישית, על אבי מלר. היתה לו זכות גדולה: לעשות את מה שאהב באמת, שזה כדורגל, ועיתונות. כל מי שעבד איתו, ובעצם כל מי שנחשף אליו, לא יכול היה שלא להתאהב בו, ולהתאהב בכדורגל דרכו. נדמה לי שהוא היה נבוך מתועפות המחמאות (המוצדקות) שהורעפו עליו. את המונדיאל הבא הוא יראה מהיציע של מעלה: הלוואי שאנגליה תזכה בו.