הדוקו על ואנונו הוא אגרוף לבטן של המדינה

ואנונו | כאן 11, 21:30

סדרת הדוקו החדשה, ״ואנונו״, שהפרק הראשון שלה שודר אמש (21:30,כאן 11), היא איננה סדרה על ריגול.

היא אמנם סדרה על ה־מרגל הכי גדול, זה שחשף את הסוד הכי גדול של המדינה, אך בתכלס זו סדרה על אמון. על מה שקורה כשהחומה הפנימית שבנתה המדינה, כדי להרגיש ביטחון, מתפוררת בשקט רועש - ולמרות שדגלים אדומים הונפו גבוה, לא היה מי שעצר בזמן את מרדכי ואנונו לפני שהדליף לעולם את סודות הכור בדימונה.

ואנונו מצטייר דרך הדוקו לא כמרגל קלאסי אלא כחריגה אנושית, כמעט מקרית, שהמערכת לא ידעה להכיל. אולי לראשונה מאז נתפס, היוצר אבי זילברברג והבמאי גלעד טוקטלי חושפים בדוקו צדדים אחרים שלו ומתאמצים לערער על תיוג הבוגד. אדם שמטען רגשי דחוס מדי הביא אותו לנקודת ביקוע. כמו ליבה שאיבדה את הבידוד. זה היה הרגע המכונן שבו הביטחון הישראלי נחשף לאיום שלא הגיע מבחוץ אלא מבפנים.

הסדרה פועלת בשני מישורים מקבילים – ביטחוני ונפשי. בצילומים, בקצב העריכה, במוזיקה המאופקת, יש משהו שמחקה את דופק המדינה עצמה: מהיר מדי כשהיא חוששת, איטי מדי כשהיא נבהלת מעצמה. כל עדות נחתכת בזהירות, כמעט בנשימה עצורה, כאילו עצם האמירה עלולה לגעת בליבה הרעילה של הסוד. ״ואנונו״ לא רק מתעדת את אחד הפרקים הרגישים בתולדות הביטחון הישראלי, אלא מנסחת מחדש את גבולות הדיון הציבורי סביב סוד, פחד וזהות.

ואנונו הוא לא רק שם של אדם אלא מראה: דמות שמגלה עד כמה החברה הישראלית תלויה בהשתקה שלה כדי להמשיך לתפקד. הפרשה הזו, כמו הפצע שהיא השאירה, מזכירה שהכוח הגדול ביותר של מדינת ישראל לא היה מעולם הפצצה אלא היכולת להעמיד פנים שאין כזו.

גם אם הדוקו הזה מתפזר לפעמים למקומות לא נחוצים, נמרח על גבי שלושה פרקים ושומר על איזשהו כבוד ומרחק מכל הסודות הכי גדולים, יש לו כוח אטומי אחר. הוא בעצם מציף שלל מחדלים שחלפו בזמנו מתחת לרדאר של מדינה שלמה ותוהה איך לא עלו עליו קודם. איך לא עצרו אותו. איך מדינה שעד היום מפספסת סימנים מחשידים - פספסה לפני ארבעים שנה את דליפת הסוד הכי גדול שלה. ואיך עד היום כלום לא השתנה. רק ההליכה של מרדכי ואנונו עצמו הלכה ונהיתה כפופה ושקטה יותר.