את אבי מלר ז"ל הכרתי מיומי הראשון בעיתונות, קיץ 1988. עורך במדור הספורט של מעריב, שישב דרך קבע בפינת החדר, מול המחשב. תמיד חייכן, אדיב, כל כך לא שייך לספורט הישראלי, המחוספס והגס.
בעוד אנחנו, הכתבים, היינו מתלהבים ממכות בחדר ההלבשה, נדהמים מעוד שערורייה במשרדי ההתאחדות, הוא היה מסיט את חוט המחשבה ולוקח אותנו לדשא המטופח בהייבורי, ליציעים הישנים במיין רואד, או לפאב הצפוף מחוץ לויקארג' רואד, ביתה של ווטפורד, קבוצתו האהובה.
אבי היה יוצא לרגע של הפסקה, מביט מבעד לחלון ומספר לנו בדרכו המופלאה איך כדורגל אמיתי צריך להיראות. תרבות לגמרי אחרת, כזו שכלל לא הכרנו.
מלר לא היה שורד בעולמה הקשוח של העיתונות המודפסת, שרצתה עוד סודות מחדר ההלבשה ועוד כותרות בשחור מזעזע, דברים שהעולם שלו סירב לספק. הוא כל כך אהב כדורגל אמיתי, עם מבטא בריטי ולא הצליח בשום דרך להתחבר לקללות ולדחיפות ביציעי בלומפילד. הוא נולד בטעות בחיפה, הרבה יותר התאימה לו מידלסבורו.
לכן, כשהצטרף לערוץ הספורט, מלר המציא את עצמו מחדש. שם, על המסך הקטן, התמונות שהגיעו מלונדון התחברו בטבעיות לתיאורים שכל כך אהב ולמשחקי המילים, שהפכו לסימן ההיכר שלו. אבי העביר לצופה את החוויה התרבותית שעיצבה אותו כבן אדם וכשדיברו על כדורגל אנגלי, דיברו עליו.
היו שנים בהן מלר פרח בערוץ, הפך שם לדמות מרכזית. לא פעם כשנפגשנו עיניו נצצו והוא דיבר על עבודתו בהתלהבות, אבל גם שם הקולות השתנו. יותר 'יציע העיתונות' וצעקות על ספורט, פחות הצד החזק שלו.
רק שמלר המשיך להשמיע את קולו השונה. הוא נאבק במחלה וחזר למסך, כי יש עדיין לא מעט חובבי ספורט שמעוניינים בטייס מומחה, שיוביל אותם לאירופה הקרה, גם מבלי לעלות על מטוס.
אבי מלר היה קול נדיר ואחר בתקשורת הספורט. אין עוד אחד כמוהו וחבל. יהי זכרו ברוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו