יניב רוזנאי הוא איש שיודע לכתוב. וגם לערבב. הנה, השבוע הוא לקח הוגה ששנא מהפכות והפך אותו למשגיח כשרות של המהפכה החוקתית של אהרן ברק.
הוא חייך כשהוא אמר את זה. חיוך של אדם שיודע שהמילים חזקות יותר מהזיכרון של מי שיושב מולו.
פרופ' יניב רוזנאי נאם בכנס העמותה למשפט ציבורי וגייס לשורותיו את אדמונד ברק, אבי השמרנות הבריטית המודרנית, לטובת ההגנה על המהפכה השיפוטית של אהרן ברק.
פרופ' רוזנאי לקח את ההוגה שסלד יותר מכל משינויים רדיקליים ומניתוץ מוסדות ישנים, והפך אותו לפטרון הקדוש של השיטה המשפטית הכי אקטיביסטית במערב.
אל תזלזלו ברוזנאי. הוא לא רק פרשן נלהב. אם אהרן ברק היה הקבלן שיצק את היסודות ובנה את הקומות הראשונות של המהפכה השיפוטית, רוזנאי בונה כבר את הפנטהאוז. הקומה העליונה והסופית, שבה הדיירים יכולים לפסול לא רק חוקים רגילים, אלא את חוקי היסוד עצמם.
ההשוואה לאדמונד ברק אינה רק שגויה היסטורית, היא עלבון לאינטליגנציה. יש בה זלזול עמוק ביריבים האידיאולוגיים.
אדמונד ברק, האיש שתיעב בכל נימי נפשו את המהפכנים הצרפתים, היה מתחלחל מעצם ההשוואה לאהרן ברק. הרי מה עשה אהרן ברק אם לא את המהלך האנטי־ברקיאני המובהק ביותר? הוא לא "שיפץ את הקירות", הוא הניח מאה לבנות חבלה מתחת ליסודות המשפט הישראלי כדי לבנות מחדש היכל שיש בדמותו ובצלמו.
ברק המקורי פחד ממהפכנים משפטיים שמנסחים חוקה על הנייר ומחריבים את המוסדות ההיסטוריים בשם רעיונות מופשטים. ברק הישראלי עשה בדיוק זאת.
ורוזנאי ממלא את תפקידו הטבעי של איש המעמד השולט: הוא מנקה את ההיסטוריה, מסיר את שכבת המשמעות ומשאיר רק את הקליפה השימושית - המילה "שמרן".
לקרוא לאהרן ברק "שמרן" זה כמו לקרוא לפירומן כבאי, רק משום שהוא עומד ושומר בקנאות על ערימת האפר שהוא עצמו יצר. רוזנאי יודע את זה.
אבל הוא בונה על כך שאנחנו נהיה מספיק מטומטמים כדי לקנות את זה. שאם הוא יגיד ששימור הכוח של האוליגרכיה המשפטית הוא "שמרנות", אנחנו נשכח ששמרנות אמיתית היא קודם כל ענווה של השופט בפני המחוקק ובפני ההיסטוריה.
זהו גזלייטינג אינטלקטואלי ברמה הגבוהה ביותר. הם לקחו את המהפכה הכי רדיקלית בעולם המערבי, ועכשיו הם מנסים למכור לנו אותה כשיא השמרנות הבריטית.
כי כשמקלפים את עטיפת הצלופן המרשרשת של כתבי רוזנאי, המצוטטים גם בפסק דין הסבירות, מגלים שהגיבור האמיתי של המריטוקרטיה הישראלית לא מדבר במבטא בריטי, אלא זה שופט הודי משנות ה־70.
ההשראה הגדולה של רוזנאי היא לא המגנה כרטה. היא פסיקה הודית משנת 1973. קסוואננדה.
זה נשמע כמו תנוחה בקאמה סוטרה, לא כמו תקדים חוקתי. אבל זה שם העותר. קסוואננדה בהרטי, נזיר הינדי. בעתירה שלו נקבעה דוקטרינת "המבנה הבסיסי" של החוקה ההודית, המגבילה את יכולת הפרלמנט לשנות עקרונות דמוקרטיים יסודיים.
שיש לחוקה "מבנה בסיסי" נסתר, שהפרלמנט לא יכול לגעת בו. זו ההמצאה שרוזנאי ייבא לישראל.
אבל יודעים מה רוזנאי לא סיפר בכנס המשפט? שבית המשפט העליון ההודי באמת דומה לזה שלנו. כי בית המשפט ההודי מטיף לעולם על זכויות, אבל הוא מועדון סגור. ה"ברהמינים" שולטים. הקאסטה העליונה. במשך 30 השנים הראשונות לקיומו בית המשפט ההודי היה נקי מכת הטמאים. אפס נציגים ל־200 מיליון איש. מאז, מתוך 270 שופטים שישה היו דלית. בהודו השופטים ממנים את השופטים. השיטה הזו מכונה "הקולגיום".
פאלי נרימן (Fali S. Nariman), שעמד מאחורי השיטה, התחרט וכתב בספרו האוטוביוגרפי שמדובר בכישלון מחפיר. הוא כינה את השיטה שיצר "רשת במעגל סגור של חמישה שופטים".
הם לא מגינים על "המבנה הבסיסי" של החוקה, הם מגינים על המבנה הבסיסי של הקאסטה. דנ"א שיפוטי, גרסת הגנגס.
זה לא אדמונד ברק, יניב. זה בוליווד. ואנחנו רק הניצבים בסרט שבו השופט הוא תמיד הגיבור שמציל את הכפר מעצמו.
רוזנאי מוכר לנו פרויקט גלובליסטי, שמבוסס על הטראומות של משטרים פוסט־קולוניאליים ועל מערכת קאסטות דתית.
המקורות שלו שייכים לעולם שבו השופטים, לא העם, הם האפוטרופוסים החוקיים של המדינה.
לפני כמה שנים הימין הישראלי ניסה לעשות מעשה שמרני קלאסי. לא מהפכה, לא טנקים ברחובות, אלא תיקון "עקב בצד אגודל" למערכת שיצאה מאיזון. אחרי שאהרן ברק הפך את "כבוד האדם וחירותו" לחוק־על שדורס כל ערך אחר, המחוקק ביקש להציב מולו משקולת נגדית: חוק יסוד: הלאום. המטרה היתה לייצר איזון, להחזיר את האלמנט ה"יהודי" למשוואה מול ה"דמוקרטי" (בפרשנותו הרדיקלית). אדמונד ברק היה מוחא כפיים: זהו ניסיון לשמר את אופייה המקורי של המדינה באמצעות תיקון חוקתי מתון.
ומה עשו ה"שמרנים" של רוזנאי? הם לא כיבדו את המסורת. הם לא כיבדו את הכרעת הריבון. בפסק דין חסון בית המשפט רוקן את חוק הלאום מתוכן והכפיף אותו, בפועל, לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הם לקחו את התיקון שהיה אמור לאזן את המערכת, והפכו אותו לעוד סעיף דקלרטיבי חסר שיניים.
וכאן נחשפת הציניות במלוא ערוותה. כשרוזנאי מדבר על "תיקון חוקתי לא חוקתי", הוא לא מגן על המבנה. הוא מגן על המעוות. מבחינתו, "לשמר" את המצב הקיים - שבו לשופטים יש כוח מוחלט ולמחוקק יש אפס יכולת השפעה - זו שמרנות. כל ניסיון לתקן את העיוות הזה, להחזיר את המטוטלת למרכז, ממוסגר מייד כ"הרס יסודות המבנה".
אז בואו נסכם את האירוע המוזר הזה: יש לנו פרופסור ישראלי, שעומד על במה בתל אביב, מצטט פילוסוף בריטי מהמאה ה־18 כדי להצדיק שיטת משפט שלקוחה מהודו ומבנגלדש, וכל זה כדי למנוע מהעם הישראלי לתקן את המהפכה שעשה שופט אחד בשנות ה־90.
אתם לא שמרנים, יניב. אתם פשוט שומרים. שומרים על הכוח שלכם.
