1
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן". כמה יישוב דעת, רוגע וביטחון. יעקב איש הסערות והמלחמות, השׂורה עם אלוהים ועם אנשים, הגיע אל המנוחה והנחלה. באוהליו קולות ילדים ומצהלות נכדים. אפשר לנוח סוף־סוף. ואז... בום! בנו האהוב, מזכרת מאהובתו היחידה, נטרף, ואיתו גם חייו נטרפים; הוא מסרב להתנחם.
ספר בראשית מחנך לענווה ולצניעות. רש"י מהדהד במאה ה־11 אמת היסטורית הנוגעת לא רק ליעקב הפרטי אלא לאומה: "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה; אומר הקב"ה - לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה".
2
ובאמת, כמה פעמים בחיינו האישיים והלאומיים חשבנו שהגענו אל המנוחה והנחלה, שעברנו את שלב המאבקים, ואז להפתעתנו נקלענו לסיבוב נוסף של סיבוכים? חכמינו לימדו: "מעשה אבות סימן לבנים". לא רק במובן החינוכי, אלא כסימן ביחס לגורלנו. יעקב הוא חותם האבות, הראשון הנקרא ישראל וכל ילדיו מרכיבים את המשפחה שתהפוך לשבט, שיהיה לעם שיקים ממלכה. קורות האב השלישי הם סימן לקורות עמנו בהיסטוריה, עד לימינו.
סיפור יעקב ויוסף הוא מודל טרגי של חיים על קו הקץ, של הליכה על פי תהום, מבלי דעת שהתהום אורבת לנו. ואנחנו, פליטי 7 באוקטובר, יודעים היטב מה עצומה התהום בין הלילה של אותה שמחת תורה ליומו הארור. התקיימו בנו דברי אלתרמן ב"שמחת עניים": "וַתֹּאמַר הַשִּׂמְחָה: לֹא, כִּי בָא מַשְׁחִיתְךָ,/ לֹא, כִּי בָא לְךָ יוֹם אַחֲרוֹן". עם שכל ימיו מאבקים וסביבותיו גורמים עוינים, אסור לו לעולם לחשוב שהנה הונח לנו.
סיפור יעקב ויוסף הוא מודל טרגי של חיים על קו הקץ, של הליכה על פי תהום, מבלי דעת שהתהום אורבת לנו. ואנחנו פליטי השבעה באוקטובר יודעים היטב, מה עצום התהום בין הלילה של אותה שמחת תורה ליומו הארור. עם שכל ימיו מאבקים וסביבותיו גורמים עוינים, אסור לו לעולם לחשוב שהנה הונח לנו
3
צרותיו של יעקב אינן פרטיות בלבד. יעקב הוא ישראל, אבי האומה שעתידה להיכנס להיסטוריה ברעש גדול ולהביא בשורה לעולם. בניגוד לתפיסות מיתולוגיות שבהן האלים משחקים בבני האדם באופן שרירותי, קיימת במקרא אמירה ברורה בנוגע לשכר ועונש, ובעיקר ביחס לאופני ההתבוננות במציאות: האירועים הגלויים והסמויים.
ספר בראשית מחנך לקרוא את ההיסטוריה לפחות בשתי דרכים: רציונלית ורוחנית. בלשונו של הראי"ה קוק: הסתכלות סיבתית והסתכלות מוסרית. ההסתכלות הסיבתית מציעה לראות חוקיות לוגית הפועלת בעולם החומרי עם סיבותיו הכלכליות, מדיניות, צבאיות וחברתיות, עד העולם הרוחני של האדם. חוקי ההיסטוריה מוסברים באופן הגיוני, כיצד אירוע מוביל לאירוע.
במשך כ־2,500 שנה, הפילוסופיה המערבית עסקה בלוגיקה של סיבה ומסובב, nihil est sine ratione, דבר אינו קיים ללא היגיון. אך ביסודה מונחת מגבלה; ההיגיון אינו עונה על הכל. יש להשתחרר מ"המועקה הסיבתית", מההיגיון הלוגי של ההיסטוריה, ולהיכנס למרחב החלום ההיסטורי. כאן פועלת "ההבנה המוסרית", שבה מושלים חוקים עליונים יותר ממה שנראה בעינינו כהגיוני. לפי התפיסה המוסרית, האירועים ההיסטוריים אינם שרשרת מקרית של "כך זה היה", אלא יש להם משמעות מטא־היסטורית של "כך ראוי היה להיות".
4
גם בפסיכולוגיה האנושית, האדם חושב בשני מישורים. התהליך הראשוני של החשיבה מתרחש דווקא בתוך הלא־מודע, בעוד שהחשיבה המוּדעת היא משנית, גם אם אנחנו מתייחסים רק אליה. האמת היא שאי־אפשר להבין את האדם - או האנושות - ללא העמקה בצדדים הסמויים. חלומות האדם הם תחפושות, לבושים של התהליך הראשוני בבגדי התהליך המשני. מבעד לחלום מצליחים הרבדים הכמוסים להתפרץ אל התודעה באופן שמבקש פענוח.
החלומות בספר בראשית מאפשרים הצצה אל מאחורי הקלעים של ההיסטוריה, כביכול קרע האל צוהר והראה כיצד מתנהלים האירועים באמת. החלום הראשון התגלה לאבי האומה בברית בין הבתרים, שעה שנאמר לו שצאצאיו עתידים לרדת לארץ זרה ולהפוך לעבדים, להיבלע ברחם המצרי, שם יתפתח העובר העברי, עד שבסופו של תהליך היסטורי ייצאו כְּעַם בחזרה לארץ אבותיהם. מכאן והלאה, האירועים בספר בראשית מכוונים לתכלית הזאת במעין זרם מעמקים הדוחף את המציאות. כפי שראינו, חלומות יוסף משתתפים בדרמה הזאת - הם מספרים על שעתיד לקרות ודוחפים את המציאות: גורמים לשנאת האחים ולמכירת יוסף לעבד במצרים, עד לירידת המשפחה בעקבותיו.
5
כך גם בהיסטוריה החדשה של עמנו. "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן - הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". מה שהוציא את יוסף מהבור היה החלום. מה שהוציא את עמנו מבור הגלות והשעבוד היה החלום ההיסטורי של שיבת ציון. לשם כך צריך להתעלות ("שיר המעלות") מעבר לחישובים הרציונליים הרגילים, ולקרוא את תולדותינו באמצעות "ההסתכלות המוסרית", שבה מציצים אל מרחב החלום, אל הכוחות האדירים ששמרו עלינו בגיא צלמוות של עמים ולאומים, ועוררו לצאת מרחם האומות ברעש גדול ובקורבנות מרובים, כדי לשוב לציון.
שנה אחרי שנכח בטקס השפלתו של אלפרד דרייפוס וכחודש לפני שספרו המהפכני "מדינת היהודים" יצא לאור, כתב הרצל בינואר 1896 על אותו חלום: "נפלא הדבר, כי אנחנו היהודים חלמנו את החלום המלכותי הזה במשך הלילה הארוך של דברי־ימינו. והנה האיר היום. עלינו רק להעביר את השֵינה מעינינו, לחלץ את עצמותינו ולהפוך את החלום לדבר שבמציאות. לא חוזה אני ולא נביא, אבל מודה אני: הנני מקווה בבטחה, כי התלהבות נאדרה תתקוף באחד הימים את העם היהודי".
6
ועוד שיעור בענווה היסטורית למדנו מהדרך שעברנו בלילה הארוך של גלותנו. לא לשווא חתרנו להשיב את רוחנו הביתה. עַם עולם אנחנו, ולכן חייבים לקרוא את ההווה בפרספקטיבה של נצח. יוסף חלם חלומות של גדולה, וכדרכם של נערים, אצה לו הדרך להגשימם; הוא רץ לספר לחבר'ה: "שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי". בשל התרברבותו, אחיו שנאו אותו יותר, והוא בשלו, המשיך לספר ודחק את הקץ כאילו להכריח את גורלו: "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים". כמה אלימות חבויה בפסוק. התגובה לא איחרה לבוא: הוא כמעט מת, נזרק לבור, נמכר לעבד בארץ זרה ומסולק מהמשפחה. גם שם הוא מנסה לדחוק את הקץ, ומבקש בבור כלאו משר המשקים לעזור לו להשתחרר. אבל השר שוכח; לא ממנו תהיה גאולתו של העבד העברי.
מה היה קורה לולא נכח הרצל בחרפת דרייפוס, האם עדיין היה מקים את התנועה הציונית? מה היה קורה, לוּ זכר שר המשקים את יוסף והביא לשחרורו? אולי היה שב הביתה לכנען או חוזר לעבוד במצרים, אך בכל מקרה, לא היה נמצא בבור הכלא, "מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים", זמין לקריאה הגואלת של פרעה. שנתיים נוספות תעבורנה עליו בכלא המצרי, עד שהחלום ייצא שוב מעומק הלא־מודע העולמי לדפוק על פתחו של ראש האימפריה הגדולה של תקופתו, כדי לגאול את יוסף ולהגשים את המחזה הגדול שראה אברהם בחלומו. סבלנות דרושה לנו. ואמונה.
