העסקה שנתניהו רמז לה חשפה את סדר העדיפויות האמיתי שלו

השבוע, חודשים רבים לאחר הגשת העתירות נגד התיקון לחוק יסוד: השפיטה, המשנה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים ומבטל בה את כוח הווטו לשופטי העליון, סוף־סוף נקבע ההרכב שידון בפסילתו. העתירות ישבו להן על המדף זמן רב, ואיש לא מיהר להתניע את הדיון בהן. אלא שבשבוע שעבר, אחרי רצף בקשות דחייה רגילות שאושרו שוב ושוב, בית המשפט שינה את טעמו והודיע כי לא יינתנו עוד דחיות בתיק. עם קבלת התגובות המקדמיות השבוע, ובטרם התקיים דיון בנושא, בית המשפט מיהר והטיל צו על תנאי נגד חוק היסוד, מטעמים של "יעילות הדיון".

במאמר שפורסם החודש, שכותרתו "טיימינג: עיתוי ותזמון הדיון בבג"ץ - כרכיב מרכזי בביקורת השיפוטית בישראל", פרופ' יואב דותן מסביר: "לא פעם, אפשר להסביר את הקצב שבו התנהלה התדיינות מסוימת גם על רקע אילוצים פוליטיים ושיקולים אסטרטגיים של בית המשפט". אז האם התמשכות ההליך בשלב המוקדם של העתירות נגד שינוי הרכב הוועדה, ולעומתה - החריצות הגדולה שהחלה לאפיין את התיק החל מהשבוע שעבר, קשורות לעניין הזה שדותן מזהה?

עד לפרישתו לאחרונה של השופט אלרון כיהנו בעליון 12 שופטים, והמספר הזה יצר למחנה האקטיביסטי בעיה לא קטנה. מאז פסק דין הסבירות, שביטל לראשונה הוראה בחוק יסוד, נוצר בפועל תקדים שלפיו עתירה לפסילתו של חוק יסוד היא עניין שבית המשפט דן בו בהרכבו המלא. אלא שהרכב של 12 שופטים הוא הרכב זוגי שאינו יכול לקבל החלטה ברוב, וכדי למנוע זאת, נדרש להשמיט את השופט הפחות ותיק. ובמקרה הזה - את השופטת רות רונן, המצויה עמוק במחנה עמית, ובמקרה גם מי שקבעה את מסגרת הזמנים המקורית והמאוד נדיבה לדיון בעתירה.

אם לשפוט על פי דפוסי ההצבעה בבג"ץ הסבירות, שהיה לפסק הדין הראשון שפסל נורמה חוקתית, החלוקה הצפויה כאן היתה מציבה את עמית, ברק־ארז, גרוסקופף וכבוב במחנה הפוסלים, ואת סולברג, אלרון, מינץ, וילנר, שטיין, כנפי־שטייניץ וכשר במחנה הרוב שדוחה את העתירה. ובמילים אחרות - הפסד ברור ומחפיר לעמית.

אלא שבזמן הרב שעבר לו בין הגשת העתירות לקביעת מועד הדיון בהן, השתנתה המשוואה. לא רק שאלרון פרש, אלא שרות רונן גם הפכה מזוגית לאי־זוגית, וכעת היא חלק מההרכב. כעת המחנה השמרני מונה שישה, אלא שהשישה האלה פריכים למדי. רק לאחרונה, במסגרת פרשת מינויו ופסילתו של השופט בן־חמו, ניתן היה להתרשם היטב עד כמה עמדתה של השופטת וילנר, שמינויה קודם בין השאר בתמיכתו של עמית, נשחקת במצבים מסוג זה. והמשמעות היא שתחת מאמץ מצידו, עמית בהחלט עשוי להשיג רוב של 5-6 לפסילת חוק היסוד.

שער ריק

לעומת ההתנהלות האסטרטגית הזו, כדאי להיזכר לרגע במאפיינים של חוק היסוד עצמו, ולראות עד כמה שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים נעשה תוך ויתור כמעט מוחלט על כל יתרון אסטרטגי שבאופן טבעי עומד לרשות כל רוב פוליטי. בעיניי, זה היה צעד פוליטי בכיוון הנכון, שנעשה באחריות בזמן מחלוקת חריפה. ובכל זאת - ובמלוא הכנות - נדמה לי שהממשלה ויתרה כאן לא רק על מנופים אסטרטגיים עודפים, אלא גם על כאלה שבדמוקרטיות מתוקנות נחשבים חיוניים. מנופים שמתמרצים את המיעוט ואת הרוב להתכנס יחד לפשרות מוצלחות.

הממשלה תיקנה את החוק ככה שהשינוי בהרכב הוועדה יחל מהכנסת הבאה, מבלי שהיא יודעת איזו ממשלה תקום בה. היא ביטלה את כוח הווטו של השופטים החברים בוועדה, אבל כנגד זה העניקה לראשונה כוח וטו לנציגי האופוזיציה. למעשה, הממשלה עיגנה לראשונה בחוק הזה את נציגות האופוזיציה בוועדה, ואף הרחיבה אותה כך שחוץ מחבר כנסת משורות האופוזיציה יכהן בוועדה חבר נוסף, שהוא משפטן שנבחר בידי האופוזיציה. ואולי הדבר הכי מרחיק לכת שהממשלה עשתה פה - ובעיניי מרחיק לכת מדי - היא העניקה לאופוזיציה את האפשרות למנות שופט לביהמ"ש העליון ללא הסכמת הקואליציה, וזאת במקרה של חוסר הסכמות בין הצדדים בוועדה.

ולמרות כל הרכיבים האלה, שהייתי מגדיר אותם יחד "דמוקרטיה על סטרואידים", היועצת המשפטית לממשלה פחות התחברה. בתגובתה לבית המשפט, גלי בהרב־מיארה הסבירה כי שינוי חוק היסוד הוא "מקרה קצה, המזעזע את אבני הבניין הדמוקרטיות שעליהן מושתת אופייה הדמוקרטי של המדינה, וחקיקתו מגיעה כדי חריגה מסמכותה המכוננת של הכנסת, המצדיקה את התערבותו של בית המשפט הנכבד והכרזה על בטלותו".

אי אפשר להמציא דברים כאלה. אפשר רק לנסות לתת שם לסוג הזה של חוות דעת, החתומה בידי ארבעה פרקליטים בכירים ממחלקת הבג"צים, ולאפיין את רמת השירות המשפטי שממשלת ישראל נהנית ממנו כרגע. אבל נדמה לי שהנשיא עמית עשה זאת השבוע בצורה המוצלחת ביותר, כשהסביר במקרה אחר שעתירה המתנהלת בין העותרים לנציגי מחלקת בג"צים, ומבלי שהאינטרס הממשלתי מיוצג על ידי עורך דין פרטי, היא משחק כדורגל שמתקיים "מול שער ריק".

תוכנית יציאה

אפשר ליילל על חוסר ההוגנות, לדרוש מבית המשפט "חשבון נפש", כמו שעשה לוין השבוע אחרי מפלה נוספת, או להתעצבן על עמדות היועצת המשפטית, שהולכות ומתנתקות מבסיס האם. אפשר גם להאשים את עמית בניהול אסטרטגי של הרכבים. והכל נכון. אבל דבר אחד לא ישתנה: הממשלה הבאה תמנה תשעה שופטים לעליון. חמישה בשל לוח פרישות קבוע, ועוד ארבעה משום שלוין החליט להקפיא את המינויים ולהעניק למחליפו את חבילת המינויים הגדולה בהיסטוריה.

וכדאי שאף אחד לא ייתמם ביחס למה שיקרה ביום שאחרי. בקשת החנינה של נתניהו חשפה השבוע את סדר העדיפויות האמיתי שלו. תחום המשפט הוא הדבר הראשון שהוא מוכן לזרוק מן הסיפון כדי לייצב את ספינתו. אם לא ישיג 61 אצבעות "טבעיות" - וההנחה הריאלית היא שלא ישיג - הסעיף הראשון בעגלת הקניות של השותפים הטבעיים החדשים שלו יהיה תיק המשפטים.

והוא ייעתר לכך, שכן הנוסחה "שלטון תמורת נטישת התיקונים במערכת המשפט" לא תשתנה. במקרה כזה, גולן, לפיד, גנץ או איזנקוט הם שימנו 60% משופטי העליון. וזו בדיוק הנקודה שבה כדאי להבין אם יש ללוין תוכנית יציאה אמיתית כדי למנוע את המפלה הזו, או אם מה שצפוי לנו בסוף הקדנציה היא עוד הודעה קורבנית לתקשורת. כרגע נראה שגם ההישג היחיד שהשיג - שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים - עומד להתפורר, וברצות עמית - לעבור לגריטה.