מלחמה.
חיסול רמטכ"ל חיזבאללה, מבצע נרחב נגד יעדי טרור בצפון השומרון, השבת חטוף חלל מעזה, תרגיל פתע מטכ"לי גדול בגולן - זה, על קצה המזלג, מה שעבר על צה"ל השבוע. ובכל זאת, שום דבר מהעניינים האלה לא באמת העסיק את המטה הכללי ואת העומד בראשו. הראש שלהם היה עסוק רק בשר הביטחון, ובמלחמה שהכריז על צה"ל ומפקדיו.
נדמה שמיותר לחזור על קיצור תולדות מלחמותיו של ישראל כ"ץ ברמטכ"לים. הוא אמלל את חייו של הרצי הלוי מיומו הראשון בתפקיד, ואמלל את חייו של אייל זמיר מיומו הראשון בתפקיד. כ"ץ לא באמת בא להיות שר הביטחון: הוא בא להיות קומיסר הביטחון. לפקח על המשמעת הפוליטית של המפקדים ושל צה"ל כולו, כשבדרך לשם הכל כשר מבחינתו - להתעמר באנשים, לשנות סדרי עולם, להתערב ברגל (וביד) גסה בקודש הקודשים של ביטחון ישראל.
החודש מלאה שנה לכהונתו של כ"ץ במשרד הביטחון, וקשה למצוא הישג אחד שרשום על שמו. אלא אם כן מחשיבים את הפגיעה בצה"ל ובמפקדיו כהישג. כמו שזמיר ציין השבוע, ובצדק, מלחמותיו הפוליטיות של כ"ץ הגיעו לשלב שבו הן פוגעות בצה"ל ובתפקודו. לכן גם קפץ לו הפקק ביום שני, לאחר שכ"ץ הודיע כי הוא ממנה בודק חיצוני לוועדת סמי תורג'מן שבחנה את תחקירי 7 באוקטובר, ובינתיים מעכב את המינויים בצמרת צה"ל. זמיר לא רק נפגע אישית: הוא הבין שבמקום לקחת את צה"ל קדימה, הוא ייאלץ להמשיך להתחפר בעבר.
בהחלטתו לסיים את פרק המסקנות האישיות בנוגע לבכירים שכיהנו ב־7 באוקטובר, קיווה זמיר להשיג שני דברים. הראשון, לשים את העניין מאחוריו (עד להקמת ועדת חקירה ממלכתית). השני, לפתוח את פקק המינויים בצמרת צה"ל. כ"ץ, לעומתו, רצה להשיג בדיוק את ההפך: להשאיר את צה"ל ב־7 באוקטובר, ולהותיר את עניין המינויים פתוח. הראשון מאפשר לו למקד את האחריות בצה"ל, ולהרחיקה מהדרג המדיני. והשני מאפשר לו לשלוט, להתעמר ולהזכיר לרמטכ"ל תמידית מי הבוס. כמו שכתב בהודעתו השבוע, שבה הזכיר לרמטכ"ל כי הוא כפוף לדרג המדיני, כאילו העניין מוטל בספק.
זמיר אינו חף מטעויות, והיו כמה כאלה השבוע בהקשר של המסקנות האישיות. למשל, ההחלטה לרשום הערה בתיקו של ראש אמ"ן, אלוף שלומי בינדר, עוד בטרם הושלם התחקיר החוזר על תפקודה של חטיבת המבצעים שבראשה עמד. או העובדה שלרבים מהקצינים שנענשו לא באמת התאפשר לקרוא את הדוחות בעניינם, ולהגיב להם, בטרם זומנו לרמטכ"ל.
אפילו המסקנות עצמן מחייבות דיון. לא רק ההחלטה לעסוק רק במי שכיהנו בזמן אמת בתפקיד, ולא במי שהיו בו רגע (ולעיתים שנים) קודם לכן והשפיעו על התוצאה הרבה יותר ממי שהיו בזמן אמת. למשל, אלוף אליעזר טולדנו, שכיהן חמש שנים רצופות כמפקד אוגדת עזה וכאלוף פיקוד הדרום, ועזב שלושה חודשים לפני השבת השחורה, אבל טביעות האצבע שלו ניכרו בכל מקום - בהגנה, בהתקפה, במודיעין, במחדל.
הוא הדין במי שנענשו, ובעונשים. הגזירה הרוחבית שנעשתה - כולם קיבלו הערה, כולם הודחו ממילואים - כאילו כולם כשלו באופן דומה. וגם ההרחקה ממילואים, שנועדה לדמות הדחה, אבל נטולת היגיון מערכתי. הרי אין בצה"ל, וכנראה בעולם כולו, קצין שיש לו יותר ניסיון וידע בלחימה בשטח בנוי מאשר ירון פינקלמן, שכיהן ברוב שלבי המלחמה כאלוף פיקוד הדרום. צה"ל לא רוצה שהוא יעביר את הידע שלו למפקדים שיידרשו להילחם בעזה (או בלבנון) בעתיד? כנ"ל לגבי עודד בסיוק, שהיה ראש אגף המבצעים ומחזיק בניסיון עשיר בתכנון ובניהול של מבצעים מורכבים, ואפילו אהרון חליוה, שכשל כראש אגף המודיעין והיה הולם הרבה יותר לחייב אותו להרצות בפני כל קורס מודיעיני על יוהרה ועיוורון.
זמיר, כאמור, רצה לסגור את האירוע ולהתקדם. מבחינתו הוא היה יותר נקי מנקי: הוא פתח מחדש את התחקירים (ואפילו שינה את חלקם), הסיק מסקנות, העניש. הוא ידע שזה לא מושלם, אבל סבר שזה הטוב ביותר שניתן היה להשיג, ואת היתר הוא השאיר לחקירה חיצונית שבה הוא תומך. הוא רק שכח שבצד השני של הקומה ה־14 יושב פוליטיקאי שמחפש מלחמה. ובהיעדר אויב מזדמן שאפשר להתנפל עליו בעוד ציוץ מגוחך, בחר שר הביטחון להילחם ברמטכ"ל. סביר שכ"ץ מאמין שזה יסייע לו בפריימריז בליכוד: הנה הוא, הגבר־גבר, הצליח למשטר את צה"ל. בדיוק כמו שאיתמר בן גביר עשה למשטרה, בדיוק כמו שיריב לוין מבקש לעשות למערכת המשפט ושלמה קרעי לתקשורת.
מפתיע שכ"ץ, עם כל ניסיונו הפוליטי, לא מבין שצה"ל הוא לא המשטרה ולא מערכת המשפט. צה"ל הוא אנחנו. הוא תעודת הביטוח. זה עלה שוב בסקר האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שלימד כי 81 אחוז מהציבור נותנים אמון בצה"ל. יותר מכל גוף אחר במדינה, בפער. האמון במפקדים אמנם נמוך יותר, אבל זמיר נמצא בצד אלה שזוכים בו: הוא לא חלק מהקלקול. הוא חלק מהתיקון.
יש שסבורים שהתנהלותו של כ"ץ היא חלק מעניין מתוחכם בהרבה, שמוכוון ממיאמי. שהכוונה להדיח את בינדר אינה תמימה, ומאחוריה מסתתר מהלך סיבובי רחב שבמסגרתו ימונה לראש אמ"ן אלוף אבי בלוט (כיום אלוף פיקוד המרכז ובעבר מזכירו הצבאי של נתניהו), ואת מקומו בפיקוד המרכז יתפוס אלוף רומן גופמן (מזכירו הצבאי הנוכחי וחביבו של נתניהו). ככה תושג שליטה באמ"ן, וככה יצבור גופמן ניסיון כאלוף פיקוד בטרם יוצנח כרמטכ"ל במקומו של זמיר - שתימצא כבר דרך כלשהי להדיחו או לאמלל אותו עד שיתפטר בעצמו.
איני יודע אם זמיר מאמין שהמהלך הזה הגיוני ואפשרי. השנים האחרונות לימדו אותנו שהכל אפשרי. המשטרה הופקרה בידי עבריין סדרתי - אתנן פוליטי שאת מחירו היומיומי משלמים אזרחי ישראל בכל פרמטר של פשיעה וביטחון אישי. ויש דוגמאות נוספות, כמעט בכל משרד ממשלתי (מירי רגב ומאי גולן הן דוגמאות בולטות, לא יחידות). ואם היד כל כך קלה וחסרת אחריות שם, למה שהיא לא תהיה כזאת גם במשרד הביטחון?
התשובה היא שאין תשובה, אבל יש מחיר. ביטחון ישראל נפגע כתוצאה ממהלכי הממשלה והשר שמופקד עליו. אלה מילים שקשה לכתוב, אבל מתחייב לכתוב: שר הביטחון פוגע בביטחון. הוא עושה את זה כשהוא מונע גיוס חרדים שצה"ל זקוק להם נואשות; והוא עושה את זה כשהוא מותיר במשך חודשים ארוכים תפקידי מפתח בלתי מאוישים ופוגע בתפקוד הגופים; והוא עושה את זה כשהוא נלחם ברמטכ"ל ובעצם מאותת לקצינים שמתחתיו שעדיף להם לפרוש, כי מי ירצה לשרת בארגון שחובטים בראשיו ומצפים מהם לא למקצועיות אלא להיות יס־מנים.
כ"ץ יודע את כל זה. זמיר אמר לו, וגם אחרים, אם כי הרוב שותק באופן מביש. סמי תורג'מן היה צריך לצאת השבוע ולדבר. לא אוף־רקורד, בקולו. הרי כ"ץ מביע אי־אמון גם בתחקיר־התחקירים שלו, ובמשתמע בו עצמו. וגם החברים האחרים בצוות שלו - 14 אלופים ותתי־אלופים - מוזמנים לדבר. כן, גם במחיר שבעתיד עלולים להיפגע אינטרסים עסקיים שלהם מול משרד הביטחון, כי כ"ץ נוטר ונוקם. אבל המדינה חשובה יותר, ושומר המדינה (כלומר זמיר) חשוב יותר, ומאכזב לגלות שאחיו לנשק הותירו אותו לבדו בחזית.
עושה רושם שזמיר נחוש לא לוותר. וגם כ"ץ, שמקווה שהבדיקה (על הבדיקה על הבדיקה) שמבצע כעת מבקר מערכת הביטחון תחדש לו את מלאי התחמושת מול הרמטכ"ל. זאת בדיקה מגוחכת מראשיתה, משום שלמבקר אין כלים מקצועיים או ארגוניים לבחון בתוך חודש את מה שצוות בכיר ומקצועי ממנו בחן במשך שבעה חודשים ויותר, אבל זה לא העיקר: המאבק הוא על ניקיונו של צה"ל, ועל ניקיונם של מפקדיו. אם גם המשלט הזה ייפול ויהפוך פוליטי, כפי ששר הביטחון מנסה לעשות, אפשר יהיה לקפל פה את העסק.
את כ"ץ זה מעניין פחות. נוהגים להשוות אותו לירון ברלד, בן דמותו הטלוויזיוני מ"ארץ נהדרת". נדמה לי שמקומו דווקא בסאטירה אחרת, ישנה הרבה יותר. כמו במערכון "שירים ושערים" של הגשש החיוור, כך כ"ץ מבקש לקבוע הכל - מה יהיה ההרכב, מי יהיו השופטים, מה תהיה התוצאה. ואם לא? הוא ישרוף את המועדון.
חטופים.
אוהד בן־עמי חידש בשבוע שעבר את הנדרים עם רעייתו רז. הוא סיפר שחשב על זה בימים הארוכים בשבי, ושם החליט להיות בעל טוב יותר ואבא טוב יותר ואדם טוב יותר. הוא חיכה שיחזרו כל החטופים החיים - חמישה מהם הוחזקו יחד איתו - לפני שהתיר לעצמו לנשום באמת. לחיות באמת.
השבוע ימלאו חודשיים מאז הושלם החלק ההוא של הסכם החטופים, ודומה שרק כעת מתחילים אלה שחזרו לחיות. זה כמובן אישי מאוד - כל חטוף והסיפור שלו, כל חטוף ומבנה האישיות שלו, כל חטוף והעורף המשפחתי שלו - אבל אם יש משהו שמשותף לכולם הוא העובדה שהסיפור נסגר. שלא נותרו מאחור חטופים חיים שצריך להילחם על השבתם. זה ניכר בתמונות שצולמו בשבוע שעבר בבית הלבן בוושינגטון, במפגש עם הנשיא טראמפ: פה איתן מור מדליק סיגר, שם גלי וזיוי ברמן מגניבים חיוך יחד עם עמרי מירן. כל תמונה עוצרת נשימה, רחוקה כל כך ממנהרות עזה.
את מה שעבר עליהם אנחנו לומדים לאט. חלקם מיהרו לדבר, כחלק מההתמודדות. חלקם עוד לא בשלים לספר. גיא גלבוע־דלאל שיתף בשבת שעברה באומץ (בראיון בחדשות 12) על ההתעללות הקשה שעבר בשבי. השבוע הוא יעלה על הבמה בכנס "ישראל היום" בניו יורק וידבר לראשונה בפני קהל חי, יחד עם חברו הקרוב מילדות, אביתר דוד, שנשבה ושוחרר יחד איתו וידבר בפעם הראשונה.
אני מודה שגם אחרי עשרות שנים במקצוע, אי אפשר שלא להתרגש מהראיונות האלה. בשבוע שעבר פגשתי בכנס "ישראל היום" בירושלים את שגב כלפון, שהפנט את הקהל בשקט העוצמתי שלו. כששאלתי אותו על רגע אחד בעזה שהיה בו אור, סיפר שתכנן לברוח אף שידע שהוא עלול להיהרג, ואז הצליח להתחבר באורח פלא לשידור רדיו ושמע את אמא שלו מתראיינת. זה היה כמו סימן, אמר, והוא החליט להישאר ולחכות - עד ששוחרר.
כמו בהגדת פסח, חובה עלינו להקשיב לסיפורים של החטופים ששוחררו, כי זה הסיפור שלנו. סיפור על חושך ועל אור, ועל ניצחון גדול של אמונה ומאבק. הפרטים המלאים של מה שנעשה מאחורי הקלעים - מי קידם ומי טרפד - עוד ייוודעו במלואם, אבל עכשיו זה זמנם של אלה שהיו שם, כדי שלא יהיו שם אחרים. נדמה שהלקח העיקרי, אם יש אחד כזה, הוא לעולם לא עוד: לעולם לא עוד יופקרו ישראלים לידי האויב בגבולות, אבל גם לעולם לא עוד יופקרו ישראלים בידי האויב לתקופה ארוכה כל כך בשבי אכזר.
ובשם הלעולם לא עוד הזה צריכה ישראל להשיב מעזה גם את שני החטופים החללים שנותרו מאחור, רן גואילי וסודתיסאק רינתלאק. חזרתו השבוע של דרור אור מפיחה תקווה שניתן יהיה להגיע גם אליהם, ולסגור את הסיפור לגמרי. זה חיוני לא רק כי יש הסכם, וכדי שאפשר יהיה להתקדם הלאה מול עזה. זה חיוני כי זה הסיפור הישראלי: הסיפור של אוהד, ושל גיא ואביתר, ושל כולנו.
